מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) יח. יהושפט

  • הרב אלחנן סמט

 

1. שתיקת יהושפט

אף לאחר שסיימנו לקרוא את סיפורנו קריאה צמודה, עדיין לא יצאנו ידי חובתנו לעיין בסיפור כפי הנדרש: ישנם סיפורים שצריך לשים לב לא רק למה שנאמר בהם במפורש, אלא לא פחות מכן, למה שלא נאמר בהם, אך היה צריך להיאמר.

יהושפט מלך יהודה משמש כאחת משלוש הדמויות הראשיות בסיפורנו. הוא מופיע לראשונה בראש הסיפור בפסוק ב "וַיֵּרֶד יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל", ולאחרונה בפסוק לג "וַיָּשׁוּבוּ (– שרי הרכב הארמים) מֵאַחֲרָיו". ניתן לומר אפוא שהוא מלווה את עלילת הסיפור כמעט לכל אורכה.[1]

ברם אף אם יהושפט לא נעלם מעל במת הסיפור, חובה לומר שבשלב מסוים במהלך הסיפור הוא נאלם. שתיקתו המתמשכת על פני רוב רובו של הסיפור מתמיהה ביותר ואומרת דרשני.[2] עמדנו על קושי זה בעיון המבוא א (סעיף 2ב): יהושפט הוא שביקש להזמין נביא נוסף לדרוש מאתו בה', ובכך הביא לעימות הגדול המתרחש במרכז סיפורנו בין מיכיהו בן ימלה לבין ארבע מאות נביאי השקר וצדקיה העומד בראשם.

בתשעת הפסוקים הראשונים של סיפורנו משמש יהושפט כגורם פעיל ביותר אל מול אחאב.[3] מילותיו האחרונות בסיפורנו נשמעות בפסוק ח, ויש בהן תגובה לדברי ההסתייגות של אחאב ממיכיהו: "אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן". אולם מכאן והלאה, מתעטף יהושפט בשתיקה: לכל אורך העימות הגדול בין מיכיהו לנביאי השקר, עימות שהוצג לפניו, הוא אינו מוציא מילה מפיו. אף כאשר פונה אחאב אל יהושפט בפסוק יח "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע" – אין יהושפט מגיב על כך (וזאת בניגוד לתגובתו על דברים דומים של אחאב בפסוק ח). בפסוקים יט–כח, שבהם מתואר עיקר העימות בין מיכיהו לבין צדקיהו ואחאב, שמו של יהושפט אינו נזכר כלל! כשפנה אליו אחאב בפסוק ל "...וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ", אין יהושפט מגיב.

הקורא תמֵה: מהי דעתו של יהושפט על העימות הדרמטי הזה שהתפתח בגללו? מדוע איננו מתערב לכל אורכו? כיצד הוא מניח לצדקיה בן כנענה להכות את מיכיהו, הנביא שהובא בהשתדלותו, על הלחי? וכיצד הוא עובר בשתיקה על הוראתו של אחאב לכלוא את מיכיהו בבית הכלא ולהאכילו לחם לחץ ומים לחץ? והחמור מכול – כיצד הוא יוצא עם אחאב למלחמה כנגד דבר ה'?

שאלה חמורה זו ראויה לסעיף בפני עצמו.

2. כיצד יצא יהושפט למלחמה?

הנה שאלתו של ר"י אברבנאל בנוגע לסיום סיפורנו[4]:

אם היה יהושפט איש ירא את ה', ולא רצה ללכת למלחמה כי אם כשישאל לראשונה את דבר ה', ולא נסתפק עם (– לא היה די לו ב)דברי נביאי השקר, כי אם בדברי מיכיהו שהיה נביא לה', איך אם כן אחרי ששאלוֹ ושהשיבוֹ רעה, הלך למלחמה? והיה אם כן בזה עובר על דברי הנביא! והכתוב אמר "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י"ח, טו), ואמר "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (שם פסוק יט).

זוהי שאלה גדולה וחמורה. השאלה מתחדדת עוד יותר לאור היכרותנו עם יהושפט מתיאוריו שמחוץ לסיפורנו: הוא מצטייר כמלך צדיק וירא ה' הן בהמשכו של ספר מלכים (בקיצור)[5] והן בספר דברי הימים (באריכות ובפירוט).[6] צדקותו של יהושפט מוכחת גם מסיפורנו עצמו: ר"י אברבנאל מוכיח את צדקותו של יהושפט מתוך המסופר אודותיו בראש סיפורנו – שם מתגלה יהושפט כמי שמחפש את דבר ה' בפי נביא אמת.

ואחר השבח הזה ליהושפט, העולה מראשית הסיפור, אך גם מתיאור מלכותו בהמשך ספרנו ובספר דברי הימים, נשאלת שאלתו של ר"י אברבנאל במשנה תוקף: כיצד נהג יהושפט, המלך הצדיק וירא ה', בניגוד לדברי נביא ה', ויצא למלחמה ברמות גלעד ביחד עם אחאב, שלא הצטיין כידוע בצייתנות לדבר ה'? מעשה זה אינו תואם כלל את דמותו כפי שהיא מצטיירת בשני ספרים במקרא, והרי הוא סותר מיניה וביה את יזמתו ואת דיבוריו בחלקו הראשון של הסיפור עצמו!

3. תשובת ר"י אברבנאל והביקורת עליה

הנה תשובתו של ר"י אברבנאל למה ששאל:[7]

יהושפט, עם היותו ירא את ה', הנה לא האמין בדברי הנביא ועבר על נבואתו ועלה למלחמה, לפי שראה בדבריו, שלא ייעד רעה כי אם אל אחאב לבדו, באמרו (יז) "כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה", ואמר (כג) "וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה", ואמר (יז) "יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם". ולפי שלא דיבר (– מיכיהו) אליו (– אל יהושפט) כלל, ולא ציווהו שלא יעלה למלחמה, גם כשכבר אמר (– יהושפט) לאחאב (ד) "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ", ולכן הוצרך לעלות שמה, ולא עבר אם כן על דברי הנביא ומצוותו, והותרה בזה השאלה החמישית.

