"ממחרת השבת"

  • הרב אוהד פיקסלר

א. פתיחה

הגמרא במנחות (סה. - סו.) עוסקת, בעקבות המשנה (סה.), במחלוקת הפרושים והבייתוסים בשאלה האם פירוש המילה "השבת" אשר מופיעה בביטוי "ממחרת השבת" (ויקרא, כ"ג, טו) לגבי ספירת העומר וקצירת העומר הוא 'שבת בראשית' (דהיינו היום השביעי בכל שבוע, דעת הבייתוסים) או יום טוב ראשון של פסח (דעת הפרושים).

מאמרים רבים עוסקים במחלוקת זו, ובהשלכותיה בשיעור זה נעסוק רק בסוגיית הגמרא בעניין זה, ונבחן דרכה את יחסם של חז"ל למחלוקת זו. לאחר מכן נעסוק בשיטת הרמב"ם בנושא.

ב. מבנה הסוגיה

המשנה במנחות (סה.) מתארת את טקס קצירת העומר, ומסבירה כי האריכות והפומביות בתהליך זה תוקנו נגד הבייתוסים.

את סוגיית הגמרא על משנה זו ניתן לחלק למספר חלקים:

1. הימים בהם לא מספידים בחודש ניסן (ציטוט ממגילת תענית).

2. הוויכוח בין ר' יוחנן בן זכאי לבין הצדוקי.

3. דרשות של התנאים בפירוש הפסוק של "ממחרת השבת".

הגמרא מזכירה שתי תקופות בהן תוקן שלא להתענות לאור ויכוחים נגד הצדוקים והבייתוסים.

א. מראש חודש ניסן עד ח' בחודש אין להתענות, משום שאז הוכרע שהקרבת קרבן התמיד תהיה משל ציבור ולא משל יחיד, כפי שסברו הצדוקים.

ב. מ-ח' בניסן עד פסח אין להתענות, וזאת בעקבות המחלוקת עם הבייתוסים בנוגע לזמן הקרבת העומר.

מדוע הגמרא מביאה את שני המועדים יחד? מה הקשר ביניהם? יתכן, כי אין קשר מהותי ביניהם, והגמרא מביאה את שניהם יחד רק בגלל הקרבה בתאריכים. אולם, יתכן שישנו קשר מהותי יותר, וזאת ננסה לבאר בהמשך המאמר.

ג. הוכחותיהם של חכמים

הגמרא מביאה את המחלוקת בין חכמים לבייתוסים, ובמסגרת זו מביאה את ויכוחו של רבי יוחנן בן זכאי (ריב"ז) עם הבייתוסי:

...ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו, ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים...אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: "תספרו חמשים יום" (ויקרא, כ"ג, טז), וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (שם, טו), הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.

(סה.).

מעיון בדברי הצדוקי ומתשובת ריב"ז נראה כי הוויכוח בשלב זה אינו משקף את עמדות הצדדים. מדובר בכעין קוריוז של ויכוח פומבי ביניהם, וראיה לדבר ניתן להביא מהמשך דברי ריב"ז אשר מביא בהמשך הדיון בגמרא הוכחה אחרת לשיטתו מזו אשר מופיעה בדיון על הבייתוסי.[1]

לאחר מכן הגמרא מביאה סדרת דרשות של תנאים, המלמדות כי מנחת העומר קרבה ביום ט"ז בניסן. מלימוד מהיר של הגמרא עולות מספר תהיות כבדות על הסוגיה: הגמרא מביאה תשע שיטות שונות - מדוע? האם הן חולקות אחת על השנייה? אם כן, במה? אם לא, מדוע יש צורך בדרשות נוספות? מדוע הגמרא מביאה ברייתא אחת, ולאחר מכן ברייתא נוספת ("תנו רבנן") עם דעות נוספות שחלקן חוזרות על הדעות הקודמות[2]? בסיום הסוגיה (סו.) עולה שאלה נוספת: רבא דוחה למסקנה את רוב הלימודים, ואם כן - מדוע הגמרא הביאה אותם? יתר על כן: אם נעיין בתוספות (סה:, ד"ה "מה חדש") נראה כי חלק מהטענות כנגד הבייתוסים כלל אינן מהוות ראיות כנגדם, הואיל והם חולקים על דרך הראיה; אם מטרת הדרשות היא להתווכח עם הבייתוסים ולהוכיחם על טעותם, מדוע משתמשים בסוג ראיות שאינו קביל לדבריהם?

