מלכות בית דוד (שמואל ב' כ`ג)

  • הרב עדיאל זימרן

מלכות בית דוד (שמואל ב' כ"ג)

פרק כ"ג בשמואל ב' הוא אחד מן הפרקים המסכמים את חייו ומלכותו של דוד המלך. פסוקים א-ז הם פסוקים קשים, אולם נראה שניתן לדלות מהם דברי סיכום עקרוניים על מלוכת דוד ושושלתו אחריו:

"וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים - נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל, מְשִׁיחַ אֱ-לוֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל: רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי: אָמַר אֱ-לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱ-לוֹהִים: וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ, בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ: כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵ-ל, כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ: וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ: וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת" (שמו"ב כ"ג, א-ז).

בפסוק א - "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל, מְשִׁיחַ אֱ-לוֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" - מציג דוד את עצמו כמומלך ע"י הקב"ה ("הוקם על משיח א-לוהי יעקב"), ומצד שני כ"נעים זמירות ישראל". ואכן, זהו הקו העדין עליו עומדים מלכי שושלת בית דוד: מצד אחד הם מחוייבים למלכות ה' ומוכנעים תחתיה, ומצד שני הם מחוייבים להנהגת העם.

פסוקים ב' וג' מדברים על ייחודה של מלכות בית דוד: "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי: אָמַר אֱ-לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל". הקשר הקרוב בין המלך לקב"ה נותן לו את הכוח לדבר דברים גבוהים ונכונים ונותן תוקף לדבריו. הקשר הקרוב גם מחייב את המלך מבית דוד לפעול בצדק וביראת א-לוהים - "מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱ-לֹהִים". ולכן, כפי שמתואר בפסוק ד', מלכות בית דוד מיוחדת ושונה ממלכויות אחרות בצורה ניכרת: "וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ". היא מרשימה יותר, מבהיקה יותר וזהו פשר הדימויים שבפסוק.

ייחוד אחר של מלכות דוד מופיע בפסוק ה', וגם הוא נובע מהקשר הקרוב עם הקב"ה: "כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵ-ל, כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה, כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ". למלכי בית דוד הבטחה לשושלת נצחית. אין המלך עולה לשלטון מכוחו שלו ומכישוריו אלא מרצון ה' ומתוקף הבטחתו, ולכן מובטח להם שלעולם מלכות ישראל תהיה בידם. ובגלל שהמלכות מונהגת ע"י הקב"ה - הפסוקים האחרונים של דברי דוד דורשים סילוק של האנשים הרעים וההולכים בדרך הרשע, העלולים להפריע למלוכה ולהתנהלותה בדרכי ה': 'וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ: וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת". רק מי שילך בדרכי ה' במלוכה ובממלכה יזכה להיות שותף בעם ובשלטון.

פסוקים אלו מהווים סיכום לחיי דוד כמלך, ואולי גם הכנה לצוואת דוד (מלכים א' פ"ג), בה נדרש שלמה להרוג את האנשים השליליים שבמלכות אביו ולעשות חסד עם האנשים עושי הטוב. הפסוקים מגדירים את מקומו של המלך מבית דוד בציר שבין הקב"ה והעם, ומצווים את המלך ללכת בדרכי ה' בשל העובדה שהומלך רק בזכות הקב"ה ומטעמו.