מנחות | דף לא | קרע בספר תורה

הסוגיה בדף לא ע"ב דנה בדיני קרע שנמצא בספר תורה. קודם שנעיין בהלכות השונות היוצאות מן הסוגיה, יש להדגיש כי הראשונים ביארו שהסוגיה מדברת דווקא על מצב בו הקרע אינו חותך את האותיות עצמן. מצב כזה ודאי יפסול את האות וממילא את הספר. הסוגיה עוסקת במצב בו רק הקלף קרוע, ואם כן הדיון אינו מצד הכתב אלא מצד הספר עצמו.

בגמרא נאמר כי אם הקרע הינו עד ג' שיטין – ניתן לתופרו, ומג' שיטין ומעלה – ניתן לתפרו רק בספרים דאפיצן, ובספרים דלא אפיצן לא ניתן לתפרו. הגמרא ממשיכה ואומרת כי יש לתפור בגידים אבל לא בגרדין. הלכה זו, שיש לתפור את ספר התורה בגידין, נאמרה גם במסכת סופרים (פרק א הלכה א).

הרמ"א (יו"ד סימן רפ סעיף א) מציין כי בזמנו נהגו לתפור את הקרעים במשי. מקור הדברים הוא בשו"ת הרא"ש (כלל ג סימן יא) ובספר התרומה (הלכות ספר תורה סימן רג). הם מבארים כי האמור במסכת סופרים, שיש לתפור ספר תורה בגידים, נאמר דווקא לגבי תפירת יריעות זו לזו. תפירת קרעים, לעומת זאת, ניתן לעשות גם במשי. הבית יוסף תמה על דברים אלו, אשר לכאורה סותרים את סוגייתנו, שנאמר בה במפורש כי יש לתפור את הקרעים בגידין.

מסתבר כי ראשונים אלו הבינו שסוגייתנו לא באה לחייב גידים, אלא למעט את התפירה בגרדים (שהם חוטים מן הצמר או מבדים אחרים), אשר התפירה בהם מגונה.

מכל מקום, מחלוקת זו ניתנת להסבר באחד משני אופנים:

א. מחלוקת בהבנת דין תפירה בגידים. דעת הב"י שכל תפירה בספר תורה חייבת להעשות על ידי גידים, יהיה תפקידה אשר יהיה, ואילו דעת הרא"ש והרמ"א שיש לחלק בין תפירת יריעות לבין תיקון קרע.
ב. יתכן כי הב"י יסכים עם הטענה שיש לחלק בין תפירת יריעות זו לזו לבין תפירות אחרות, אלא שלדעתו הקרע מחלק את היריעה לשתיים, ועל כן יש לתופרה על ידי גידים דווקא.

אם נאחוז בביאור השני, הרי שיש לעיין מהן הדעות השונות לגבי חיוב התפירה בקרע. נראה כי דעת הבית יוסף היא שהקריעה כמוה כחלוקת הגויל לשנים, ועל כן יש צורך בתפירה כעין התפירה של שתי יריעות – בגידים. דעת הרמ"א, לעומת זאת, הינה שהקרע אינו מפריד את הגויל לשנים, אלא רק מהוה גנאי, ועל כן יש לתופרו ולסוגרו. יתכן כי לכך תהא נפק"מ על תוקף הפסול – אם מדובר בחתיכת הגויל לשנים ממש, יש מקום לתפוס שהוא פסול דאורייתא. אך אם מדובר בגנאי בלבד, סביר שזהו דין מדרבנן.