מן השמים מעכבים

  • הרב אליקים קרומביין
מורשת הגר"א - 21
"מן השמים מעכבים"
א.
הפעם נתמקד במנהג שהעסיק את הגר"א רבות; וכל הנראה, קיומו הסב לו תסכול של ממש, ואף הוביל אותו לנסות לשרש אותו. כוונתנו היא לתדירות קיום מצוות ברכת כהנים: באשכנז נהגו הכהנים לעלות לדוכן רק בחגים, ואילו הגר"א שאף להנהיג את קיום המצווה בכל יום, כפשטות ההלכה. רצונו זה היה עמוק - כפי שהעיד בעל פאת השולחן:
ששמע כמה פעמים מפי הגר"א, שהיה הולך מעיר לעיר ומתבטל מתורה ותפילה, לו היה בידו לתקן לטובת הכלל נשיאות כפים בכל יום.[1]
וכמו כן, ר' חיים מוולוז'ין העיד ש-
            כמה פעמים השתוקק רבו ז"ל להנהיג בבית מדרשו שיהיו הכהנים נושאים כפיהם בכל יום, ולא ערב לבו לעשות מעשה, עד שפעם אחת באמצע היום החליט בדעתו שלמחר ישאו הכהנים כפיהם, והנה באותו היום לקחוהו ונתנוהו בתפיסה, על העלילה שהעלילו עליו כמפורסם. כנראה שמן השמים עכבו הדבר.[2]
מדבריו למדנו שלמרות רצונו הגדול, ליוו הגר"א גם חששות, שכן פעמים רבות נמנע מלהנהיג את השינוי המדובר - רק משום ש"לא ערב לבו לעשות כן". מסקרן לדעת ממה חשש הגאון? במה נבדל שינוי זה ממנהגים אחרים שבהם לא חשש הגר"א להביע את דעתו להלכה ולמעשה?
העדות דלעיל נמסרה מפי ר' חיים מוולוז'ין לאחיינו, ר' אברהם שמחה מאמציסלאוו; ממשיך האחיין למסור את דברי ר' חיים:
ובאותו הסיפור אמר עוד דודי הגאון ז"ל שפעם אחת החליט בעדתו גם הוא שיצוה בעירו וולאזין למחרת, שישאו הכהנים כפיהם. והנה בלילה השייך ליום המחרת נשרף הבהמ"ד. מכל זה נראה שלא אסתייע מילתא, אולי למען כבודן של הראשונים שלפנינו.
ר' חיים הלך בעקבות רבו וניסה את כוחו ביצירת השינוי הזה, אבל לא עלה בידו. הרב והתלמיד הבינו שבשמים רוצים להשאיר את המנהג הקודם, "אולי משום כבודם של ראשונים".
כידוע, למרות כישלון הניסיונות לייסד ברכת כהנים יום-יומית בחוץ לארץ, עלה בידי תלמידי הגאון בארץ ישראל להוציא את התוכנית לפועל. הדבר מזכיר את מה שאירע ביחס לביטול אמירת "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", אלא ששם אי-ביצוע השינוי בחוץ לארץ אינו מלווה בהסבר ש"מן השמים עיכבו". האם יש משמעות לכך?
נזכיר רק שישנם מספר מקרים שבהם הבין הגאון שבית דין שלמעלה מתערב בתכניותיו לחולל שינויים, כמו בנידוננו. ב"עליות אליהו" מסופר שבוילנא היה נהוג לומר סליחות בהושענא רבא, ואולם הגר"א סבר שזו פגיעה בקדושת ושמחת החג. שנה אחת החליט לבטל את אמירת הסליחות, ושמח מאוד באותו ליל הושענא רבא עם תלמידיו, אלא ש"נתערבה השמחה" כאשר אחד מהחבורה נפטר במפתיע. הגר"א קלט מן ההתרחשות - שבשמים אינם רוצים בשינוי זה.
כמו כן, מספרים בניו של הגר"א על שני הקשרים נוספים שבהם הגר"א סבר שבית דין של מעלה מונע ממנו מלהגשים את תכניותיו. פרטים אלה מצויים בהקדמה שהם כתבו לביאור הגר"א לשולחן ערוך. תחילה, מסופר שם שהגאון רצה לכתוב שולחן ערוך חדש, על פי הכרעותיו העצמאיות בהלכה, באופן העולה לדעתו בקנה אחד עם מקורות הדינים בדברי חז"ל. ואולם, למעשה, הגאון לא הוציא את מחשבתו לפועל; ולשאלת בניו הוא ענה שבשמיים מעכבים את הדבר.
מקרה נוסף הוא תכניתו של הגר"א לעלות לארץ ישראל. אנו יודעים שהוא יצא לדרכו, ואף הגיע עד אמסטרדם; ואולם, משם - חזר על עקבותיו. גם כאן, טען לימים ר' אליהו שביטול התוכנית נכפה עליו על ידי בית דין של מעלה. (אמנם, בשונה מהדוגמאות הקודמות - זו לכאורה שאלה שאינה קשורה לשינויים הלכתיים.)
לאור זאת, עולה מאיליה השאלה - למה שבית דין של מעלה יתנגדו לשינויי מנהגים? לא נענה על כך בשלב זה, ונשאיר את התהייה הזאת תלויה בינתיים. כעת, נעיין בצורה ממוקדת בסוגיית ברכת כהנים – מתי חל חיובה, ומדוע התבטלה אמירתה במשך ימות השנה; כך נוכל להבין יותר את רצונו של הגר"א לביטול המנהג, ומדוע הצליח רק באופן חלקי.
 