לטענתו של ר"י אברבנאל, דברי מיכיהו נאמרו לאחאב בלבד, ואינם מחייבים את יהושפט, ומאחר שיהושפט כבר התחייב לאחאב בראש הסיפור "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ" – נאלץ לעמוד בדבריו "ולכן הוצרך לעלות שמה", שהרי מיכיהו לא אסר עליו אישית את הדבר.

 אפשר אולי שתשובה זו של ר"י אברבנאל מצילה את יהושפט מן האיסור הפורמלי של "המוותר על דברי נביא"[8], ודבר זה מסופק בעינינו, אך ודאי אין בה כדי להצדיק את יהושפט הצדקה מלאה.

נתחיל לבחון את דברי ר"י אברבנאל דווקא בדבריו האחרונים. האם באמת היה יהושפט כבול בהתחייבותו לאחאב? והרי מיד בסמוך לדבריו לאחאב "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ" הוא ביקש מאחאב לדרוש את דבר ה' מנביא, ומשמע מדרישה זו שהוא ממתין לתשובה על השאלה, "הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל". הווה אומר: הסכמת יהושפט מותנית באישור ליציאה למלחמה מפי נביא ה'. ממילא לאחר שנאמר דבר ה' בפי מיכיהו המזהיר מפני יציאה למלחמה, יהושפט יכול היה לבטל את הסכמתו.

עתה נבחן את טענתו הראשונה של ר"י אברבנאל: נבואת מיכיהו הייתה מכוונת לאחאב בלבד. מיכיהו מזהיר שרק הוא ימות במלחמה זו אם יֵצא אליה, ואילו כל השאר (כולל יהושפט עצמו) ישובו ממנה בשלום.

כנגד זאת יש לומר: ברור שכוונת מיכיהו הייתה למנוע את עצם היציאה למלחמה זו מכל וכול. בדרך זו הוסברו בעיונינו הקודמים כל נאומיו של מיכיהו.[9] אף אם ההתנגדות הנבואית ליציאה למלחמה לא נתנסחה כאיסור מפורש (מטעמים טקטיים שהוסברו באותם עיונים), הרי ברור לכול, ואף ליהושפט ברור, ש'רוח הנבואה' ועיקר כוונתה היו לאסור זאת. אם כך, אף אם יהושפט לא עבר פורמלית על איסור מפורש של הנביא, ודאי עבר על המשתמע מדבריו.

ועוד יש לטעון: האם הדבר הוגן מצדו של יהושפט לצאת למלחמה שהוא יודע כי שלומו מובטח בה, אך אחאב בן בריתו ומחותנו ימות באותה מלחמה? האם אין זה מוסרי יותר מצדו וגם הגיוני יותר, לנסות להשפיע על אחאב להימנע מלצאת למלחמה זו? ואף אילולא היה אחאב היה משתכנע מדברי יהושפט, היה על יהושפט למנוע את קיום המלחמה על ידי כך שיפרוש עם צבאו מן המערכה!

4. שתיקה של מבוכה

נראה כי על שאלתו החמורה של ר"י אברבנאל יש לענות תשובה אחרת ממה שענה הוא: יהושפט אמנם היה איש ירא את ה', כדברי ר"י אברבנאל בקושייתו, ואכן "לא רצה ללכת למלחמה, כי אם כשישאל ראשונה את דבר ה'" כדבריו. צודק ר"י אברבנאל אף בהמשך דבריו כי יהושפט "לא נסתפק עם דברי נביאי השקר" וחיפש נביא לה' עוד. אולם על הסיפא של הנחתו, כי יהושפט האמין רק "בדברי מיכיהו שהיה נביא לה'", אנו חפצים לערער.

דברי ר"י אברבנאל על אמונו המלא של יהושפט בהיותו של מיכיהו לבדו נביא לה', על מה הם מבוססים? הם מבוססים על כך שיהושפט הוא שעמד על הבאתו של מיכיהו אל שער שומרון, למרות הסתייגותו של אחאב ממנו, ועל תגובתו המילולית של יהושפט לדברי ההסתייגות של אחאב "וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע" – "אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן".

ובכן, בשלב הזה של הסיפור (עד פסוק ט) יהושפט אכן "לא נסתפק עם דברי נביאי השקר, כי אם בדברי מיכיהו שהיה נביא לה'" כדברי ר"י אברבנאל.[10] אלא שמיד לאחר מכן נשתנו הנסיבות בסיפורנו, והנסיבות החדשות גרמו לכך שבעת שמיכיהו הופיע לפני יהושפט, הוא כבר לא היה בטוח שהוא אכן נביא האמת.

 

עיקרם של הדברים שנכתוב בזאת כבר נכתבו בעיון ז5 לעיל, וכאן נחזור בקיצור על הדברים, ונחדד את משמעותם ביחס לשאלתנו על אודות יהושפט.

בין הפסקה הכלולה בפסוקים ז–ט שבה יהושפט מפקפק בנבואתם של ארבע מאות הנביאים, ואחאב נענה לבקשתו ושולח לעיר סריס שיביא "נָבִיא לַה' עוֹד, וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ" ובין הפסקה הכלולה בפסוקים יג–יד, שבה מתוארת הבאתו של מיכיהו בידי אותו שליח, חוצצת הפסקה הכלולה בפסוקים י–יב, שבה מתוארת הופעתו של צדקיה בן כנענה לפני המלכים היושבים בשער שומרון, כשהוא עושה לעיניהם מעשה סמלי רב רושם "וַיַּעַשׂ לוֹ...קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם". מה טעמה של חציצה זו?

מסתבר שכך היה סדר הדברים במציאות: נבואת צדקיה אירעה בשעה שהשליח עשה דרכו להביא את מיכיהו, והמקרא מתאר את סדר האירועים כפי שהתרחשו.

