דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 84

ממחק | 3

קובץ טקסט

 

צחצוח נעליים בשבת

כתב התפארת ישראל:

"המצחצח מנעלים חייב משום ממרח. לפיכך אפילו על ידי עובד כוכבים אסור, ואפילו עשה כן עובד כוכבים מעצמו לצורך ישראל, אסור למוצאי שבת בכדי שיעשה, ככל מלאכה דאורייתא שעשה העובד כוכבים לצורך ישראל"       (כלכלת שבת, מלאכת ממחק).

ואין לדמות צחצוח זה למבליע המשחה והרוק שנידונו בשיעור הקודם, משום שכאן הרי מעוניין שתישאר שכבה של משחה שתיתן ברק לנעליים.

אבל עדיין יש לבעל דין לחלוק לאור מה שהבאנו בשיעור הקודם כי לא כל מירוח של משחה הוי ממרח, ורק אם מכשיר את הדבר באמצעות ההחלקה, הוי ממרח. והכא הרי אינו עושה כן אלא לנוי, וכבר הזכרנו דברי המאירי והחידושים המיוחסים לר"ן שהמחליק לנוי אינו מלאכה!

אם כן, יש לפנינו מחלוקת אם כל מירוח של משחה כשכוונתו למרח שכבה אחידה על הנעל לנוי, חייב משום ממרח, או רק במכשירו לשימוש. ויש דמיון בין מחלוקת זו למחלוקת שהבאנו בשיעור הקודם בעניין מריחת המשחה הרפואית. ושם אפילו קל יותר, כי בדרך כלל אין לו עניין ביצירת שכבה אחידה, וגם אינו מעוניין בשכבה בולטת, אלא בספיגה מלאה בעור.

ומכל מקום לעניין מעשה, נראה שיש לאסור מחשש מירוח, ועוד שיש בזה משום צובע, ולטעם זה של צובע, יש לאסור גם בנוזל שחור (עיין מ"ב סי' שכ"ז, סעיף טז, וראה שם בס"ק י"ב שכתב חששא דצובע[1]).

הסרת שעווה

עוד יש לדון בשעווה שנטפה על משטח מסוים או על קלף, אם יש בזה משום ממחק כשמסיר את השעווה, שהרי מחליק את הקלף או את המשטח, ומכשיר אותו מחדש לשימושו הראוי. מחד, אין השעווה חלק מהמשטח שהיא נמצאת עליו, והוי רק כדבר הדבוק למשטח, וכשמסלקו אין זה ממרח, שהמשטח כבר היה חלק, ואינו אלא מסיר לכלוך, אולם מאידך כיוון שהשעווה נדבקת היטב לקלף או למשטח הקיים, יתכן ויש לראות זאת כמחליק המשטח.

ויעויין בתפארת ישראל שכתב אף בזה שיש בזה משום ממחק, וז"ל:

"נטף שעוה על אות א׳, אסור לסלקו ,ואם על ב' אותיות המסירו חייב חטאת, אבל לא משום כותב דהרי  הכתב נשאר תחת הטיפה כמאן דמונח בקופסא, וכי ס״ד דבנטף שעוה על אותיות שבתפילין, אף שיסירו יפסל משום שלא כסדרן, או בנטף על ספר תורה שלא במקום הקריאה, יפסל לקרוא בה במקום אחר מדהוו האותיות שתחת השעוה כמחוקים, אבל הכא חייב משום ממרח (ועי׳ בתשובת מעיל צדקה סי׳ כ״ה)"                                               (שם).

אבל המעיין בלשונו של מעיל צדקה שם יראה שאמנם הזכיר דעה זו לחייב משום ממחק בסילוק שעווה, אבל הוא עצמו סבר שאין לאסור מדין זה, והיה מוכן להתיר גם את סילוק השעווה:

"ולפמ"ש אני שמותר לסלקו פשיטא שיש להקל ואפשר שרשאים לפספסו בקלף עד שיסתלק מע"ג הכתב"[2].

אמנם בשו"ת שבות יעקב חילק בין סילוק השעווה בציפורן ובאצבע, לבין סילוקה ע"י קיפול הקלף:

"אכן נראה לי אם נתיישן השעוה מאוד ונתייבש כל כך עד שיכלו להסירו כלאחר יד להכפיל הגוויל של הס"ת באותו מקום ועל ידי כן יפול השעוה מן האות הרי ניכר שלא נדבק תו השעוה היטב מכח שנתייבש מאוד מותר לעשות כן אפי' בשבת ואין כאן משום ממרח... נמצא דבקלף אין כאן חשש איסור אלא א"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו וכה"ג דאיכא בו משום ממרח"                                             (ח"ב סי' ד').