ב.  גלגוליה של ברכת כהנים למעשה
הרמב"ם כתב בספר המצוות (של"ו):
והמצוה הכ"ו היא שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום והוא אמרו יתעלה (נשא ו) כה תברכו את בני ישראל אמור להם.
כיוצא בזה, כתב ספר החינוך (שע"ח):
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בכהנים, כי עליהם מצוה זו לברך את ישראל. ובשחרית ובמוסף ובנעילה חייבין לברכם, אבל במנחה של כל יום אין שם נשיאות כפים מפני שבמנחה כבר סעדו כל אדם ויש שם חשש יין ושכור אסור בנשיאות כפים.
והנה, למרות שבפשטות חייבים הכהנים לברך כל יום, באשכנז נפוץ המנהג לא לברך אלא בימים טובים. במקורות ההלכתיים מוזכרים שני הסברים עיקריים לשינוי זה.
האחד מתחיל מחומרה שנהגו בה הכהנים באשכנז - כך השיב מהר"ם מרוטנבורג[3]:
ועל כהן שנושא את כפיו שאתה מצריך לו טבילה ואף לפי מה דנהג עלמא כהנך תלתי סבי, מנהג כשר הוא דאף לתפלה כתבו רבותינו הגאוני' דצריך, כ"ש לנשיאת כפים, וסבורני שכולם נוהגים כן.
מהר"ם מזכיר את הגמרא האומרת "דנהג עלמא כתלתא סבי" (ברכות כב:) - כלומר שקיבלו ה"עולם" לנהוג כשלושה זקנים לגבי מספר שאלות הלכתיות. אחד מה"זקנים" הללו הוא ר' יהודה בן בתירא שהנהיג לבטל את תקנת עזרא, המחייבת בעל קרי לטבול לפני שהוא מתפלל או לומד תורה. ההלכה היא אפוא כר' יהודה בן בתירא שאין צורך בטבילה זו, ועם זאת הגאונים המליצו לטבול לפני תפילה, ולפי זה מסיק מהר"ם – "כל שכן לנשיאת כפים". מהר"ם מציין שלמעשה, "כולם": כל הכהנים – נוהגים לטבול במקווה לפני נשיאת כפים.
 