אולם כאן יש לשאול: מדוע באמת חיכה צדקיה להתנבא דווקא בזמן זה, ולא עשה את מעשהו הסמלי מיד לאחר התנבאותם הראשונה של ארבע מאות הנביאים (בפסוקים ה–ו)? ואף אם התעכב מסיבה כלשהי, מדוע מעדיף המקרא לתאר את סדר האירועים כמות שהתרחשו, ולא מתארם על פי הסדר ההגיוני?[11]

תשובה אחת עונה על שתי השאלות הללו: סדר הדברים הזה, שבו מתוארת הופעת צדקיה לפני המלכים רק לאחר שנשלח השליח להביא את מיכיהו, ובטרם הופיע מיכיהו לפני המלכים ואמר את דבריו, יש לו טעם, והוא חשוב מאוד להבנת הסיפור, ועל כן מקפיד המקרא לשמר את סדר הדברים הזה דווקא.

דרישתו של יהושפט לזַמן "נָבִיא לַה' עוֹד" נובעת מחוסר האמון שלו בהתנבאות הקיבוצית של ארבע מאות נביאיו של אחאב (כמוסבר בעיון ה). תוצאת דרישתו היא שליחת סריס להבאת מיכיהו (ט). או אז חש מחנה נביאי השקר כי המלכים מפקפקים בנבואתם, והוא נחלץ למאמץ מיוחד שנועד להגביר את אמינותו ואת השפעתו על שני המלכים שעדיין חוככים בדעתם אם לצאת למלחמה אם לאו. החידוש במאמץ הנוכחי של מחנה זה בא לענות על אותו דבר שגרם לפקפוקו של יהושפט: מתוך האנונימיות הקיבוצית של הארבע מאות עולה דמותו של נביא יחיד, ובפיו נבואה בסגנון שונה וייחודי משל כל חבריו, והיא מלווה במעשה סמלי רב רושם. מטרת כל זאת היא לקדם את סכנת הופעתו של מיכיהו בן ימלה ולהציג נבואה שוות ערך לשלו.

פסוקים י–יב משמשים אפוא הקדמה להופעת מיכיהו: המעמד החגיגי ורב הרושם שבו יושבים שני המלכים "אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים (– בגדי מלכות)... וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם"; וההשפעה העצומה של המעשה הסמלי שעשה צדקיה, מעשה המלווה בנבואתו שלו ובנבואתם המתחדשת של הארבע מאות – כל אלו הם נקודת המוצא לפעילותו של מיכיהו בן ימלה. נבואתו תהיה חייבת לסתור ולבטל את השפעת האווירה והתכנים של המעמד הזה!

לוּ הייתה פעילותו של צדקיה סמוכה להתנבאותם הראשונה של ארבע מאות הנביאים, אפשר שיהושפט היה משתכנע ממנה ולא היה דורש כלל "נָבִיא לַה' עוֹד". אולם לאחר שהביע פקפוק בנבואת הארבע מאות, והשליח נשלח לזמן את מיכיהו, עברו בינתיים המלכים תהליך שכנוע רב רושם מטעם צדקיה ונביאיו. העימות כעת בין צדקיה לבין מיכיהו מתחיל מנקודה שוויונית, והוא בגדר 'תיקו'.

זהו 'שינוי הנסיבות בסיפור' שאליו רמזנו, שלאחריו כבר לא היה יהושפט בטוח מי מבין השניים – צדקיה בן כנענה ומיכיהו בן ימלה – הוא נביא אמת ומי הוא נביא שקר.

על כך יש לשאול: הרי צדקיה בן כנענה שייך לארבע מאות נביאיו של אחאב, המתנבאים "פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ", ואשר יהושפט רואה בהם נביאי שקר (כמוסבר בעיון ה), ואילו מיכיהו בן ימלה הוא הנביא שפעל בפרק כ' (כנטען בעיון ו), ושם הוכחה אמיתות נבואתו פעם אחר פעם.

אלא שיהושפט אינו מכיר לא את צדקיה ולא את מיכיהו. האם העובדה שמאחורי צדקיה עומדים ארבע מאות נביאים שאינם נביאי אמת הופכת אותו בהכרח לנביא שקר? אמנם יש מקום לבדוק את הקשר בינו לבינם, ובין כל אלה לבין אחאב, ולהסיק ממנו דבר ביחס למעמדו של צדקיה. אולם בטרם הובררה בוודאות שייכותו של צדקיה לחבורתם של הללו, אין לפסול מראש את נבואתו, רק משום שתומכים בה גם הללו שאינם נביאים. סגנונו של צדקיה הוא סגנון נבואי אופייני: אין הוא חוזר על סיסמתם של הארבע מאות, אלא נושא דבר נבואה אישי, במטבע של נביאי ישראל לדורותם: "כֹּה אָמַר ה'...", והוא מלווה את נבואתו במעשה סמלי נבואי אופייני.

אף מיכיהו בן ימלה מתגלה כאן ליהושפט לראשונה.[12] בניגוד לאחאב שכבר מכירו היטב, אין בידי יהושפט כל ראיה להיותו נביא אמת. השמצתו על ידי אחאב "כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע" עשויה לגרום ליהושפט לחשדנות מסוימת ביחס למיכיהו: אולי באמת צודק אחאב בהאשימו אותו כמתנגדו הכרוני והמגמתי? אף שעמדה אופוזיציונית אינה נוחה בדרך כלל לבעליה, ישנם אנשים הנוטים אליה מטבעם, ושמא מיכיהו אחד מהם?

נמצא כי יהושפט היה חסר כלים לכאורה להכריע בין נבואת צדקיה לבין נבואת מיכיהו, והעימות ביניהם הסתיים לדידו ב'תיקו'.[13] מצבו של יהושפט בסיטואציה שאליה נקלע (כתוצאה מיזמתו שלו, יש לומר) הוא מצב של מבוכה גדולה וספק בלתי פתור.