ונראה לי שעיקר כוונתו לחלק בין שעווה המדובקת שניתן לסלקה ע"י קיפול הקלף, שאין בזה ממרח כי היא שכבה הנמצאת על הקלף ואינה חלק ממנו, ואין בזה ממרח, אבל אם היא דבוקה באופן שחייב לגרד אותה עצמה כדי להחליק הקלף, הוי ממרח, מפני שבאופן זה הרי היא כחלק מן הקלף שמחליקו, וצ"ע למעשה.

מירוח בבצק

כתב ה'שלחן ערוך':

"כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול"          (סי' שי"ח, סעיף ו).

והעירו האחרונים שטיחת הבצק על פי הכלי יש בה משום ממרח. וכך כתב הט"ז:

"קשיא לי דהא טיחה היינו ממרח דבערוך כתב טיחה ומריחה וסיכה ומשיחה אחת הם ואם כן מאי שנא מההיא דפ' חבית הובא בסי' שי"ד סי"ד דלא יתן שעוה בנקב החבית מפני שהוא ממרח. וצריך לומר דשאני התם שרוצה לסתום הנקב ע"כ רוצה לדבק השעוה בדופן הכלי סביב הנקב, כדאיתא שם במשנה אר"י מעשה בא לפני ר' יוחנן בן זכאי ואמר חוששני לו מחטאת פרש"י שמא מירח השעוה לדבקה לשעוה בדופני הכלי סביב הנקב משמע דלאו ודאי הוא שמדבק אלא חיישינן לזה דקפיד שלא יזוב המשקה, והכא שאינו רוצה לסתום פיו כל כך הרבה אלא שלא יהיה מגולה לגמרי שיתקרר ועל כן לא חיישינן שמא ידבק הרבה בכלי כך נראה לי"                                         (שם ס"ק י).

עמדת הט"ז היא שעצם הדיבוק של הבצק אינו מירוח, אלא שיש חשש שידבקנו הרבה וימרח אותו בצורה אחידה[3]. חשש זה מתקיים בנקב בחבית, אבל לא חיישינן גבי טח פי הכלי בבצק לשמור חומו. אבל ה'מגן אברהם' (ס"ק כב) סבר שבצק הוא לא מהדברים ששייך בהם מירוח כלל, ונראה בכוונתו שבצק אין נוהגים למרחו בצורה אחידה על משטח מסוים, ולפיכך אין בו חשש מירוח.

דיבוק נרות

לאור דברי הגמרא (קמו.) שנפסקה בשלחן ערוך (סי' שי"ד, סעיף יא), שיש איסור ממרח בשעווה כשבא לסתום נקב החבית, כתב בספר כנסת הגדולה כך:

"מכאן נראה לי שאותם המחממים ביו"ט ראשי נרות של שעוה באש כדי שידבקו במנורה [=פמוטים] אסור גמור, דהוי ממרח. וכתוב בספר הזכרונות דאסור ליגע בשעוה שמא יבוא למרח"             (הגהות טור סי' שיד).

לעומתו המגן אברהם כתב:

"ולי נראה דכשמדביקו במנורה לא הוי מירוח, דממרח תולדה דממחק ואם אינו משפשפו לא הוי מירוח אלא דאסור לידבק גזירה שמא ימרח וכדאי' במשנה פכ"ג דשבת, אבל מותר לטלטלו דלא גזרי' שמא ימרח דהא תנן ולא יתן עליה שעוה משמע דשרי לטלטלו כך נראה לי"                                      (סי' תקי"ד, ס"ק ו).

המג"א הבין כנראה שלדעת כנסת הגדולה עצם הדיבוק של השעווה הוי ממרח, ועל כך חלק ואמר כי לדעתו אין ממרח אלא כשמשפשף ויוצר שכבה חלקה. לענ"ד נראה קשה לומר שעצם הדיבוק ייחשב מירוח, ויותר סביר שהכול מודים שמירוח הוא ביצירת שכבה חלקה, אלא שהכנסת הגדולה חושש שבכל דיבוק של נר למנורה, משתדלים ליצור משטח חלק, והוי ממרח, ואילו המג"א סבור שרק אם משפשף הוי ממרח[4].

 

שימוש בסבון מוצק ונוזלי בשבת

פסק הרמ"א:

"ואסור לרחוץ ידיו במלח וכל שכן בבורית שקורין זיי"ף [=סבון], או בשאר חלב שנימוח על ידיו והוי נולד"   (סי' שכ"ו, סעיף י).

נראה מדברי הרמ"א שהבעיה בסבון היא רק מצד איסור נולד[5], אולם אין בזה בעיית ממרח.