עד כאן מדובר בחומרה שקיבלו הכהנים על עצמם. ואולם התברר שחומרה זו היא דוגמה קלאסית ל"חומרה המביאה לידי קולא" - היא גרמה לכך שהכהנים יימנעו מלשאת את כפיהם כל יום. כך כתב ספר האגור (קע"ו) בשם מהרי"ל:
מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם כמו שכתוב בהגהות מיימוניות ובכל יום קשה להם לטבול בחורף ולכן עלה המנהג דוקא ביום טוב...
הדברים האלה עוררו את התנגדותו של ר' יוסף קארו ב"בית יוסף" לאורח חיים:
דחק עצמו לקיים מנהג מקומו, ואינו מספיק. כי מה שכתב מפני שנוהגים לטבול קודם, האי חומרא דאתי לידי קולא היא, ותלי תניא בדלא תניא, שהרי טבילה לנשיאת כפים לא הוזכרה בתלמוד. ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך שלש עשה בכל יום? ואף על פי שאינו עובר אלא א"כ נקרא[4] מכל מקום מוטב להם שיקיימו שלש עשה בכל יום ולא יטבלו כיון שאינם מחוייבים, משיטבלו ועל ידי כן יניחו מלקיים שלש עשה בכל יום. ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאת כפים.
ואכן ככל הנראה התפתחה גישה כללית באשכנז, להתייחס לברכת כהנים כמצווה שאין בה חובה ממש; כך אנו למדים מדבריו של ר' יעקב מרוי"ש, בעל "שו"ת מן השמים" (סימן לח):
ועוד נסתפקנו על המקומות שיש שם כהנים הראויים לברך ברכת כהנים ולא נהגו לברך אפילו פעם אחת בשנה, ושאלתי על זה אם יש עבירה בדבר זה או אם יש לסמוך על רבינו יעקב שאומר שאין הכהנים מצווים לברך אלא אם כן ישראל אומרים להם. והשיבו אלו ואלו עוברים הם, ישראל שאין אומרים להם דומין שאין חוששין לברכת אביהם בשמים, וכהנים כשאין מברכין מעצמם נ"כ שהרי כתוב [בראשית י"ב ג] ואברכה מברכיך, ומכלל הן אתה שומע לאו.
גם הביקורת המושמעת כאן אינה מתבססת על טיעון הלכתי מוצק, אלא על תחושה בסיסית – הייתכן כך לזלזל בברכותיו של הקדוש ברוך הוא?
 
ג.  הסבר דעתו של הגר"א
השתוקקותו של הגאון מווילנא לברכת כהנים יומית יכולה להיות מובנת לאור רצונו הכללי להחזיר את ההלכה לדמותה המקורית על פי חז"ל, כאשר היא נקייה מרבדים של מנהגים וסברות מעשה ידי אדם הסוטים מההלכה הטהורה. אבל לתחושתי, ה"השתוקקות" החריגה מסגירה מניע נוסף - מניע שליווה את רצונו של הגר"א להחזיר עטרה ליושנה באופן כללי, אך מתבטא בקשר לברכת כהנים ביתר שאת. מעבר לכך - המניע שאליו אני מתכוון עשוי להסביר לא רק את חשקו של הגר"א לתקן את פרצתה של ברכת כהנים, אלא גם את החשש והרתיעה ("לא ערב לבו") מהנהגת השינוי למעשה. כפי שנראה, גם בדיעבד, משלא הצליח לבצע את השינוי, אנו נתקלים שוב במניע הזה, כי מסתבר שדווקא הוא פרנס את תחושת הגר"א, ש"מן השמים" מעכבים אותו מלהשיג את כל מבוקשו.
 
כבר עמדנו על כך שהגר"א ראה לעצמו תפקיד של קירוב גאולתם של ישראל. מפעלו התורני היה חלק מן החזון הזה. תיקון המוסכמות ההלכתיות והחזרתם לדפוסים התלמודיים היה אמור להכין את כנסת ישראל לקראת חירותם בארצם. לא ייתכן שבימות המשיח, ימשיכו עם ישראל לבטל הלכות ומצוות מכוח סברות שהומצאו במשך תקופת הגלות. מגמתו של הגר"א לעלות אישית לארץ ישראל, ורצונו לכתוב "שולחן ערוך" אולטימטיבי שיהיה בבחינת "סוף הוראה", היו חלק מן התוכנית של הבאת ימות המשיח. אלא שצעדים שנועדו לקדם את ביאת המשיח חשודים הם. מאז ומתמיד היה קשה להבחין בין פעולות לגיטימיות להחיש את ביאת המשיח, לבין "דחיקת הקץ" – ניסיון לכופף את מהלכי ההיסטוריה ולהאיץ תהליכים שטרם הבשילו. לכן כאשר שתי התוכניות – העלייה לארץ "כתיבת השולחן ערוך" - לא יצאו לפועל, אין זה מפתיע לשמוע את ההסבר ש"השמים עכבו". פעילות נמרצת מדי גובלת בחוצפה, ונתפסת כניסיון להכתיב את מהלכי אחרית הימים.
 
ד. בניין המקדש: חובה הלכתית או בשורה משיחית?
אמנם, לנו דברים אלו עלולים להיראות תמוהים למדי - שכן אם ישנן דרישות הלכתיות, יש לקיימן כצורתן, בלי קשר לכל שיקולים חוץ-הלכתיים. בהנחה שעמדותיו ההלכתיות של הגר"א צודקות, למה שלא נתעלם מן ההתחשבנות המשיחית ונאמר "ייקוב הדין את ההר"? אך אין הדבר כה פשוט. קיום ההלכה אינו חובה בלבד, אלא גם זכות. נדגים את הדבר על ידי שיחה שהתנהלה לא מזמן בין שני תלמידי חכמים וותיקים בדורנו.
 