במצב דברים זה לא חש עצמו יהושפט חופשי להפר את הבטחתו לאחאב, והוא נאלץ לעלות עמו למלחמה ברמות גלעד. אמנם נראה כי לא בהתלהבות עשה כן יהושפט. אחאב הוא שהכריע לצאת למלחמה, ויהושפט נגרר אחריו, מאין יכולת בידו לחזור בו מהבטחתו.

הנחת קיומו של ספק זה שיהושפט נקלע אליו, מי הוא נביא האמת ומי הוא נביא השקר, עונה לא רק על תמיהת ר"י אברבנאל כיצד הלך יהושפט למלחמה בניגוד לדבר מיכיהו (ועתה כך אין צורך בתשובת ר"י אברבנאל אשר נידונה בסעיף 3). ספק זה הוא גם ההסבר לתמיהתנו בסעיף 1 על שתיקתו של יהושפט מרגע הופעת צדקיה בן כנענה לראשונה לפני שני המלכים, ועד לסוף הסיפור. העימות בין מיכיהו לבין צדקיה מותיר את יהושפט מבולבל וחסר הכרעה, והללו מתבטאים לעתים בסיפור המקראי בשתיקה.[14]

5. האם יכול היה יהושפט להבחין בין נביא האמת לנביא השקר?

דברי הסנגוריה הללו על יהושפט, אשר הובאו בסעיף הקודם, לא נועדו אלא לפטרו מן האשמה הפורמלית של 'ויתור על דברי נביא' בשאט נפש (אשמה שהעלה כנגדו ר"י אברבנאל בקושייתו). אולם אין בכוונתם של דברינו לפטור את יהושפט מכל אשמה, ואין אנו טוענים כי יהושפט, בעלייתו למלחמה עם אחאב, חף מכל ביקורת. ביקורת זו נרמזת בסיפורנו, ומפורשת בספר דברי הימים ובדברי חכמינו זכרונם לברכה. אך בטרם נדון בביקורת כלפיו, עלינו לבאר את הרקע ואת הסיבות לאותה ביקורת.

במקרא רווחת הסיטואציה שבה נקלע אדם, או אפילו עם ישראל כולו, לספק כמו זה של יהושפט. בכמה מקומות עולה הצורך להכריע בין נבואתו של נביא אמת להוראה הפוכה של נביא שקר, בלא ראיה מוכחת להבחנה ביניהם.[15]

בדרך כלל אין בסיטואציה כזאת אפשרות לאמת חד-משמעית את אחת הנבואות כבהוכחה מתמטית, ורק לאחר מעשה מתברר למפרע, מי היה נביא האמת בעימות שקדם למעשה.[16] ובכל זאת, נתבע האדם המצוי בסיטואציה זו שבה מתעמתים שני נביאים ואומרים דבר והיפוכו להפעיל את שיפוטו השכלי והמוסרי כמיטב יכולתו האנושית כדי להכריע ביניהם. נבואה במקרא ניתנת על רקע מוסרי-דתי, וכשאדם מחליט לקבל נבואה או לדחותה הריהו עושה זאת מתוך בחירה חופשית בין רע לטוב. מלבד במקרים מיוחדים, אין ה' מצייד את נביאיו באותות ובמופתים שיש בהם שינוי מנהגו של עולם כדי שיאמתו באמצעותם את נבואתם.[17] דבריו של הנביא אמורים לשכנע את שומעיהם מכוח האמת שבהם – 'ניכרין דברי אמת'.[18]

נבואתו של נביא אמת, לעולם באה בהקשר מוסרי-דתי מתאים. שהרי תפקידו של נביא ה' אינו לשמש מגיד עתידות, אלא להזהיר מפני עשיית הרע ולצוות על עשיית הטוב, ולהודיע על מתן שכר ועונש לעושי הרע ולעושי הטוב. לפיכך בעימות בין נבואת אמת לנבואת שקר, שומה על האדם המתלבט ביניהן לשקול, איזו מהן תואמת את הרקע המוסרי-דתי היאה לדבר ה' הזה ואיזו אינה תואמת רקע כזה, וכך יכריע ביניהן.

אולם מי שמתכחש לאמת זו ובוחר בשקר וברע מחמת נטיית לבו ונגיעתו האישית, אף אם אינו נתבע באשמת המראת פי הנביא, הוא נתבע על הליכתו אחר שרירות לבו ואי-הבחנתו בין אמת לשקר. והוא עתיד להיווכח תוך זמן קצר, ולעתים לאחר זמן ארוך יותר, כי נביא אמת עמד לפניו, וכל דבריו היו אמת וצדק ואך הוא באיוולתו סירב להכיר בכך.[19]

 

האם באירוע המתואר בסיפורנו יכול היה יהושפט להכריע לטובת מיכיהו שהוא נביא האמת, וכנגד צדקיה שהוא נביא השקר? נצביע בזאת על שלוש דרכים שהיו עשויות להביאו לכך:

א. חקירה ובדיקה – אמרנו בסעיף הקודם כי שני הנביאים המתעמתים לעיני יהושפט, אינם מוכרים לו באותה מידה. אולם ניתן היה לברר בנקל מהו הרקע של כל אחד מהם, ובירור כזה ודאי היה מעלה ממצאים שהיו פוסלים את האחד או מאשרים את נבואתו של האחר! הרי ניכר קשר בין צדקיה לבין ארבע מאות נביאי השקר. בדיקה קלה הייתה מעלה קשר גם בין צדקיה לאחאב, והייתה חושפת את מעמדו האמתי, כנביא חצר המקבל את משכורתו מאת המלך. מיכיהו בן ימלה, לעומת זאת, מתגלה משעה ראשונה כנביא בלתי תלוי באחאב. בדיקה פשוטה הייתה מלמדת את יהושפט על הרקע הקודם שלו כנביא שכל דבריו נתקיימו.[20] אולם יהושפט לא ערך בדיקה זו. נראה שנוח היה לו להיות נתון בספק שקול, ולפעול כחפץ לבו.

