דילוג לתוכן העיקרי

מנחות | דף קא | פדיון מנחות טהורות

דף קא, אותו אנו לומדים היום, עוסק בשאלה האם ניתן לפדות מנחות ונסכים קודם שנתקדשו בכלי, גם במצב בו הם אינם טמאים. לכאורה, הסברה האומרת כי ניתן לפדותן פשוטה – מאחר וקודם שהושמו בכלי אינן קדושות אלא קדושת דמים בלבד, אין כל סיבה שלא ניתן יהיה לפדותן. מהו אם כן טעמם של הסוברים כי לא ניתן לפדות את המנחות אלא אם נתקדשו?
מפשט סוגייתנו משמע כי מדובר בדין דרבנן בלבד. כאשר הסוגיה עוסקת בשיטה הסוברת כי לבונה, כלי שרת ועצים אינם נפדים כשהם טהורים, היא מסבירה שהם אינם שכיחים ועל כן גזרו חכמים שלא לפדות אותם אם אין בהם פסול. אף לגבי בהמות טהורות שהוקדשו לבדק הבית אומרת הגמרא כי הדין המחייב את הקרבתן הוא דין דרבנן, כיון שמציאת בהמות תמימות אינה קלה.
הקרן אורה על אתר דן בשאלה האם אכן הסוברים שלא ניתן לפדות את המנחות כשהן טהורות רואים זאת כדין דרבנן בלבד, ומזכיר כי המשנה למלך (הלכות ערכין וחרמין פ"ה ה"ה) חקר בכך. המשנה למלך נטה לדייק מן הרמב"ם כי מדובר בדין דאורייתא, והזכיר שכן דעת רש"י במספר מקומות בש"ס, אך מסוגייתנו משמע שהוא דרבנן, וכן סוברים התוספות.
הקרן אורה עצמו מוצא שתי ראיות בסוגייתנו לכך שניתן להבין כי המניעה מלפדות מנחות טהורות היא מדאורייתא:
א. "רבי אליעזר אומר: כולן טמאין נפדין טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו" – מהעובדה שצריך לימוד מן התורה על מנת להתיר את פדיון מנחת חוטא בטהרתה משמע שאי פדיון שאר המנחות הטהורות הוא מדאורייתא.
ב. הגמרא בעמוד ב אומרת כי על פי השיטה שלא ניתן לפדות מנחות טהורות, מובן מדוע מתייחס רבי שמעון למנחה שהוקדשה במחובר כאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, שהרי אין אתה יכול לפדותה. לכאורה, דינו של רבי שמעון אמור להיות מושפע מההלכות דאורייתא, ולא מדינים דרבנן, ואם כן משמע ממנו שמדאורייתא מנחה טהורה אינה יכולה להיפדות.
אלא ששיטה זו מעמידה בפנינו קושי יסודי – מדוע לא ניתן יהיה לפדות קדושת דמים?
בעל המנחת אברהם, הרב איתמר גרבוז, מאריך לבאר כי אף אם מנחות אינן קדושות קדושת הגוף קודם ההשמה בכלי, כי אם קדושת דמים בלבד, אין זו קדושת דמים רגילה:
"ונראה לבאר בזה דחלוק קדושת דמים דמנחה קודם קידוש כלי, משאר קדושת דמים, כגון במקדיש עצים ואבנים, או מעות לדמי קרבן או מנחה. דהיכא דמקדיש סולת למנחה, אף על גב דעדיין לא הוי קדושת הגוף, אבל לא הוי סתם קדושת דמים. אלא, הסולת כבר חשיב דאית ליה שם קרבן מנחה, אלא דעדיין לא הוי קדושת הגוף. אבל אית ליה כבר שם קרבן מנחה ולא הוי כסתם עצים ואבנים".
המנחת אברהם מוכיח את שיטתו מן הגמרא בזבחים קי"א, שם עולה האפשרות כי ניתן לחייב את המקריב מנחה בחוץ גם קודם שנתקדשה בכלי שרת, אף על פי שבדרך כלל אין חיוב על המקריב קדושת דמים בחוץ. כפי שיש לסולת המוקדשת 'שם מנחה' לעניין התחייבות על ידי הקרבה בחוץ, טוען המנחת אברהם, כך יש לה גם שם מנחה המונע את פדיונה כל עוד היא ראויה להקרבה.
טענת המנחת אברהם תואמת היטב לדברינו מעיון יום האתמול. שם טענו כי קדושת המנחה שונה באופן מהותי מקדושת שאר הקרבנות, כיון שאין היא קדושת נתינת הגוף למזבח, כי אם קדושת הגוף לעניין עבודתו במזבח, עבודה שתתבטא בהקרבה. ממילא, אין כאן קדושת גוף המקבילה לקדושה אותה אנו מוצאים בקרבנות הבהמה והעוף, אך אין כאן גם קדושת דמים גמורה, שהרי בניגוד לשאר קדשי בדק הבית, משמשת המנחה לעבודה ה' עצמה במזבח, ולא רק ככלי וכמכשיר. זוהי, אם כן, משמעותו של 'שם מנחה' שקבע בעל המנחת אברהם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)