ברצוננו להציע הסבר בסוגיה, ודרכו ננתח את דרשות חז"ל ואת מבנה הסוגיה. כאמור, המשנה מתארת את פומביות טקס קצירת העומר, אשר מטרתה היא לצאת בפומבי ובגלוי נגד דעתם של הבייתוסים. נראה שזוהי גם מטרת סוגית הגמרא: הגמרא מנסה להוציא את עצם הלגיטימציה לשיטת הבייתוסים, כאשר הראיות אינן מכוונות כלל כלפי הבייתוסים אלא כלפי פנים, עבור הפרושים. על פי כיוון זה, הראיות אינן שונות מהותית אחת מהשנייה, אלא כל אחת מדגישה נקודה שונה בהסבר המחלוקת כנגד הטועים.

עקרון זה בפירוש הסוגיה, עולה במספר סוגיות נוספות העוסקות במחלוקות עם הכתות, כאשר התנאים ניסו לבסס את עמדת הפרושים ולהסביר את היסוד המחשבתי הרחב שלה.[3]

בפרק הבא של השיעור נבחן כל אחת מן הדרשות המופיעות בסוגיה, נראה על אילו עקרונות היא מושתתת וננסה לראות את השלכותיה בדברי הראשונים והאחרונים. כפי שנראה, הדרשות נועדו להדגיש את היסוד המחשבתי של ההלכה הפרושית בנוגע למנחת העומר, ודווקא הראיה החזקה לשיטתם מופיעה בראשונים ולא בגמרא.

ד. עיון בדרשות התנאים

...אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: "תספרו חמשים יום", וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה", הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.

(שם).

ריב"ז מסיים את הוויכוח עם הצדוקי בלימוד מתוך הפסוקים המסביר שהקרבת העומר הינה במוצאי יום טוב. אם נעיין בדרשה, נראה כי ריב"ז אינו מפרש את המילה "שבת" כ'יום טוב', אלא משאירו במשמעות המקורית כ'שבת בראשית', ולומד מפסוק נוסף שלעיתים מקריבים באמצע שבוע.

הרב אלחנן סמט[4] עומד על הקשר שבין שיטת ריב"ז בגמרא לבין הסברו של ריה"ל בספר הכוזרי למחלוקת זו. ריה"ל (כוזרי ג', מא) מפרש כי מן התורה אכן אין זמן קבוע להנפת העומר. על פי פירושו, ישנם מספר פסוקים בתורה העוסקים בעומר, כאשר מכל אחד מהם ניתן ללמוד תאריך שונה לעומר. אולם, ישנו עיקרון אחד שעולה מכל הפסוקים, והוא שיהיה הפרש של 50 יום בין הקרבת העומר לבין הקרבת שתי הלחם. לדעתו, חכמים קבעו יום קבוע להקרבה זו, ובעצם נתנו זמן וגדרים לציווי התורה שבו חלק מהגדרים אינם קבועים. ניתן לדמות עקרון זה לשיטת הרמב"ם לגבי חובת תפילה: לשיטתו של הרמב"ם (הלכות תפילה, א' א), התפילה היא מצווה מהתורה אשר נלמדת מהפסוק "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות, כ"ג, כה). אולם, התורה לא קבעה את גדרי המצווה המדוייקים, וחכמים הם אלו שקבעו כמה פעמים ביום יש להתפלל, את מועדי התפילה וכדומה (עיינו שם, ב - ז). כך גם לגבי מצוות הקרבת העומר - חכמים קבעו גדרים קבועים למצווה אשר התורה לא קבעה אותם. אם כן, בהסבר זה ריב"ז מדגיש את סמכותם של חכמים בעיצוב ובפסיקת ההלכה, עניין שהצדוקים והבייתוסים לא קיבלו. בנקודה זו באה לידי ביטוי סמכותה וגדלותה של התורה שבעל פה בנוגע לעיצוב ההלכה וקביעת גדרי ההלכות שנשארו 'פתוחים' בדברי התורה.

