מנחות דף קו – הבאת שני גזרי עצים

  • הרב ברוך וינטרוב
למדנו במשנה כי האומר 'הרי עלי עצים' לא יפחות משני גזירין.
התוספות מעירים כי החיוב להביא שני גזירים הוא "דווקא כי אמר עצים, אבל כי אמר עץ – מייתי גזיר אחד, כדאיתא בשקלים (יח ע"ב)".
מדברי הירושלמי בשקלים, אותם מצטטים התוספות, משמע כי החיוב להביא שני גזרי עצים אינו הלכה מיוחדת, אלא פשוט פירוש ללשונו של האדם. כאשר אדם אומר 'עצים', בלשון רבים, הרי הוא מחוייב להביא שני עצים. אך כאשר הוא אומר 'עץ', בלשון יחיד, אין הוא מחוייב להביא אלא עץ אחד.
היו מן האחרונים (שפת אמת, ועוד) שהעירו כי נראה שהגמרא אצלנו אינה מסכימה עם הירושלמי. בגמרא אצלנו מובא:
"תנו רבנן: קרבן – מלמד שמתנדבין עצים, וכמה? שני גזירין, וכן הוא אומר: והגורלות הפלנו על קרבן העצים; רבי אומר: עצים קרבן הם, טעונין מלח וטעונין הגשה".
נראה כי רבי וחכמים נחלקו כיצד להבין את המושג 'קרבן', המופיע ביחס לעצים. לדעת רבי יש להבין מושג זה כפשוטו – עצים מהווים קרבן, וממילא יש להטעינם מלח והגשה. אמנם, חכמים לא ראו את העצים כקרבן, ולדעתם לא בא מושג זה אלא ללמד שניתן להתנדב עצים למערכה. מאחר ומערכה חייבת להיות מורכבת משני גזירים לכל הפחות, הרי שנדבת עצים צריכה להיות מורכבת משני עצים לכל הפחות. לעומת זאת, לדעת רבי, הסובר כי לא מדובר בנדבת עצים למערכה, אלא בקרבן העומד בפני עצמו, אין סיבה להצריך שני עצים דווקא. ממילא, את הירושלמי בשקלים יש להבין כנוקט בשיטת רבי, ועל כן תולה את כמות העצים באופן הדיבור – עץ או עצים. אך לדעת חכמים תמיד יצטרך האדם להביא שני עצים, כצורך המערכה.
אלא שמכאן עולה תמיהה רבתי על הרמב"ם, שבהלכות מעשה הקרבנות (פט"ז הי"ג) פסק כך:
"האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ, הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרים עביין כמחוקות וארכן אמה, הרי עלי עץ מביא גזר אחד ארכו אמה".
מחד – הרמב"ם פסק כחכמים, ולא הצריך את המתנדב עצים להביא מלח. מאידך – הרמב"ם פוסק כירושלמי בשקלים, האומר כי אדם יכול להביא גזיר אחד בלבד, באם אמר 'עץ', ירושלמי אותו ביארנו כהולך בשיטת רבי!
נראה כי לדעת הרמב"ם ישנם שני מסלולים של נדבת עצים. האחד הוא כפי שביארנו לעיל בשיטת חכמים – תרומת עצים לצורך המערכה. על כן, יש לתרום שני גזירים, ולהקפיד כי יהיו אלו גזירים המתאימים למערכה, באורך אמה ובעובי המתאים. השני הוא נדבת עץ כקדשי בדק הבית, אשר המקדש יוכל להשתמש בו למערכה או לכל צורך אחר. כאשר אדם מכריז כי ברצונו לתרום 'עץ' יחיד, ממילא אין הוא נמצא במסלול של תרומת עצי מערכה, כי אם במסלול של תרומת עץ לדמים.
בכך יתבאר היטב מדוע כאשר אדם אומר 'הרי עלי עצים' מזקיקו הרמב"ם להביא שני גזירין 'עביין כמחוקות', ואילו האומר 'הרי עלי עץ' אינו נזקק להביא בעובי זה דווקא. אם כנים דברינו, הרי כאשר אדם אומר 'הרי עלי עץ' אין זה בהכרח עץ הראוי למערכה. אמנם מידת ארכו צריכה להיות אמה, שכן שוויו של העץ תלוי בארכו, ואותו אדם הרי התחייב לדמים מסוימים, אך אין חובה לשמור על עובי מדויק, שהרי, כאמור, העץ לא בהכרח יעלה למערכה.