מנחות דף קח – המקדיש אחת מבהמותיו

  • הרב ברוך וינטרוב
במשנה בדף קח ע"ב אנו למדים את דיני המקדיש אחת מבהמותיו לקרבן, ולא פירש איזו הקדיש. המשנה מחלקת בין אדם שיש לו שתי בהמות בלבד, שאז חלה הקדושה על היפה שביניהן, לבין מקרה שבו יש לו שלש בהמות, שאז חלה הקדושה על הבינונית. הגמרא מבארת כי אף במקרה השני חלה הקדושה על היפה, אלא שחוששין גם לבינונית, שהרי יחסית לגרועה היא יפה, ומחכים עד שיפול בה מום.
בסיפא של המשנה אנו מוצאים כי אדם שלא אמר סתם 'אחת מבהמותי לקרבן', אלא פירש איזו בהמה ברצונו להקדיש, ועכשיו אינו זוכר איזו פירש, מקריב את היפה. במקרה זה אין חוששים שמא הקדיש את הבינונית. השפת אמת תמה מהו החילוק שבין הרישא לסיפא, שהרי אם ברור לנו שאנשים אינם מקדישים אלא את היפה ביותר, כפי שמשמע מהסיפא, מדוע ברישא אנו חוששים לבינונית? ואם חוששים שאנשים מקדישים גם את שאינן יפות ביותר, וכפי שמשמע מהרישא, מדוע בסיפא אין חוששים לבינונית?
נראה שיש לחלק חילוק יסודי ומשמעותי בין אדם שאמר 'אחת מבהמותי' לבין מי שפירש ושכח מה פירש. במקרה השני – מצד האמת הוקדשה אחת מן הבהמות, אלא שאנו איננו יודעים איזו. מקרה כזה נקרא 'ספק בידיעה'. המקרה הראשון, לעומת זאת, אינו נובע מחוסר ידיעה שלנו, אלא מהקדשה שמתחילתה היתה עמומה מדי, ועל כן חלה בפועל על מספר בהמות מספק. ספק מעין זה קרוי בשפה הישיבתית 'ספק שבעצם'. דוגמא לדבר ניתן למצוא בהגדרת זמן 'בין השמשות'. הערפול בסיווגו של בין השמשות כיום או כלילה אינו נובע מחוסר ידיעה שלנו לגבי בין השמשות. אנו מכירים זמן זה היטב. הערפול נובע מהתכונות הכפולות של בין השמשות עצמו, כך שהוא מוגדר הן כיום והן כלילה, וזהו 'ספק שבעצם'.
כך, אם כן, הדבר גם אצלנו. המקדיש 'אחת מבהמותיו' לא ציין במשפט ההקדשה על איזו בהמה הוא מדבר, ועל כן חלה ההקדשה על כל הבהמות הראויות לכך (כלומר – חוץ מהכחושה ביותר, שאותה אסור לו להביא). אמנם, מכיון שהוא ציין בפירוש שהוא מקדיש רק אחת, לא ייתכן שכולן יתקדשו בתורת ודאי, ועל כן הן מתקדשות בתורת ספק.
בסיפא, לעומת זאת, המקדיש פירש איזו היא הבהמה שברצונו להקדיש, ועל כן מדובר בספק בידיעה. כאן רק בהמה אחת קדושה בפועל, ואנו יכולים לשער – על סמך הכרתנו את המציאות הרווחת – שאדם מקדיש את הבהמה היפה ביותר הנמצאת בעדרו.
אם כנים דברינו, ייתכן כי ניתן יהיה להסיר תמיהה מעל הרמב"ם. הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פט"ז ה"ח) פסק את הרישא של משנתנו:
"האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש, היו שלשה הגדול שבהן הקדש וחוששין לבינוני, כיצד יעשה ימתין לבינוני עד שיפול בו מום ותחול הקדושה על הגדול לבדו".
הכס"מ דייק מדברי הרמב"ם שלאחר מות הבינוני אין צורך לפדותו ולחלל את קדושתו בפועל על השור הגדול, אלא שהאחרונים תמהו על הדבר מאד – סוף סוף, אם אכן מסופקים אנו שמא השור הבינוני הוא שהוקדש, והגדול לא הוקדש כלל, כיצד ניתן להקריב את הגדול ולהותיר את הבינוני ללא פדיון?
אלא שלפי דברינו דלעיל הקושיה מיושבת: הספק שלפנינו אינו ספק בידיעה, ועל כן אין אפשרות לומר כי רק הבינוני הוא שהוקדש, והגדול לא הוקדש כלל. הן זה והן זה קדושים מספק בו זמנית. אמנם, מאחר והמקדיש הודיע בפירוש כי אינו מקדיש אלא שור אחד, לא ניתן להביא את השור הגדול עד אשר תתבטל קדושת השור הבינוני. נפילת המום בשור הבינוני מבטלת את האפשרות להקריבו, וממילא מסירה ממנו את קדושת הספק ששרתה עליו. קדושת ספק כזו לא ניתנה, ואינה צריכה, להפדות, ומכאן ואילך פתוחה הדרך לפנינו להקריב את השור הגדול, ובכך יצא המקדיש ידי חובת נדרו.