ב. השוואת הרקע המוסרי-דתי של שתי הנבואות – יהושפט, מחותנו ובן בריתו של אחאב, ודאי הכיר את מלך ישראל ואת מעלליו.[21] והנה עומד אחאב לצאת למלחמה יזומה מצדו. יהושפט חש בפרובלמטיות של יזמת אחאב לצאת למלחמה, ומבקש לשאול את דבר ה' מנביא, האם רצויה מלחמה זו בעיני ה', האם תצליח?[22] נביא אחד מבטיח הצלחה גמורה במלחמה, ואין בפיו כל הסבר להצלחה זו המובטחת בנבואתו, ואילו הנביא האחר מנסה למנוע את היציאה למלחמה, ומבהיר בדבריו כי אחאב חייב מיתה בבית דין של מעלה, וברור שחטאיו הם שגרמו לכך, ולפיכך אם יֵצא למלחמה – ימות בה. ובכן, למי יש לשמוע, לראשון או לשני? במקרה שאנו דנים בו, דברי הנביא השני נאמרים על רקע מוסרי-דתי מתאים, והם אף תואמים את האינטואיציה המוסרית של יהושפט, שבגללה התעשת בתחילת הסיפור וביקש לדרוש את דבר ה' מנביא. השיקול שהעלינו כאן אמנם אינו הוכחה חד-משמעית, אולם להוכחה כזאת אין ניתן להגיע בדרך כלל בסיטואציה מעין זו שאנו דנים בה, ויהושפט היה צריך לחתור ככל יכולתו אל מה שבידו להכריע.

ג. 'ניכרין דוברי אמת' – העימות המתואר בסיפורנו בין שני הנביאים, אף הוא אינו מותיר את הצופה בו (וכן אותנו הקוראים אודותיו בסיפור) שווה נפש ונייטרלי. נביא אחד מוסר את נפשו על נבואתו, ומתאמץ בדרכים שונות ומגוונות לשכנע את שומעיו כי אמת בפיו ועליהם להישמע לנבואתו, והוא מוכן לשם כך לסבול אלימות המופנית כלפיו, הן מצד מתחרהו (שהיכה אותו אל הלחי) והן מצד מלך ישראל (המצווה לכלוא אותו). הנביא האחר, לעומת זאת, מסתפק בהופעה תיאטרלית מרשימה אחת, ואת התמודדותו עם מתחרהו הוא מלווה באלימות (הנהנית מחסות המלך). אין כמו סיטואציה זו כדי להדגים את כללם של חכמינו זכרונם לברכה "ניכרין דברי אמת" (וראה הערה 19).

 

 

6. הנגיעה האישית של יהושפט

ובכן, מה הדבר שגרם ליהושפט להתעלם מכל הסימנים הללו ומכל הדרכים שבעזרתן היה יכול להכריע את הספק? האם רק העובדה שהתחייב לאחאב בתחילת האירוע היא שגרמה לו לעלות עמו למלחמה? האם רק מפני אי-הנעימות לחזור בו מהתחייבותו? כבר דחינו אפשרות מעין זו בסעיף 3.

נראה שמניע עמוק יותר הוא שעומד ביסוד התנהלותו של יהושפט, ומפני המניע הנסתר הזה מעדיף יהושפט להישאר כמי ששרוי בספק שקול מבלי להכריע בין שתי הנבואות, וכך לעשות כחפצו.

המוטיב הפוליטי המרכזי במדיניות החוץ של יהושפט, שהוא גם חידושו הגדול בקורות שתי הממלכות האחיות יהודה וישראל, הוא בהפסקת האיבה ההיסטורית ששררה ביניהן מאז פילוג הממלכה המאוחדת ובהפיכתן לראשונה לבנות ברית. בתיאור הקצר והתמציתי של מלכות יהושפט הבא בסוף פרקנו (פסוקים מא–נא) נאמר דבר זה בפסוק קצר (מה) "וַיַּשְׁלֵם יְהוֹשָׁפָט עִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". בין שני בתי המלוכה שרר שיתוף פעולה (הן בין יהושפט לאחאב, והן בינו לבין שני בניו של אחאב אחזיהו ויורם), ביציאה למלחמות משותפות, בתחום הכלכלי ובקשרי חיתון.[23]

שאיפה זו לשלום ולברית אחים יש בה כמובן יסוד חיובי. אולם שיתוף הפעולה ההדוק עם בית אחאב עד לקשרי חיתון עמו היה לצנינים בעיני הנביאים. מעשיו הרעים של אחאב הביאו לגזר דין על שושלת בית עמרי, ואילו יהושפט, בשיתוף הפעולה עם אחאב ועם בניו, תרם דווקא לחיזוקו של בית המלוכה הזה, בניגוד לכוונת הנבואה. יחסי הקרבה הללו אל בית אחאב הביאו על יהושפט ועל ביתו ואף על ממלכת יהודה כולה אסונות שונים.[24]

השלמה זו עם ממלכת ישראל היא 'חידושו' המדיני של יהושפט. עמה היה מזוהה ואותה הפך לבסיס המרכזי של מדיניותו.  ומפני נגיעתו האישית ונטיית לבו ליחסי שלום עם אחאב, טחו עיניו מלהכיר נכוחה בהבחנה בין מיכיהו נביא האמת לצדקיה נביא השקר. בעומק לבו יהושפט מעוניין לצאת עם אחאב למלחמה המשותפת, לא מחמת אי-הנעימות שבביטול ההתחייבות שכבר נתן לו, אלא מחמת שאינו חפץ להיפרד ממנו ולפרק את השותפות היקרה לו כל כך. העימות בין שני הנביאים המוצג לעיני כול כ'תיקו', היה נוח לו ליהושפט. יהושפט לא היה מעוניין להכריע בין שני הנביאים ועל כן הוא מעלים עיניו מכל דבר העשוי להביא להכרעת התיקו.[25]

