מנחות | דף עט | היחס בין דין "אם עלה לא ירד" לבין קידוש הלחם

בגמרא בדף עט אנו מוצאים שני פסולים, אשר מתקיים לגביהם דיון האם הם מונעים את הקדשת הלחם. באופן מעניין, שני הדיונים מתקשרים לשאלה אחרת אותה מעוררים פסולים אלו – האם במקרה בו הם עלו למזבח על אף פסולם נוריד אותם, או נשאיר אותם שם להיקטר.

שני המקרים הם:

1. בעל מום. לדעת רבי מאיר, רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו האם שחיטת בהמה בעלת מום קל (כגון דוקין שבעין) מונעת את קידוש הלחם או מאפשרת אותו. הגמרא מסבירה כי יש לבחון מחלוקת זו על רקע שיטתו של רבי עקיבא, שאימורי בעלי מומים אלו שהועלו על גבי המזבח לא יורדו. לדעת רבי אליעזר, כפי שהם אינם מורדים, כך שחיטתם גם מקדשת את הלחם. לדעת רבי יהושע, על אף שהם עצמם אם עלו לא ירדו, מכל מקום אין בכך כדי לקדש את הלחם החיצוני להם.

2. מחשבת חוץ למקומו. לדעת רבי יהודה, זהו המצב עליו נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר סובר כי שחיטה במחשבת חוץ למקומו מקדשת את הלחם. רבי יהושע, לעומתו, סבור כי מחשבת חוץ למקומו מונעת את הקדשת הלחם. הגמרא מספרת כי רבי אליעזר חזר בו והודה לדעת רבי יהושע, ששחיטה במחשבת חוץ למקומו אינה מקדשת. בהמשך הסוגיה מובאת מחלוקת רבא ורבה האם בהמה שנשחטה במחשבת חוץ למקומו שעלתה, תרד. רבא סובר שתרד, ואילו רבה סבור שאם עלתה – לא תרד. הגמרא מתלבטת האם כפי שחזר בו רבי אליעזר, כך גם חזר בו רבה, ומסיקה שייתכן לחלק, ושעל אף שרבי אליעזר הודה לרבי יהושע כי שחיטה במחשבת חוץ למקומו אינה מקדשת, יתכן שרבה יחזיק בשיטתו שאם עלתה לא תרד.

בשני המקרים, אם כן, ניתן להבחין שהגמרא מתלבטת בהשוואה שבין דין 'אם עלו לא ירדו' לבין קידוש הלחם – האם שני הדינים יופיעו באותם המקרים, או שמא ניתן לחלק ביניהם.

נראה כי השאלה האם ניתן להשוות בין הדינים תלויה בחקירה בסיסית המצויה ביסודו של דין 'אם עלו לא ירדו'. על מנת שהלחם יתקדש, עלינו לראות את פעולת השחיטה כבעלת כשרות כלשהי. השאלה, אם כן, היא האם דין 'אם עלו לא ירדו' מצביע על כשרות כלשהי של השחיטה. כאמור, יש לתלות זאת בחקירה בסיסית בדיני אם עלו לא ירדו, שכן דין זה יכול להיות מובן באחד משני אופנים:

1. דין בקרבן. כיון שמדובר בקרבן אשר לא נפסל לחלוטין, באופן שהפקיע את קדושתו, הרי שלמרות פסולו, אם עלה למזבח – הופך הוא ל'לחמו של מזבח' ואין אנו מורידים אותו.

2. דין בהקרבה. גם הליך הקרבה פגום ופסול הינו הליך הקרבה, כל עוד נשמרו גדרים בסיסיים, ועל כן אם הוא הסתיים בהעלאה על גבי המזבח – אין אנו מורידים את אשר הועלה.

והנה, אם נבין ככיוון השני, הרי שיש מקום להשוות בין דין 'אם עלו לא ירדו' לבין דין קידוש הלחם – שניהם תלויים בקיומו של הליך הקרבה, ולו פגום ופסול. אך אם הכיוון הראשון הוא הנכון, הרי שאין בדין 'אם עלו לא ירדו' כל ראיה לכשרותו של הליך ההקרבה. כל מה שדין זה מצביע עליו הוא שכשרות הקרבן לא הופקעה לחלוטין. ממילא, אין בכך כדי ללמד על קידוש הלחם.

מעניין לציין כי התוספות על אתר (ד"ה והדר) מציעים כי יש לחלק בין קדשים קלים לבין קדשי קדשים לדין 'אם עלו לא ירדו', במקרה בו היתה השחיטה במחשבת חוץ למקומו. בקדשים קלים יגרום פסול זה לכך שאף אם יעלו – ירדו, ואילו קדשי קדשים שנשחטו במחשבת חוץ למקומו ועלו – לא ירדו.

לאור דברינו הנ"ל, ניתן להציע חילוק מעניין. בקדשי קדשים, שקדושתם חמורה, ניתן להפעיל את דין 'אם עלו לא ירדו' על סמך הערוץ הראשון שהובא לעיל. שחיטת חוץ למקומו אינה מפקיעה את הקרבן מעולם הקדשים לחלוטין, ועל כן אם עלה על המזבח – לא ירד. אך בקדשים קלים, שקדושתם קלה יותר, לא ניתן להשתמש בערוץ הראשון, אלא אך ורק בערוץ השני, הדורש פעולת הקרבה, אף אם פגומה ופסולה. שחיטה חוץ למקומו אינה נחשבת לפעולת הקרבה כלל, ועל כן אימורי קדשים קלים שעלו – ירדו.