בהמשך הגמרא, ר' אליעזר מציג דרשה שונה, אשר שמה דגש על נקודה דומה אך שונה במקצת במחלוקת עם הכתות:

רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "תספר לך" (דברים ט"ז, ט); ספירה תלויה בבית דין, שהם יודעים לחדש ממחרת השבת - מחרת יום טוב, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם.

(שם).

בניגוד לשיטת ריב"ז, ר' אליעזר אינו לומד מהפסוקים בפרשת 'אמור' את מועד הקרבת העומר, אלא דווקא מפרשת 'ראה', בה לא מוזכר הביטוי 'ממחרת השבת'. ברור כי הבייתוסים לא ישתכנעו מטענת ר' אליעזר, היות והם אינם מודים בעצם סמכות בית הדין, אך כפי שאמרנו לעיל - הדרשה מיועדת עבור חיזוק דעת הפרושים בפני עם ישראל.

ר' אליעזר מבין שהפסוקים בפרשת ראה מלמדים על היכולת של בית דין לדרוש את הפסוק בצורה שונה - "ספירה התלויה בבית דין". דהיינו, מה שקובע הוא ספירת בית דין. לכן, אם בית דין דורש היום את ההלכה וסופר מיום ט"ז, גם מי שהיה לומד אחרת בפסוקים, הלכה למעשה נוהג כפסיקת בית דין, הואיל והסמכות נתונה בידיו. בבסיס הדרשה עומד היסוד של 'לא בשמים היא', והאמירה שהקובע 'בארץ' הוא בית דין.

עיקרון זה עולה במחלוקת נוספת עם הכתות, כפי שמוזכר בדרשת ר' יהושע:

רבי יהושע אומר: אמרה תורה, מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת - מה חדש סמוך לביאתו ניכר, אף עצרת סמוך לביאתו ניכרת...

(שם).

ר' יהושע קושר בין קידוש החודש לבין המחלוקת לגבי העומר.[5] קשר זה, בין קידוש החודש והמחלוקת לגבי העומר, קיים בשני עניינים:

  1. הבייתוסים ניסו לשנות את קביעת ראש חודש ניסן, וזאת במטרה ליצור מציאות שקצירת העומר תהיה ביום ראשון (תוספתא, ראש השנה, א', טו).
  2. המחלוקת בין הפרושים לבין הבייתוסים קיימת גם בנוגע לקידוש החודש - לבייתוסים היה לוח שנה שונה מהמוכר לנו היום, בו קידוש החודש ידוע מראש ולא תלוי בראיית בני אדם. בבסיס לוח שנה זה עומדות מספר תפיסות עולם שחלקן מקבילות למחלוקת שאנו מציגים כאן במחלוקת על קצירת העומר.[6]

ר' יהושע קשר בין שתי המחלוקת, ואמר שכפי שאנו חולקים על הבייתוסים בעניין קידוש החודש, כך אנו חולקים לגבי קצירת העומר.

בדבריו של ר' יהושע אנו מוצאים תוספת נוספת הקושרת את קרבן העומר עם חג העצרת. אמנם, ברור כי קיים קשר בין התחומים, הואיל ועצרת חלה 50 יום לאחר הנפת העומר, אך כאן ההדגשה היא לגבי התאריך בו חל חג שבועות. עיקרון זה חוזר גם בשתי הדרשות המופיעות בהמשך הגמרא, הלומדות את תאריך הנפת העומר לאור הקשר עם שבועות ולאור ההשוואה בין החגים.

כידוע, בתורה לא קיים תאריך קבוע לעצרת, וכן לא קיים קשר בין עצרת לבין חג מתן תורה; למעשה, במקרא לא מצויין כלל תאריכו של מתן התורה בהר סיני, ולא קיים כלל "חג מתן תורה". קשר זה מצוי לראשונה בחז"ל בתקופות מאוחרות יותר, וזאת רק לאחר קביעת הנפת העומר בתאריך קבוע שגרם לכך ששבועות חל ביום המשוער של מתן תורה או בסמוך לו. בדרשתו של ר' יהושע ושל שני הבאים אחריו, קיים חידוש בעצם התלות בין העומר וחג שבועות בתור הסבר מדוע עלינו לקבוע את הנפת העומר בתאריך קבוע. השיטה מקובצת (על אתר, אות כ"ב) מעיר על נקודה זו, שחלק מהדרשות יוצרות תאריך מדויק לעצרת. בעקבות יצירת התלות ניתן לקבוע את שבועות לא רק כחג חקלאי אלא גם כחג מתן תורה.