7. סיפור ביקורתי על יהושפט

טענתנו בעיון זה באשר למבוכתו של יהושפט וחוסר ההכרעה בין שתי הנבואות אמנם פוטרת אותו כאמור מן האשמה הפורמלית של 'ויתור על דברי נביא', אולם המבוכה שיהושפט נקלע אליה אינה יכולה לשמש לו תירוץ והגנה מפני ביקורת. כפי שראינו, היה בידו של יהושפט להכריע את הספק שהיה נתון בו, לברר אל נכון מיהו נביא האמת ולעשות כדבריו: במקום להיגרר אחרי אחאב למלחמה היה עליו להימנע מן היציאה אליה. ואם כן סיפורנו אינו מצדיק את יהושפט, אלא דווקא מותח עליו ביקורת.

בעיון הבא נעסוק בסיפורנו כפי שהוא בא בספר דברי הימים (ובהמשך קורותיו של יהושפט המתוארות שם), וניווכח כי הביקורת על יהושפט שם גלויה ומפורשת דווקא בהמשך הסיפור המובא שם.

את העיון הנוכחי נחתום בדברי הביקורת של חז"ל, אשר לא נשאו פנים ליהושפט, וראו בהתנהלותו בסיפורנו חטא, ועל כן חיפשו את עונשו בגבולות סיפורנו עצמו. וכך אמרו בתוספתא סוטה פרק יב הלכה ב[26]:

כיוון שהלך יהושפט מלך יהודה עם אחאב מלך ישראל לרמות גלעד, נגזרה גזירה על יהושפט ליהרג, שנאמר "וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט [וְהֵמָּה אָמְרוּ, אַךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא, וַיָּסֻרוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם, וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט]" (פסוק לב). ראוי היה ליהרג באותה שעה, אלא מלמד שבשכר זעקה תלה לו הכתוב שבע שנים.[27]

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

 

 

 


[1] אמנם חסרונו של יהושפט ניכר בשני 'איים' בסיפור שמהם הוא נעדר: בפסוקים יט–כח, שבהם נושא מיכיהו את נאומו הגדול ומתעמת עם צדקיה בן כנענה ועם אחאב – אין יהושפט נזכר כלל (ועל כך נדון בהמשך עיון זה); בפסוקים לד–לח, שבהם מתוארים מות אחאב וקבורתו גם כן נעדר יהושפט, ודבר זה אינו מעורר קושי.

[2] אולי יש להסתייג במקצת, ולהזכיר כי כאשר סרו על יהושפט שרי הרכב הארמים, בחושבם כי הוא אחאב, נאמר בפסוק לב "וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט", אולם אין הכתוב משמיענו מה טיבה של הזעקה. דווקא זעקתו האילמת, מחזקת את מה שאנו מתקשים בו למעלה בנוגע לשתיקתו המתמשכת בסיפור.

[3] כפי שציינו בעיון המבוא א, נזכר שמו של יהושפט בפסוקים אלו שבע פעמים, כאשר בחמש מתוכן הוא פעיל במעשה או בדיבור.

[4] זוהי השאלה החמישית בסדרת השאלות שמקדים ר"י אברבנאל לפרשה התשיעית על פי חלוקתו את ספר מלכים, פרשה הכוללת את הפרקים כ'–כ"ב עד פסוק מ.

[5] על יהושפט אנו שומעים לראשונה בסיפורנו. (זאת, מלבד מה שנאמר במל"א ט"ו, כד על עצם עובדת היותו יורש כיסא אסא אביו – "וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ תַּחְתָּיו".) אחד-עשר הפסוקים בהמשך פרקנו (מא–נא) מוקדשים למלכות יהושפט. נאמרים בהם כמה דברים טובים כלליים אודות יהושפט: "וַיֵּלֶךְ בְּכָל דֶּרֶךְ אָסָא אָבִיו, לֹא סָר מִמֶּנּוּ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"(מג); "וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹשָׁפָט וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַאֲשֶׁר נִלְחָם..." (מו); "וְיֶתֶר הַקָּדֵשׁ אֲשֶׁר נִשְׁאַר בִּימֵי אָסָא אָבִיו בִּעֵר מִן הָאָרֶץ" (מז); מסתבר שגם מיאונו לשתף פעולה עם אחזיהו בן אחאב בבניית צי אניות בים סוף (נ) – נזקף לזכותו. עוד נזכר יהושפט בהמשך ספר מלכים כשותפו של יורם בן אחאב במלחמה נגד מישע מלך מואב (מל"ב ג'). אף בסיפור זה ניכרת צדיקותו של יהושפט: עם היקלעותם של הצבאות למצוקת צמא במדבר אדום, יוזם יהושפט פנייה לנביא ה', ואלישע שאליו פונים המלכים עונה ליורם בן אחאב: "לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ" (מל"ב ג', יד).

[6] בספר דברי הימים מתוארת דמותו של יהושפט בהרחבה משמעותית, על פני ארבעה פרקים (דהי"ב י"ז–כ') שבהם למעלה ממאה פסוקים (אמנם כלול בהם גם סיפור מלחמת רמות גלעד המקביל לסיפורנו שבספר מלכים). בספר זה ניצבת לפנינו דמות מופת של מלך צדיק, מגדולי המלכים שקמו לישראל בתקופת המקרא, וגדולתו מתבטאת הן באישיותו הדתית ובפעולותיו הראויות בתחום זה והן בתחום המדיני-צבאי. בפרק י"ז, לפני תיאור מלחמת רמות גלעד, מתוארים מעשיו של יהושפט בשני התחומים הללו: "וַיִּתְחַזֵּק עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֶּן חַיִל בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת... וַיְהִי ה' עִם יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים... וַיָּכֶן ה' אֶת הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ... וַיְהִי לוֹ עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב. וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'..." (א–ו). בהמשך פרק זה מסופר על כך שיהושפט שולח כמה משריו ועמהם לויים ללמד את התורה ביהודה "וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת ה' וַיָּסֹבּוּ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם" (ט). שוב מתוארים מעשי צדקותו בפרק י"ט, לאחר ששב מן המלחמה ברמות גלעד, כשהוא משיב את ישראל אל ה' א-לוהי אבותיהם (ד) ומעמיד שופטים בכל ארץ יהודה ומזהירם לשפוט בצדק (ה–יא).