ואכן, בשו"ת גינת ורדים הסביר דברי הרמ"א שאין בזה איסור ממרח:

'והנה דרך השאבון להיות כגבשושית שאין פניו חלקים רק עולה ויורד ועל ידי שרוחצי' בו מתמחה והולך ונעשים פניו חלקים והנה במחליק פני הדבר יש בו משום ממחק וממרח כדכתב מור"ם ז"ל בהגהותיו ס"ס שכ"א שיש להחמיר שלא להחליק פני האוכל ובשאבו"ן יותר היה לחוש לאיסור ממרח שמחליק פני השאבו"ן דהוי חשש מלאכה דתורה יותר מחשש איסור נולד דכל עיקרו דאיסור נולד לא הוי אלא איסור קל דרבנן בעלמא. ונראה טעמו של דבר לפי שעיק' מלאכ' שאינה צריכה לגופה במחלוקת שנויה דיש מתירין ויש אוסרין ועיין בדברי הרב המגיד ריש ה' שבת ועד כאן לא אסרו בה אלא כשמכוין להדיא לעשות אותה מלאכה רק שאינו צריך לגופה של המלאכה ההיא בעצמה שכל צרכו הוא בשביל דבר אחר כהא שכתב הרמב"ם בה' שבת סוף פ"י בענין צידה דין כ' שדברים שיש במינם ניצוד וצדן אפילו שלא לצורך חייב והיינו מלאכה שאינה צריכה לגופה הואיל ונתכוון לצוד וצד חייב ולקמן בשלהי ההוא פירקא כתב שהצד דבר שאין במינו ניצוד כגון חגבים ויתושים פטור, ונראה שבהיות בדבר שני תנאים הללו שאין במינו ניצוד וגם שאינו מתכוין ליצוד אין להחמיר כלל כיון שאפילו יהיה מתכוין לצידה אין שם איסור רק חומר בעלמא א"כ כשיהיה נוסף שם שאינו צריך לגופה של צידה שיהיה מותר לגמרי ויצטרף לזה שהעיקר מלאכה שאינה צריכה לגופה יש מתירין לגמרי דסברי דהיינו הך דסבר רבי שמעון דדבר שאינו מתכוין לו מותר ונקטינן כותיה וכיון שעלה בידינו שאין בשאבו"ן איסור מטעם ממרח[6]"     (או"ח כלל ג' סי' יד).

אולם, עיין בדברי המשנה ברורה שכתב:

"ועיין בספר תפארת ישראל שכתב דבבורית שלנו שהיא רכה[7] לכו"ע אסור משום ממחק וכעין מה דאיתא לענין שעוה בסימן שי"ד סי"א ע"ש. וכן מצאתי בספר דברי מנחם... דהוא ממרח וממחק והוא אב מלאכה ופסיק רישא וכו' והוא פשוט ויש להזהיר העם ע"ז מאד"                                                         (שם ס"ק ל).

ועיין היטב בשו"ת יביע אומר (אורח חיים ח"ד סי' כז) שהאריך בזה מאוד, ולמעשה נטה להקל את השימוש אפילו בסבון מוצק. ובסבון נוזלי נטיית האחרונים להקל בזה, לכ"ע, ואף בעיית נולד ומוליד[8] לא שייכת כאן, מפני שלא הפכנו מוצק לנוזל.

צחצוח שיניים במשחה

בעניין צחצוח שיניים בשבת, יש בפוסקים דיונים רבים סביב כמה שאלות - נדון בהן בקצרה:

שימוש במברשת

בשו"ת אגרות משה (או"ח סי' קיב) כתב להתיר לצחצח שיניים במברשת [בלא משחה], ובלבד שלא ירטיב את המברשת במים לפני הצחצוח מחשש סחיטה בשער [שערות המברשת]. ובשו"ת יביע אומר (ח"ד, סי' ל' אות יט) כתב דקיי"ל שאין סחיטה בשער, ואף שיש בזה איסור דרבנן, מ"מ הרי אינו מתכוון, ובפסיק רישא דרבנן יש להקל[9], ובודאי בדבר שיש בו מחלוקת אם יש בו איסור אפילו מדרבנן, כי מדברי הרשב"א נראה שהתיר לגמרי סחיטה בשער[10].

