ממחויבות לאחריות

  • הרב יהודה עמיטל

*

הגמרא במסכת תמיד (לב ע"א) מספרת שאלכסנדר מוקדון שאל את חכמי ישראל מיהו חכם, ואלו ענו לו: "הרואה את הנולד". ראיית הנולד - אין פירושה נבואה. מידתו של החכם היא שהוא בוחן את המציאות העכשווית, מנתח אותה, ומסיק ממנה אירועים אפשריים העשויים להתרחש. רש"י במסכת גיטין (נה ע"ב) מפרש את הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כ"ח, יד) - "דואג לראות הנולד, שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". מכאן למדים אנו שעלינו לנסות לראות את הנולד - "אשרי אדם מפחד תמיד", ואין זו יוהרה לנסות לאחוז במידתו של החכם.

אנסה, אם כן, לנתח את השינויים העוברים כעת על החברה המערבית, ודרכם אנסה להבין ולהעריך את מגמותיה של החברה הישראלית.

החברה המערבית המודרנית סובבת סביב שלושה ערכים מרכזיים, שכולם מתייחסים אל הפרט: זכויות הפרט, חופש הפרט וצנעת הפרט. לעתים נדמה שערכים אלו קיבלו תוקף של ערכים מוחלטים, שאסור להפר אותם בשום פנים. השפעתם על התרבות ועל החברה ניכרת כמעט בכל תחום: החל מהחקיקה, עבור דרך החינוך, הספרות והאמנות, וכלה באורח החיים היומיומי.

הערך האחרון מבין ערכים אלו - "צנעת הפרט" - קובע לו מקום מיוחד, שכן הוא מקיף ביותר, והיחס אליו הוא כאל ערך מקודש במיוחד. לאורה של צנעת הפרט, נקבעו מספר כללים המטביעים את חותמם על כל מערכת היחסים שבין האדם לחברו. כך, למשל, כל שיחה בין שני אנשים שאינם קרובי משפחה או ידידים קרובים צריכה להיות פרגמטית ועניינית, ומנוטרלת מכל עניין אישי. כל הערה אישית, שאלה אישית או אפילו התעניינות במצבו או בהרגשתו האישית של בן-השיח נחשבת לגסות רוח, לחילול הקודש ולהתפרצות גסה אל תוך חייו הפרטיים. כל אדם מהווה עולם סגור בפני עצמו, ולאף אחד אחר אין רשות לחדור אליו. כתוצאה מכך, הניכור בחברה המערבית בכלל ובארצות-הברית בפרט הולך וגדל: יש 'אני' ויש 'הוא', אך כמעט שאין 'אנחנו'.

הניתוח החברתי דלעיל - כוחו יפה עד ה-11 בספטמבר למניינם בשנה האחרונה. עם קריסת מגדלי התאומים, כאילו קרסו עמהם גם המחיצות שבין האדם לרעהו. כמובן, תרמה לכך אווירת המצוקה והבדיקות הביטחוניות הפולשניות, שנכנסו לפתע לשגרת החיים האמריקאית; אולם מעבר לכך, דומה שפיגועי הטרור חוללו שינוי מהותי באורח החיים האמריקאי. לפתע שוב מותר להתעניין במצבו האישי של הזולת, והצורך לדבר על רגשות ותחושות הפך להיות מובן. איני יודע כמה זמן תחזיק מעמד האווירה נטולת הניכור השוררת בניו-יורק מאז ה-11 בספטמבר, אולם ברור שצנעת הפרט לא תשוב לתפוס את המקום המרכזי שהיא תפסה בעבר. לאחר שערך זה לא החזיק מעמד בשעת מצוקה, האמריקאים לא ישובו לראות בו ערך מקודש.