נקודה זו עולה גם בדברי 'ספר החינוך', כאשר הוא מסביר את טעם מצוות ספירת העומר כהכנה לחג מתן תורה. בניגוד למצוות הנפת העומר שמטרתה, כמו הביכורים, הקרבת הראשון לקב"ה, ספירת העומר מהווה הכנה למתן תורה, ולכן וודאי שיש ליצור קשר בין הנפת העומר וחג השבועות על ידי תאריך קבוע.

החתם סופר מזכיר הסבר דומה לזה:

...מה שמסרו הבייתוסים נפשם על עצרת אחר שבת דוקא. דלכאורה החוש מכחיש שלא נחוג שום חג ביום מתן תורתינו, וכי יציאת מצרים וענני כבוד עדיפה ממתן תורה? אי אמרת בשלמא ממחרת יום טוב ראשון של פסח, נמצא נהי בתורה לא הוזכר ממתן תורה אלא יום הבכורים, מכל מקום ממילא על פי חשבון יארע זה בזמן יום מימי מתן תורה ותו לא צריכא יום טוב אחר...

(שו"ת חתם סופר, או"ח ח"א, קמא).

ה. דרשה נוספת בגאונים

עד כה ניסינו להסביר בקצרה את דרשות התנאים ולראות את הנקודות השונות שעלו בדרשות השונות. ראינו כי מטרת הדרשות אינה להוכיח נגד הבייתוסים אלא להדגיש את היסודות של ההלכה הפרושית, ולהדגיש את העקרונות המחשבתיים בבסיס ההלכה. בנוסף, שמנו לב שעקרונות אלו עולים גם בדברי הראשונים והאחרונים בנושא, ודבר זה יובא גם בהמשך השיעור.

בשאילתות דרב אחאי גאון מובאות הדרשות אשר מופיעות בגמרא, אך בתוספת קטנה:

...אתה אומר ממחרת יום טוב או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? כשהוא אומר מיום הביאכם את עומר התנופה - הרי מחרת יום טוב הכתוב מדבר.

(אמור, שאילתא ק"ז).

דרשה זו אינה מופיעה בגמרא ובספרא, ובדברי השאילתות היא מוכנסת בין דברי התנאים. בדרשה זו קושרים את תאריך הנפת העומר עם חג הפסח. על פי הדרשה, ברור שמניפים את העומר בט"ז בניסן, וכל השאלה היא מתי מתחילים לספור את העומר. נראה שדרשה זו אינה עונה ישירות למחלוקת עם הבייתוסים, הואיל והמחלוקת הייתה גם לעניין ההנפה, אך בדרשה זו אנו מוצאים תוספת למדנית.

הנצי"ב, ב'העמק שאלה' (אות ג') מסביר כי ברור לדרשה זו שהנפת העומר הינה בט"ז בניסן, ודבר זה נלמד מההוכחה מספר יהושע (שנראה תיכף בדברי הרמב"ם). החידוש, לדעתו, בדרשה זו, הוא בנקודה אחרת: ישנן מספר מצוות וחובות סביב העומר, וכל אחת נמנית כמצווה בפני עצמה: 1. קצירת העומר. 2. הבאת העומר. 3. ספירת העומר. החידוש, לפי דרשה זו, הוא שכל שלושת החיובים מתחילים וחלים בתאריך אחד.

לעומת זאת, ספר החינוך, למשל, מבדיל בטעמי המצוות בין החובות השונות. לדעתו, חלקן נובעות ממצוות ביכורים של התבואה החדשה, וחלקן נובעות מההכנה לקראת חג מתן תורה. דרשת המכילתא מלמדת אותנו שלמרות שמדובר על חובות שונים - יסודן אחד, ואין חילוק מהותי בתאריך ביניהם.

 ו. הלימוד ברמב"ם

הרמב"ם כותב כך בנושא:

...ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה עם עומר התנופה, והיא מנחה של צבור כמו שביארנו.

 (הלכות תמידין ומוספין, ז', ג).