פעם לקראת חג הפסח, בירך הרב ישראל אריאל, ראש "מכון המקדש", את הרב יואל בן נון, שיזכה להקריב באותה שנה את קרבן פסח. הרב יואל השיב: ולוואי שנהיה ראויים לכך; ואילו הרב ישראל הגיב: הלכה היא, וחובה היא, ואין זה משנה כלל אם "ראויים" אנו או "לא ראויים". אבל הרב יואל עמד על שלו: אף על פי כן, מי ייתן שנהיה ראויים.
שתי השקפות עומדות כאן בוויכוח. הרב אריאל דבק בעמדה ההלכתית הגורסת שמכיוון שהתורה הטילה עלינו חובה לבנות את המקדש ולהקריב קרבנות, עלינו להפעיל כל מאמץ ולהפוך כל אבן כדי לבצע את החובה שלנו. ואילו הרב יואל סבר שישנן מצוות שקיומן תלוי בדרגתו הרוחנית של עם ישראל, ובהתקדמות בתהליך היסטורי. הוא הבין מתוך דברי הנביאים שבניית המקדש אינה חובה הלכתית בלבד, אלא התפתחות מובטחת שלא תבוא עד שיהיה עם ישראל ראויים.
לשיקולים אלו שייכות מיוחדת לברכת כהנים. תפקודם הראוי של הכהנים, משרתי המקדש, עשוי להתפרש כשלב משמעותי בהשבת "כהנים לעבודתם", ומכאן שמאמצים להרחיב את קיום המצווה מתקשרים לציפיות לגאולה.
 
ה. ברכת כהנים בעקבות פרשת שבתאי צבי
חיזוק להשערה זו - לגבי הקשר בין ברכת כהנים לבין תקוות משיחיות - יש למצוא בשאלה הלכתית שנשאלה במאה השבע-עשרה, בעקבות הטרגדיה של משיח השקר, שבתאי צבי.
הסיפור מופיע בשו"ת אהל יעקב (ס"ח), ומעשה שהיה כך היה -
חברי בית כנסת באמסטרדם - שציפו באותם ימים, כמרבית העם, להתגשמות הקרובה של הנבואות המשיחיות, החליטה לתקן תיקון גדול. מעתה, קבעו, ינהגו בבית הכנסת שלהם לברך ברכת כהנים בכל שבת. "כל כוונתם היתה לדקדק במצוות בכל מדה טובה לעשותה כהוגן, על מנת שיזכו לראות בטוב מלכם ומשיחם הנהוג בפי הכל, לא עמדו לנגדם הדברים המעכבים מלעשותה בשלמות, אשר ברכת כהנים הנז' היתה א' מהם." כלומר, מכיוון שמשמעות העידן המשיחי היא חזרה לשלמות, הכרחי להתחיל להחזיר גם את קיום המצוות לשלמותו, וברכת כהנים הייתה אמורה למלא חלק בחזון הזה. ואכן, ברקע הסיפור חשוב לדעת שהשבתאים הנהיגו ברכת כהנים בכל יום. נראה שדווקא מצווה זו של ברכת כהנים ככל הנראה נתפשה כהכנה לביאת המשיח, ועם כל זה, לא העזו חברי הקהילה המדוברת להחזיר את המצווה במתכונת יומית, והסתפקו בשדרוג "צנוע" בדמותו של קיום שבתִי. היסוס זה אפיין גם את הגר"א: אמנם, מצד אחד קיים רצון פנימי להעיז ולהחזיר את המצב על כנו; אך מצד שני מקנן החשש שמא עדיין לא הגיע הזמן. יש לשים לב גם לעובדה המעניינת, שהיה ברור לגמרי לבני העדה הזאת שהמנהג הרווח של צמצום ברכת כהנים היה פגום מן הבחינה ההלכתית הצרופה, והם לא היו זקוקים לגאון מווילנא לבוא ולחדש זאת להם.
 
