דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף נ | מנהג בני העיר

פרק רביעי עוסק במנהגים (שאינם בהכרח קשורים לפסח) שנהגו במקומות מסויימים; היסוד אותו אנו למדים כבר במשנה הראשונה, הוא קיום החובה לשמור על מנהגי העיר:

 

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין.

 

הקביעה שיש למנהג חשיבות רבה כל כך (מלבד החשיבות הפשוטה - לא לעורר מחלוקת בין תושבי העיר), נלמד מהסוגיה במסכת נדרים (דף טו עמוד א). מסוגיה זו, אנו למדים שמדרבנן למנהג יש מעמד של נדר.

מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על חשיבות המנהג הוא מהאמור להלן (דף נ עמוד ב), שמי שמשנה מנהג אבותיו עובר על "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי פרק א פסוק ח). ניתן לומר שגם לפי הנלמד במסכת נדרים, יש לחובה לשמור על המנהג מעמד של דאורייתא – הרמב"ם (הלכות ממרים פרק א הלכה ב) פוסק שהחובה (וממנה נגזר האיסור) לשמוע לדברי חכמים הוא מהכתוב "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים פרק יז פסוק יא).

מקור נוסף לתוקפם של המנהגים מביא רבי יעקב בן הרא"ש, אשר כתב שמהתורה אנו למדים אזהרה שלא לשנות ממנהגים שנהגו אבותינו:

 

חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגם דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא שנאמר אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים (טור חושן משפט הלכות גזילה סימן שסח).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)