[7] התשובה ניתנת בפירושו של ר"י אברבנאל לכ"ב, כט "וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה רָמֹת גִּלְעָד", הרחק מן השאלה שנשאלה לפני תחילת הפירוש לפרק כ'.

[8] כך מגדירה המשנה (סנהדרין פי"א מ"ה) את האיסור הכלול בפסוק "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (דברים י"ח, יט).

[9] ראה בייחוד עיון ט וגם עיון י. בסופו של עיון ט אף הובא הפירוש כי מילותיו של מיכיהו בסוף פסוק יז "יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם" הן הוראה מעשית לשעה זו!

[10] וראה מה שכתבנו בעיון ה3 על הטעם לכך שיהושפט פסל את ארבע מאות נביאיו של אחאב מחד, ולעומת זאת, האמין מראש בהיותו של מיכיהו נביא אמת, עוד בטרם הופיע לפניו בפועל (וזאת, דווקא על סמך דברי אחאב אודותיו).

[11] הסדר ההגיוני הוא להסמיך את נבואת צדקיה בפסוקים י–יב לפסוקים ה–ו המתארים את נבואתם של ארבע מאות הנביאים, ולהסמיך את פסוקים יג–יד המתארים את בואו של מיכיהו לפסוקים ז–ט המתארים את הדיון על הבאתו.

[12] בעיון ו לעיל "מי אתה מיכיהו בן ימלה?" בסעיף 5, שאלנו מדוע העלים הכתוב את שמו של הנביא הפועל בפרק כ' (שהוא מיכיהו), וחשף אותו רק בפרק כ"ב. על התשובות שענינו שם ניתן להוסיף עתה גם זאת: גילוי שמו של מיכיהו בסיפורנו, המעורר רושם (מוטעה) כי הוא אישיות חדשה שלא הייתה מוכרת לנו עד עתה, נועד לעצב את נקודת התצפית של יהושפט ביחס להופעתו: מבחינת יהושפט זוהי אישיות חדשה לגמרי. שמו ומראהו של מיכיהו מתגלים לפניו כאן לראשונה, ללא כל רקע מוקדם. רק לנו, הקוראים הממשיכים ברצף מתיאור האירועים בפרק כ' לתיאורם בפרקנו, ניתנים רמזים שונים (והחשוב ביניהם הוא זה הבא מפי אחאב עצמו), כי מיכיהו הוא הנביא שפעל בפרק כ' לכל אורכו. אך יהושפט לא יכול היה להירמז לכך!

[13] לא כך הדבר ביחס לאחאב: אחאב מכיר הן את צדקיה והן את מיכיהו זה מכבר. מסתבר כי צדקיה הוא מנביאי החצר של אחאב, המקבלים את משכורתם מאת המלך, ו'יודע אחאב נפש נביאיו'. מיכיהו, אף הוא מוכר לאחאב כנביא בלתי-תלוי בו, וכמי שנתגלה כנביא אמת פעם אחר פעם באירועים המתוארים בפרק כ'. והרי אחאב הוא שהעיד על מיכיהו "עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ", והוא שהשביעו "אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'". נמצא כי דווקא בידי אחאב יכולת ההכרעה בין השניים: הוא היודע כי מיכיהו נביא אמת הוא, ואילו צדקיה הוא נביא חצר שאין להתייחס לדבריו ברצינות (אך כמובן הוא אינו משתף את יהושפט בידיעתו זאת).

הסיבה להכרעתו החד-משמעית של אחאב לצאת למלחמה, כנגד דבריו של מיכיהו בשם ה', אינה אפוא חוסר יכולתו להבחין בין שני הנביאים, אלא ביחסו הכללי לנבואה, אף זו של נביא האמת, כתערובת של דברי אמת בשם ה', ודברים שהנביא אומרם מדעתו ועל פי השקפת עולמו האישית, שאז אין לדבריו תוקף מחייב. אחאב סבור כי התנגדותו של מיכיהו ליציאה למלחמה נובעת מהתנגדות אישית לאחאב, המאפיינת את יחסו של נביא זה אליו זה מכבר. וראה עיון ה5 ביתר הרחבה.

[14] שתיקה של דמות במקום שבו הקורא מצפה דווקא לדיבור נמרץ של אותה דמות, מבטאת בכמה מקומות בסיפור המקראי ספק חמור ומבוכה רגשית עמוקה. בעיוננו לפרשת וישלח בסדרה השנייה של 'עיונים בפרשות השבוע' דנו בשתיקה כזו ("שתיקה גדולה – סיפור מותה של רחל בעת לידתה", וראה המשכו של עיון זה בעיון לפרשת ויחי באותה סדרה).

[15] בדור החורבן נתרבו נביאי השקר, הן בארץ יהודה והן בבבל, והעימות בינם לבין נביאי האמת ירמיהו ויחזקאל (ואולי גם נביאי אמת נוספים שנבואותיהם לא נאספו במקרא) נסב על שאלות הרות גורל שנגעו לאותו דור. נביאי השקר הכחישו את החורבן הקרֵב ומנעו את פעולתם של נביאי האמת להחזיר את העם בתשובה. בסמוך לחורבן הפך ויכוח זה גם לבעל משמעויות פוליטיות מעשיות מרחיקות לכת. בספריהם של ירמיהו ויחזקאל מצויות עדויות רבות לוויכוח מתמשך זה. גם בספרים אחרים נמצאות עדויות לעימותים כאלה. מקרה מיוחד של עימות בין שני נביאים מתואר במל"א י"ג, כאשר נביא השקר מבית אל הופך את דבר ה' שניתן לאיש הא-לוהים שבא מיהודה, ומצווה עליו לנהוג בניגוד לנבואה שקיבל מאת ה'. ראה בסדרת העיונים "נגד מזבח בית אל וכהניו" עיון ד סעיפים 5–6.