ייתכן שהתפתחות זו עשויה להשפיע על מבנה החברה המערבית אפילו בצורה חריפה יותר. כאשר הושם דגש על צנעת הפרט, והניכור שלט ביחסים שבין האדם לחברו, אזי נפתח פתח לתופעות של אינדיבידואליזם מופרז. כאשר כל אדם שומר על פרטיותו - כל מערכת הערכים שלו סובבת סביב עצמו, והוא אינו מרגיש אחריות לגורל הסביבה והחברה כולה. לאחר ה-11 בספטמבר, כאשר התמוטטו חומות הניכור שבין האדם לחברו, ייתכן שהחל תהליך של נסיגה מהאינדיבידואליזם המופרז.

נוסף על השינוי שחל בהכרת ערך צנעת הפרט, קריסת מגדלי התאומים היכתה מכה אנושה גם את הפוסט-מודרניזם. לפתע הוסרו המרכאות שהציב הפוסט-מודרניזם מסביב למילים 'רע' ו'טוב', ושוב חזרו הטוב והרע להיות ערכים מוחלטים. ניתן לראות את יד ההשגחה העליונה בכך שבנשיאות ארצות-הברית עומד אדם בעל אינטואיציה אנושית בסיסית, המשתמש שוב ושוב במונחים מוסריים מוחלטים, ומכנה את בין-לאדן 'רשע' ואת הטרוריסטים 'רשעים'. ייתכן שלו נשיא המעצמה העולמית היה דמוקרט, ולא רפובליקני, הוא היה משתמש בטרמינולוגיה אחרת לחלוטין - 'אויב' במקום 'רשע' - ומשאיר בכך פתח למחשבה שאין 'טוב' ו'רע' מוחלטים. גם התפתחות זו עשויה להחליש את הנטייה לאינדיבידואליזם: כאשר אין ערכים מוחלטים, וכל אחד מעצב את ערכיו בהתאם להשקפת עולמו האישית - האינדיבידואליזם שולט. אולם כאשר הערכים הופכים להיות מוחלטים - הם בהכרח משותפים להרבה אנשים, והאדם מרגיש חלק מחברה גדולה יותר, החולקת איתו את אותם ערכים.

שינוי דומה לזה שנגרם בארצות-הברית בעקבות קריסת מגדלי התאומים, נגרם בארץ בעקבות האינתיפאדה האחרונה. כמובן, אין מדובר באירוע גרנדיוזי חד-פעמי, הגורם לתוצאות מיידיות, אך דומה שהאינתיפאדה מכרסמת - בצורה איטית אך עקבית - באינדיבידואליזם החברתי. בעקבות ריבוי הפיגועים והנפגעים וההכרה שאין אזור 'בטוח', מתחזק היסוד של ה'אנחנו' הקולקטיבי, על חשבון יסוד ה'אני' האינדיבידואלי.

בשנתיים האחרונות, דיברתי במסיבת חנוכה על מאיסת הנוער במחויבות. לעניות דעתי, בעקבות מאורעות הדמים והשפל הכלכלי של השנה האחרונה, חלה תמורה במגמתו של הנוער. הבריחה ל'התחברות' אישית אינדיבידואלית אינה משתלבת עם אווירת המצוקה השוררת במדינה, המדגישה את ה'ביחד'.

ואכן, תמורה זו היא חיובית ביותר. הגמרא בתענית דנה בחשיבות ההשתתפות עם הציבור בצערו:

"תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצִבור - אל יראה בנחמת צִבור. תניא אידך: בזמן שהצִבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי... אלא יצער אדם עם הצִבור. שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הצִבור, שנאמר: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עִמהם בצער. וכל המצער עצמו עם הצִבור - זוכה ורואה בנחמת צִבור" (תענית יא ע"א).