עוד הוסיף שם בשם קצות השולחן, שיש לחוש בהרטבת המברשת מצד כיבוס, דשרייתו זהו כיבוסו[11], ובזה יש לומר שכיוון שבדרך כלל מקפיד לנקות המברשת לאחר השימוש בה, א"כ כשמרטיב אותה לא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו משום שלא אמרינן ליה אלא בדבר שיש בו לכלוך ולא בדבר נקי[12].  ובמברשות שלנו שהסיבים עשויים מניילון, יש יותר מקום להקל בזה דלא שייך בהם סחיטה וכיבוס, ולפיכך מותר אף להרטיבן במים, לכ"ע (ועיי"ש עוד שכתבו לייחד מברשת שיניים מיוחדת לשבת כדי להינצל מעובדין דחול, וצ"ע בזה לראות זאת כעובדין דחול, שאין זה במסגרת של מלאכה כלשהי).

שימוש במשחה

באגרות משה הנ"ל כתב לאסור שימוש במשחת שיניים בשבת משום ממחק. אבל בשו"ת יביע אומר הנ"ל הכריע להתיר בזה להשתמש במשחה, ואין בזה משום ממחק, שאין לו עניין בזה למרח אותה בצורה אחידה לא על המברשת ולא על השיניים שכל עניינו הוא לנקות שיניו[13]. ובודאי לדברינו למעלה, שאין איסור ממרח אם אינו רוצה שכבה אחידה, וגם אם אינו רוצה לתקן את המשטח לשימוש מסוים, שיש להקל בזה.

ולמעשה יש לחוש קצת לשיטת האוסרים, והנוהגים לעשות זאת במי פה נוזליים תבוא עליהם ברכה, אבל מעיקר הדין, יש להתיר לענ"ד אף במשחה.

שטיפת המברשת לאחר הצחצוח

הפוסקים כתבו שלא לנקות את המברשת לאחר הצחצוח בשבת מצד הכנה לחול [אג"מ הנ"ל], ואולי חששו לכיבוס שערות המברשת על ידי השטיפה במים. ולענ"ד אם מדובר בסיבי ניילון כנהוג בימינו יש להקל בזה, ועדיף שלא ישפשף אלא יזרים עליה מים, ולא מסתבר לאסור מצד הכנה, שכל פעולה שנעשית בצורה טבעית מיד לאחר השימוש, כחלק מן התהליך עצמו, אין לראות בזה הכנה לחול[14].

חשש הוצאת דם מן החניכיים

בזה יש לחוש שכל מי שיש לו דלקת חניכיים שמוציאה דם בשעת הצחצוח, אם הוא פסיק רישיה שיצא דם, יש לאסור לצחצח שיניו, ואם אינו פס"ר, הוו"ל דבר שאינו מתכוין ושרי, ויש להיזהר בזה למי שמועד בעניין[15].

 

 


[1] וראה עוד שש"כ פרק טו הערה קכז בשם הגרש"ז אויערבך, בחומרת האיסור משום צובע.

[2]   ועיין עוד ביאור הלכה סי' שמ ד"ה שעל הקלף, שנראה שאין לאסור בנידוננו מצד ממרח. ועיין בשו"ת מעיל צדקה שם שממרח שייך רק בלוחות ממורחים בשעווה שהיו כותבים על השעווה, והיו מחליקים מחדש השעווה כדי לכתוב עליה שוב, ובזה יש לחייב  מצד ממרח כי מכשיר את המשטח החלק לצרכי הכתיבה.

[3]   ע"פ המ"ב שם ס"ק נב.

[4]   המחלוקת האחרת של המג"א עם ספר הזכרונות אם יש לגזור שמא יבוא למרח, נראה בסי' שיד שאסור לתת שעווה בפי הנקב, גם אם אינו מדבק ומשפשף מחשש שמא ימרח, ונראה לי שבזה גם המ"א מודה ישי לחוש שלא ידבק שמא ימרח, והוא רק חולק על דברי ספר הזכרונות שאסר נגיעה בשעווה, מחשש זה, והוא סובר שנגיעה מותרת, ועוד יש לומר שחבית שיש בה נקב יש יותר לחוש למירוח, מהדבקת הנר שחשש המירוח רחוק יותר ואין לגזור.

[5]   בעניין נולד עיין היטב סי' שיח סעיף טז, ובנו"כ שם, וכן בסי' שכ/ט, וראה עוד מ"ב שכו ס"ק ל'. לא נרחיב הדיון בזה כאן, ונתמקד בדין ממחק.

[6]   עיקר כוונתו שאף שמחליק פני הסבון אין בזה ממרח משום שאינו מתכוון לזה, וגם אינו צריך לגופה. ולעצם העניין יש לזכור דברי החי' המיוחסים לר"ן והמאירי שהבאנו למעלה שכל פעולה מירוח שהיא רק לנוי, ואינה מכשירה את הדבר עצמו, אין חייבים עליה, וא"כ ה"ה הכא, שהרי הסבון ראוי לשימוש והחלקתו אינה מכשירה אותו, אלא לנוי בעלמא.