[16] דבר זה מפורש בפרשת הנביא בספר דברים י"ח, כא–כב:

                                וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'?

                                אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה', וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא

הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

אמנם בפרשה זו לא מדובר בעימות בין נביא אמת לנביא שקר, אלא בנביא שעדיין אינו מוכר כנביא אמת, ומתעורר ספק ביחס לנבואתו – האם אכן קיבל אותה מאת ה'. אי-התקיימות נבואתו מוכיחה למפרע כי הוא נביא שקר, ואז יש להורגו (שם פסוק כ).

[17] וכדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בראש פרק י', על בסיס הפסוקים בפרשת הנביא שהובאו בהערה הקודמת:

כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו – אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או מאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם. אלא האות שלו – שיאמר דברים העתידים להיות בעולם, וייאמנו דבריו (וכאן הוא מביא את הפסוקים מספר דברים).

[18] סוטה ט ע"ב. וראה עיונה של נחמה ליבוביץ לפרשת וישב 'ניכרין דברי אמת', עיונים בספר בראשית עמודים 299–302.

[19] בספר יחזקאל מופיע פעמיים הפסוק "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם". בפרק ל"ג, לג נאמר: "וּבְבֹאָהּ – הִנֵּה בָאָה – וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם". והכוונה לנבואות על החורבן המתקרב.

[20] ראה עיון ו – "מי אתה מיכיהו בן ימלה?".

[21] אין אנו טוענים כי הכיר את כל מה שנאשם בו אחאב בספר מלכים, שהרי יהושפט לא קרא ספר זה כמובן. אך ודאי ידע יהושפט על מעמדה של איזבל בארמון אחאב, וידע כי אישה זו, שהקיפה עצמה בנביאי הבעל והאשרה שהביאה מארצה, רדפה את נביאי ה' בממלכת ישראל, והקימה בחסות אחאב את בית הבעל בשומרון.

[22] ראה עיון ד "יזמת אחאב ליציאה למלחמה", ועיון ה סעיף 1 והערה 1.

[23] מלבד שותפותו של יהושפט במלחמת רמות גלעד עם אחאב, מתוארת שותפותו עם יהורם בן אחאב במלחמה נגד מישע מלך מואב במל"ב ג'. במל"ב ח', יח נאמר על יהורם בן יהושפט "כִּי בַּת אַחְאָב (– עתליה) הָיְתָה לּוֹ לְאִשָּׁה". נכדו של יהושפט, אחזיהו בן יהורם ועתליה, ממשיך בדרך סבו, ויוצא למלחמה משותפת עם יורם בן אחאב כנגד חזאל מלך ארם ברמות גלעד (מל"ב ח', כה–כט).

בדהי"ב כ', לה–לז מסופר על שותפות של יהושפט ושל אחזיהו בן אחאב בבניית אניות בים סוף שיֵלכו לתרשיש. שותפות זו זכתה לביקורת נבואית ולא עלתה יפה: "וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ". כנראה על רקע זה יש להבין את המסופר בפרקנו בפסוקים מט–נ על סירובו של יהושפט להמשיך את השותפות עם אחזיהו.

[24] בסיפורנו הסתיימה שותפות זו בכישלון המלחמה ובנסיגת הצבאות ללא שהושגה מטרתם. השותפות עם אחזיה בן אחאב בבניית צי אניות בעציון גבר הסתיימה בשבירת האניות וכישלון השותפות (ראה בהערה הקודמת). קשרי החיתון בין שני בתי המלוכה והמשך שיתוף הפעולה ביניהם הביאו להריגת אחזיהו בן יהורם בן יהושפט בידי יהוא, בשעה שהלה ביער את בית אחאב מן העולם. בעקבות זאת תפסה אמו עתליה בת אחאב (ואיזבל?) את השלטון על יהודה, ורצחה את נכדיה – בני אחזיה – מלבד אחד.

יוצא דופן הוא שיתוף הפעולה של יהושפט עם יורם בן אחאב במלחמה במישע מלך מואב. אף שגם מלחמה זו הסתיימה בלא שהושגה  מטרתה, והצבאות שבו כלעומת שבאו, אין נשמעת כל ביקורת על מעשה זה של יהושפט. הטעם לכך הוסבר בסדרת העיונים 'המלחמה במואב' בספרנו 'פרקי אלישע'. ראה שם עיון ג עמודים 75–79 ועיון ז עמודים 107–118 ובייחוד סעיף 4 באותו עיון.

[25] דבר זה אינו סותר את מה שאמרנו בסוף סעיף 4 אודות המבוכה האמתית של יהושפט שממנה נגזרת שתיקתו החל מפסוק י. העימות בין שני הנביאים הותיר את יהושפט בספק פנימי ובמבוכה, ועל כן יהושפט אינו עולה עם אחאב בשמחה ובהתלהבות, אלא נגרר אחריו.

[26] מקבילה בסדר עולם רבה פרק יז, מהדורת רטנר עמוד 72. הציטוט מן התוספתא הוא על פי כתב יד וינה, מהדורת ר"ש ליברמן עמודים 225–226. בכתב יד ערפורט (המובא שם) גרסה שונה במקצת, והפסוק המובא שם הוא מן הסיפור בדהי"ב י"ח, לא.

[27] בעיון הבא בסוף סעיף 2 נדון שוב בדברי חז"ל הללו, ונשלים את הנאמר כאן.