לאור המאורעות האחרונים, ולאור רתיעתו של הנוער מה’מחויבות’, חובה עלינו להניף את דגל ה’אחריות’. במידה מסוימת, האחריות מחייבת אפילו יותר ממחויבות, אך מאידך, זהו מונח רך יותר, המעניק גם סיפוק: אם הוטלה אחריות מסוימת על אדם, פירושו של דבר שהוא ראוי לשאת באחריות זו. אנשים נוטים להרגיש הזדהות עם משימות המוטלות עליהם, וכאשר הם עומדים במשימתם - הם מרגישים סיפוק על הצלחתם. האחריות הנדרשת היא בתחומים רבים: אחריות לחוסנו הנפשי והרוחני של הציבור, אחריות כלפי אנשים הזקוקים לעזרה, ואחריות לדרוש, לחפש ולמצוא דרכים שאפשר לתרום בהם. בלשונם של חז"ל, ‘אחריות’ היא ‘ערבות’: "כל ישראל ערבין זה לזה" - משמע, עם ישראל הוא רקמה אנושית חיה, שכל איבר בה - אכפת לו ממצבם של אחיו, והוא אחראי לעשות את המקסימום לשיפור מצב זה. תחושת אחריות שאדם מרגיש כלפי מישהו אחר פירושה שהוא אינו מחפש כר או כסת לשבת עליהם כאשר חבריו שרויים בצער. משה רבנו ישב על אבן כיוון שהרגיש שותף בצערם של אחיו, ואף אנו נדרשים להרגיש שותפות וליטול אחריות לתיקון החברה כולה.

על אדם המצמצם עצמו לדאגה לשלומו האישי בלבד - גם אם כוונתו לשלומו הרוחני - כותבת הגמרא במסכת עבודה זרה שהוא משול למי שאין לו א-לוה. מעניין לבחון את הסוגיה כולה, ולעמוד על היקפה הנרחב של קביעה זו:

"תנו רבנן: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמִשה דברים. אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמִשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד. וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו א-לוה...

ובגמילות חסדים לא עסק? והתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון?... מיעבד עבד, כדבעי ליה לא עבד". (עבודה זרה יז ע"ב).

ר' חנינא בן תרדיון, שנשרף על קידוש השם כשספר תורה כרוך על גופו, הצדיק על עצמו את הדין על שום שלא עסק בגמילות חסדים במידה שהיה צריך לעסוק, ובמקום זאת עסק בתורה. היחס בין התמסרותו לתורה לבין השקעתו בגמילות חסדים לא היה היחס המתאים, ועל שום כך הקפיד על עצמו כמי שאין לו א-לוה. בדומה לר' חנינא, אף אנו מחויבים לעסוק בגמילות חסדים במקביל לעיסוקנו בתורה.

בימים אלו, צריכים אנו להדגיש את האחריות המוטלת על כל אחד. כמובן, בנטילת אחריות יכול כל אחד לבטא את הגוון האישי שלו, המתאים לו במיוחד; אולם על כל אחד ואחד מוטלת חובה לחוש שותפות, ליטול אחריות, לעזור, לסייע ולתקן - בעזרת ה' - את החברה כולה.

בימי החנוכה, אנו מרבים להודות לקב"ה על הנסים שאירעו לנו. דומה, שמתוך שהרבינו בתודה לקב"ה, קיפחנו את זכותם של החשמונאים, על הנס שביצעו הם. נכונותם של החשמונאים להניף את נס המרד ולצאת מעטים כנגד רבים, כנגד הזרם - זהו הנס שעשו החשמונאים, בבחירתם החופשית. כאשר אנו מדברים על הנסים שעושה לנו הקב"ה בזמן הזה, עלינו לחנך גם לעשיית נסים בנוסח החשמונאים: לחזק את האומץ לפעול מתוך אחריות לגורל האומה כולה, בתקווה שהקב"ה יסייע לנו ויעזור לנו בכל צעדינו.

 


* סיכום שיחתו של הרב עמיטל ממסיבת חנוכה התשס"ב. השיחה סוכמה ע"י יצחק ברט, ועברה את ביקורת הרב. פורסם ב"דף קשר" גיליון 842 וב"עלון שבות בוגרים" גיליון ט"ו. תרגום לאנגלית התפרסם ב"עלי עציון" גיליון 12.