[7]   צ"ע בדברים אלו, שלכאורה נראה שככל שהסבון קשה יותר, בעיית ממחק יותר משמעותית, אבל בסבון רך, שהוא נוזלי לא שייכת בעיית ממרח. אמנם, הדבר תלוי במוקד המירוח, אם מדובר בסבון עצמו שמחליק פניו לשכבה חדשה,  ברור שהמירוח שייך רק בסבון קשה, ואם מדובר במירוח שכבה של הסבון על ידיו של אדם, כאן סביר יותר שתהיה בעיית מירוח בסבון רך וסמיך, אלא שכאן אין האדם מעוניין בשכבה כזו על ידיו, וכן העיר בשו"ת יביע אומר [ד,כז]: 'ולא ביארו כוונתם בזה, שהרי בחלק שלוקח לרחוץ בו לא שייך ממרח, דגברא לכפורי ידיה קא בעי ואין רצונו בקיומו. ול"ד למ"ש בסי' שיד סי"א שמניח שמן עב על נקב החבית, שממרחו לסתום נקב החבית. וכמ"ש המג"א סי' שטז הנ"ל. וכ"כ התפא"י והמשנ"ב עצמם שם. וא"כ אדרבה מסתבר טפי כהגו"ר שקפואה וקרושה יש לחוש יותר'. וראה עוד שש"כ יד/טז והערה מט שם.

[8]   עיין הדיון שדנו בזה בתוך מלאכת דש בעניין ריסוק שלג וברד.

[9] וכן התיר מטעם זה בשו"ת שרידי אש ח"א סי' ל, וסחיטה מטעם דש ליכא משום שהולך לאיבוד, ומטעם מלבן לא שייך כיוון שהיא עשויה לכך ואינו חושש ללבנה, ודימה זאת למשמרת, עיי"ש. וראה עוד יביע אומר שם אות כ' מה שהעיר על דבריו.

[10] בשבת קכח: נאמר שמותר להביא ליולדת שמן  ביד, ואם אינו מספיק לה תביא לה בשערה ומשמע שאי אפשר להביא לה לכתחילה בכלי, דכל כמה דאפשר לשינויי משנינן.  והקשו בגמ', שאין הבדל בין כלי לשער ובשניהם יש איסור, בשער יש איסור סחיטה, ובכלי יש איסור הוצאה, ותירצו בגמ' שאין סחיטה בשער, ולפיכך היקלו בשערה. וכתב הרשב"א שם: 'לא ידעתי לזה התירוץ אם כן מה הפרש יש בין מביאה לה ביד למביאה לה בשערה דכולן משום שבות ויותר שינוי יש במביאה בשערה ממביאה ביד', ונראה מדבריו שהבין שאם אין סחיטה בשער, אין שום הבדל בין מביאה לה בידה למביא לה בשערה, ומוכח דס"ל שאין שום איסור בסחיטה בשער.

[11] וראה שרידי אש הנ"ל דבזה אין אומרים כלל שרייתו זהו כיבוסו, ורק בבגד אמרינן הכי, ולא בשער.

[12] עיין הדיון המלא בזה במלאכת מלבן.

[13] וז"ל יביע אומר שם ד/ל אות יח: 'חזיתיה לידידי המנוח הגרא"ח נאה ז"ל בס' קצות השלחן ח"ז (עמוד צט) שכ', שמותר לשפשף השינים במשחה העשויה לכך, משום שאין זה רפואה, ואין בזה ג"כ חשש דממרח, דדוקא בנותן משחה על הרטיה או על המכה, חיישינן שיחליק פני המשחה להשוות הגומות שבה והו"ל ממרח. אבל במשפשף שינים אין בו חשש מירוח כלל. וגם לא דמי למ"ש הרמ"א (ס"ס שכו) שאסור לרחוץ ידיו בבורית, דהתם שהבורית נימוח על ידו הוי נולד, ודמי למה שאסרו לרסק שלג וברד, אבל ע"י שפשוף המשחה על השינים אין חשש לאיסור נולד כלל, דהמשחה היא רכה מאד, ונשארת כך. ובכה"ג ליכא איסור נולד לכ"ע.'

[14] עיין בזה שש"כ כח/פא ובהערה קצ.

[15] לסיום השיעור נציין את דברי המרדכי בפרק כלל גדול סי' שסב כי אין ממרח באוכלין, והובא להלכה ברמ"א שכא/יט. ביאור יסוד הדין ופרטיו, עיין דברינו למלאכת מעבד.

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)