הרמב"ם בדבריו מפנה אותנו להלכות מנחות, שם הוא כתב שהעומר היא מנחת ציבור. מדוע מדגיש הרמב"ם נקודה זו?

כזכור, בתחילת הסוגיה, הגמרא הזכירה את מחלוקת הפרושים והבייתוסים בנוגע למעמד קרבן התמיד. שיטת הבייתוסים הייתה שקרבן התמיד קרב משל יחיד, בניגוד להלכה האומרת שהוא קרבן ציבור. יסוד המחלוקת נובע מתפיסה שונה לגבי מקום הציבור בעבודת הקרבנות, והיחס אל מעמד הכהונה. הפרושים ראו בכוהנים נציגים של כלל העם, תוך שמירה על כך שעבודת הקרבנות הינה עבור כלל כנסת ישראל.[7] הרמב"ם מדגיש שגם העומר קרב משל ציבור, ויתכן שזה הקשר שהגמרא יוצרת בינו ובין קרבן התמיד.

בהמשך, הרמב"ם מוסיף נדבך נוסף שראוי לעיין בו:

וזמנו קבוע, ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה.

(שם, הלכה ד).

הזכרנו לעיל שהמחלוקת לגבי העומר קשורה למחלוקת הגדולה שהייתה בנוגע ללוח השנה. על-פי הבייתוסים, רוב החגים חלו ביום רביעי בשבוע וחלקם ביום ראשון (כמו שבועות), וזאת מתוך ההבנה שהחודשים קבועים ואינם תלויים בראיית המולד. בדרך זו הם יצרו מציאות שמועד לעולם לא חל בשבת, ולכן אינו דוחה את השבת. המניע העיקרי לכל המחלוקת הזו עם הפרושים היה קשור לעובדה שלפי ההלכה מקריבים את מוספי החג גם בשבת, דבר שהבייתוסים ראו בו חילול שבת. הרמב"ם מדגיש את היסוד ההלכתי כי קרבן העומר הוא קרבן ציבור עם זמן קבוע, ולכן מקריבים אותו גם בשבת. קביעה הלכתית זו היא היסוד למחלוקת הגדולה לגבי פירוש הפסוק של "ממחרת השבת". בהמשך, הרמב"ם מרחיב בעניין המחלוקת עם הבייתוסים:

וכל כך למה? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה 'ממחרת השבת' הוא שבת בראשית. ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (ויקרא, כ"ג, יד), ונאמר "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי" (יהושע, ה', יא), ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה נקרה? אלא, מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע.                                                  

(שם, הלכה יא).

הרמב"ם מדגיש שיסוד ההלכה נובע מהמסורת, כפי שנהגו תמיד הנביאים והסנהדרין. פירוש התורה והפסיקה נמסרה במסורת מדור לדור, ומסורת זו היא היסוד של כל התורה שבעל פה. לאחר שהונחה תשתית זו, הרמב"ם מביא ראיה מספר יהושע, שם פורש כי הקרבת העומר הייתה למחרת יום טוב ולא למחרת שבת.[8]. נראה כי הראייה מספר יהושע היא חזקה יותר מכל הראיות שהובאו בגמרא, שכן היא אינה נסמכת על דרשות שנדרשו גם בעניינים נוספים ובדרכים שונות, וכן היא אינה מבוססת על דרך הדרש אשר אינה מקובלת כלל על הבייתוסים. מכך יש תמיכה להבנה כי מטרת הדרשות איננה ויכוח נגד הבייתוסים, אלא חיזוק עמדת הפרושים ועמידה על יסודותיה הרעיוניים.

ז. סוף דבר

בדברי הרמב"ם ראינו כי בין קרבן התמיד והעומר קיים קשר והוא ששניהם קרבנות ציבור. הרב קוק, ב'משפט כהן', רואה בעניין זה את יסוד המחלוקת בין הפרושים לבין הבייתוסים בנוגע לפירוש המילה שבת, האם הכוונה היא יום טוב או לשבת בראשית. במקור זה אנו יכולים לראות פעם נוספת כי היסודות אשר עולים בדברי הסוגיה חוזרים בדברי הראשונים והאחרונים, ויסודות האגדה מצויים כבר בגמרא:

בהקדמה ראיתי, שדבר דברי נגידים בקדושת תורה שבע"פ, וחקר בדבר פרצת הצדוקים, בענין ממחרת השבת, לפרש דוקא שבת בראשית, שלא כקבלת חז"ל האמיתית, דקאי על יום טוב ראשון של פסח. ואנכי בארתי ענין זה בקשר של שתי הפרצות שלהם, שהן בקדושת תורה שבע"פ, שהיא עיקר הברית שכרת הקב"ה עם ישראל בשבילה, שבזה אשר נצחום חכמים איתוקם תמידא ואח"כ איתוקם חגא דשבועיא.

ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אוה"ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים... אין הציבור והשותפין עושין תמורה, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו...

וע"כ קראה תורה יום טוב ראשון של פסח, שהוא רגל ראשון ותחלה לרגלים (ר"ה ד.), בשם שבת- להורות שקדושת יום טוב, המאחדת את הכלל, מקדושת שבת מיסוד התורה היא יונקת. ולא משום הקיבוץ של הפרטים יחד, אלא משום שיש קדושת עצמית בהכלל. וזהו עוקר את כל הענין של פרצת הצדוקים, שרצו להיות ככל הגוים, בתור קבוץ לאומי לבד, וע"כ לחמו לעקור קדושה זו, שיום טוב לא יקרא בשם שבת. והקב"ה עזר, שנצדק קודש באלה שני הדברים יחד, ואיתוקם תמידא, ואח"כ איתוקם חגא דשבועיא.

 (משפט כהן סימן קכ"ד).

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   בשיעור זה נזכיר יסודות רבים עליהם נעמוד בקצרה בלבד, ולכן נשתדל להפנות למקורות נוספים המרחיבים יותר עבור מי שמעוניין. שמעתי פעמים רבות מפי מו"ר הרב מדן שרבים מן הוויכוחים עם הכתות בימי בית שני (כגון צדוקים ובייתוסים) אשר מופיעים בגמרא אינם משקפים את יסודות המחלוקת, אלא הם כעין ויכוחים פומביים שמטרתם הקנטה ודחייה בצורה בזויה של השיטה השנייה. גישה שונה בעניין מחלוקת זו ניתן למצוא במאמרו של הרב גורן בתוך ספרו 'תורת המועדים' (החל מעמוד 372), אשר מבין כי דיון זה משקף את עיקרי המחלוקת בין הצדוקים והפרושים בנוגע לתורה שבעל פה.

[2]   מקורם של דברי הברייתא הזו הוא בספרא אמור פרשה י' פרק י"ב. מקור נוסף שבו מובאים שיטות אלו הוא במגילת תענית על המועד של ח' בניסן.

[3]   וראו בעניין זה את מאמרי 'היתר פיקוח נפש בשבת', ב'דף קשר' 966- http://www.etzion.org.il/dk/5764/966mamar.htm.

[4]   הופיע בספרו 'עיונים בפרשות השבוע' הוצאת מעליות, שיעור לפרשת אמור, וניתן למצוא את השיעור גם בקישור הבא- http://www.etzion.org.il/vbm/archive/5-parsha/31emor.php.

[5]   ראו את דברי רש"י על אתר לשם הבנת דברי ר' יהושע. נציין כי ישנה מחלוקת בין רש"י לבין ר"ת בנוגע ללימוד זה (ראו בדברי תוספות ד"ה 'מה חדש', ובספר הישר סימן מ"ג), אולם אנו נתייחס להסבר רש"י בגמרא.

[6]   בעניין זה ראו במאמרי 'קידוש החודש-ראיה או חשבון', עלון שבות 165 החל מעמוד 19. וראו גם בספרה של רחל אליאור, 'מקדש ומרכבה', לדוגמה בעמודים 115 - 113.

[7]   יסודות אלו הובאו בצורה יפה במאמרו של איתמר ניצן 'משלוחי דרחמנא לשלוחי דידן' ב'דף קשר' 763 -

http://www.etzion.org.il/dk/1to899/763mamar.htm.

[8]   ראיה זו מובאת בדברי בעל הלכות גדולות לראשונה, וישנם דיונים רבים בעקבותיה. סיכום של הדעות ניתן לראות בהערות במשניות שהוציא ח. אלבק על סדר קדשים, עמוד 370.