ובכן, בעקבות הכישלון הקטסטרופאלי של ההתעוררות המשיחית באותה תקופה, נוצר וויכוח בין חברי הקהילה -
וכאשר בעוונותינו הרבים היינו רצים כצבאים וקלין להאמין לכל דבר... ענשנו מלכנו האמיתי בעונש הטעות המתגלה כעת, אשר מזה נראה לקצת גבירים שטוב הוא לחזור למנהגם הראשון, כי בהבטל הסבב יבטל המסובב.. וקצת מהק"ק מעכבים באמרם מצוות עשה היא, וכיון דהחזיקו בה אינם יכולים לחזור ממנו.
הוויכוח הזה מזכיר את דיונם הנזכר של הרב אריאל והרב בן נון. מצד אחד, היו כאלה שתלו את התיקון בהכנות לגאולה. מכיוון שהכל נעשה על דעת שיוצאים מן הגלות, משהתברר שאין בכל זה ממש והגלות תימשך, יש להחזיר את המצב לקדמותו. וזאת - לא רק בגלל ה"מקח טעות" שבדבר. היהודים אחוזי רגשות אשמה על קלות דעתם, על זחיחותם ועל יומרנותם - שגרמו להם להכתיר רמאי כמלך המשיח. המלך "האמיתי", הקב"ה, עכשיו מעניש אותם בעצם הקלון של גילוי הטעות. על כן, עליהם לחזור ולנהוג בכניעה ובשפלות הדעת, ולהודות שאינם ראויים לתיקון הלכתי-גאולתי מעין זה. אך מנגד, טענו אחרים שקיום המצווה בשבתות מתחייב מעיקר הדין, והמנהג הקודם נוגד את ההלכה. לדעתם של אלה, ההלכה העקרונית קובעת, ומכיוון שהחזיקו במצווה מחדש אין דרך חזרה.
השאלה להלכה הופנתה לרב יעקב ששפורטש, שהיה אחד הלוחמים הגדולים - והבודדים, יש לומר - בתנועה השבתאית כמעט מראשיתה. המשיב הציב את הצורך של המלחמה בשבתאות כמעט מעל כל שיקול אחר, ומוכן לשם כך אפילו לשלם מחיר של ביטול מצווה בשב ואל תעשה. למעשה, ההתנתקות מן ההתעוררות המשיחית מתקשרת כאן לצמצום קיום המצווה. וזאת, כאמור, אפילו על חשבון שיקול הלכתי מסוים. פשוט איננו "ראויים" עדיין לקיום מצווה זו.[5]
לסיכום, יש מקום להשערה שהגר"א היה מודע למשמעות המשיחית של החזרת ברכת כהנים למתכונתה המלאה. מודעות זו, מצד אחד המריצה את פעילותו בעניין, ומאידך – גם שימשה כגורם מרתיע.
 
ו. המנהג בארץ ישראל
ברוב ארץ ישראל, נהוג כיום לישא כפיים בכל יום. בעל פאת השולחן מביא את דעת הגר"א בעניין זה בספרו, ותלמידי הגר"א דאגו לכך שבארץ ינהגו כדעה זו. ואולם כידוע, בגליל השתרש המנהג לשאת כפיים בשבתות בלבד; על אף שמדברי הבית יוסף משמע שבסביבתו בירכו הכהנים בכל יום. ככל הנראה, מנהג הגליל המוכר לנו כיום נוצר כתוצאה מעלייתם של החסידים לאזור, והם דבקו במנהגם הקודם מחוץ לארץ. על אף מנהגם של תלמידי הגר"א שהגיעו לצפת כמה שנים אחרי החסידים, נוצרה בסופו של דבר פשרה בין שתי העמדות, על פיה עולים לדוכן בשבת. בתקופתנו התעורר רבה של חיפה, הרב שאר-ישוב כהן שליט"א לנסות למסד את מנהג הגר"א גם בעירו. עמדתו השפיעה במידה מסוימת על המצב למעשה, ואולם ישנם מפוסקי זמננו המצדדים בהשארת מנהג הגליל כפי שהיה במשך הדורות האחרונים.
 
 
 

[1] הלכות הגר"א ומנהגיו עמ' קכד.
[2]  הדברים מובאים בעליות אליהו, ירושלים תשמ"ט, עמ' נז-נח.
[3] תשובות ופסקי מהר"ם, מהדורת כהנא, לב.
[4] כלומר, מן ההיבט הטכני אין פה ממש עברה על מצוות עשה, מכיוון שהכהנים אינם חייבים לברך עד שיוזמנו על ידי הקהל בקריאת "כהנים".
[5] אך למרות דעתו של בעל "אהל יעקב", מנהג הקהילה הספרדית באמסטרדם נשאר – לשאת כפיים בשבתות.