מנחות דף ק – קדושת גוף בקרבנות ובמנחות

  • הרב ברוך וינטרוב
במשנה הפותחת את פרק המנחות והנסכים נאמר כי מנחות ונסכים שנטמאו יכולים להפדות כל עוד לא נתקדשו בכלי. זאת בניגוד לעופות, עצים, לבונה וכלי שרת, אשר משנטמאו אין להם פדיון לעולם.
בגמרא מסביר שמואל במה נחלקו מנחות קודם קידוש בכלי מעופות (לגבי שאר הדברים המנויים במשנה, יעויין בדף קא):
"כמה דלא קדשי בכלי, קדושת דמים נינהו!".
כלומר – למרות שבדומה לעופות, מנחות מוקרבות על המזבח, מכל מקום קדושת הגוף אינה חלה על המנחות עד שהושמו בכלי. זאת בניגוד לעופות, אשר מתקדשים קדושת הגוף כבר על ידי ההקדשה בפה (וכן גם לגבי בהמות, אלא שבבהמות יש חידוש מיוחד המאפשר לפדותן אף כשיש בהן קדושת הגוף).
ביאור לחילוק זה, שבין מנחות לבין קרבנות, נותן הראב"ד בפירושיו למסכת תמיד, בתחילת המסכת:
"יש לומר דהיינו טעמא דבהמה לאלתר ראוי להקרבה ואינה מחוסר מעשה רבה אלא שחיטה בלבד. אבל קטורת מחסרא מעשה רבה כגון כתישה, ומנחות בלילה, על כן לא קדשי קדושת הגוף בפה אלא בכלי שרת דוקא".
כלומר – הבהמה קדושה בקדושת הגוף מיד בעת הקדשתה בשל היותה ראויה כבר למעשה ההקרבה. זאת בניגוד לקטורת או מנחות, אשר זקוקות עדיין לעבודה רבה של הכנה קודם שיוכלו לעלות למזבח.
אמנם, ביאור זה של הראב"ד אינו מספיק לכל המנחות. סוף סוף, מנחת חוטא אינה זקוקה לבלילה, ואף בלבונה לא נעשה 'מעשה רבה'.
הרשב"א (שו"ת חלק א תשובה לא) ביאר את החילוק באופן שונה מעט, ולדעתו הוא נובע מעצם העובדה שהתורה ציוותה לשים את המנחות בכלי שרת. מכך הסיק הרשב"א שהקדושה חלה דווקא על ידי הכלי. אמנם, בדברי הרשב"א, אף על פי שעמד על המקור להלכה, לא נתברר עוד טעמה.
ביאור אפשרי לטעם ההלכה המצריכה קידוש כלי במנחות אנו מוצאים בדברי האור שמח (מובאים בריש ספר זרע אברהם). הוא מסביר כי בניגוד לעופות ובהמות, אשר מהווים יחידה אחת מתחילתם, המנחות מורכבות מחומרים נפרדים זה מזה, כגון קמח. הכלי נצרך על מנת לצרפן ליחידה אחת, ועל כן רק שם הן מתקדשות בקדושת הגוף.
הגרי"ז, בתשובה (מופיעה בסוף ספרו של הגרי"ז על הרמב"ם, עמ' 162) למכתבו של הגר"י אברמסקי, בעל החזון יחזקאל, דחה סברות אלו. הוא הוכיח מבמה, אשר בה אין זקוקים לקידוש כלי שרת במנחות, ואף על פי כן המנחה כשרה, שכלי השרת אינו צורך הכרחי במנחה. ממילא, אין לומר שהכלי הוא שמצרף את המנחה ליחידה אחת, כדברי האור שמח. כמו כן הוא הקשה על סברת הראב"ד, אותה הביא הרב אברמסקי, מלבונה, וכפי שהקשינו אנו לעיל.
כתוצאה מקושיות אלו מגיע הגרי"ז למסקנה:
"ודאי אין הדבר תלוי אם צריכים כלי שרת או לא. אלא בעיקר דינן הן חלוקין זה מזה. דבהמה קדושת הגוף שלה על ידי דין קדושת פה, ובמנחות ושאר דברים הקריבים אין בקדושת פה שלהן רק תורת קדושת דמים בלבד... והלא באמת שני מיני קדושת הגוף הן בעצם החפצא שלהן... ואין צורך לשום סברות וטעמים על זה כיון שכך הוא מעיקרי הדינים".
כלומר, לדעת הגרי"ז ההבדל שבין אופן התקדשות המנחות לאופן התקדשות הבהמות והעופות אינו נובע מהבדל שבגוף, כי אם מהבדל שבקדושה – קדושת המנחה שונה ביסודה מקדושת העוף והבהמה, אף על פי ששתי הקדושות הינן קדושת הגוף ליקרב למזבח.
בסיבת החילוק שבין מנחות לעוף ובהמה, מבאר הגרי"ז, אין צורך ב'שום סברות וטעמים... שכך הוא מעיקרי הדינים'. אמנם, ייתכן שבכל זאת ניתן לקרב דבר זה אל השכל. בעיוננו בראש מסכת מנחות עמדנו, בעקבות דברי רבי שמעון, על הבדל מכריע בין מעשה המנחות לבין מעשה הקרבנות. מעשי הקרבנות דומים לזה לזה – בכולם ישנה שחיטה, קבלה הולכה וזריקה, הנעשים באופן דומה. המנחות, לעומת זאת, משתנות זו מזו, בהתאם לסוג המנחה – בלולה וחרבה, תנור או מחבת. עמדנו שם על הבדל נוסף – הקרבת בעלי חיים מהווה פירוק של גוף מוכן מראש, בעוד שמנחות נעשות (נבללות, נאפות, נכתשות – כל מנחה ומעשיה) על ידי האדם. משני הבדלים אלו, ותוך הסתייעות בדברי הראי"ה קוק, הגענו למסקנה שבעוד שבקרבנות מהווה 'נתינת' הבהמה את עיקר ההקרבה, הרי שבמנחות עשיית המנחה ותהליך העבודה היא המשמעותית יותר.
ייתכן כי בדין שלפנינו משתקף שוב הבדל זה. קדושת הקרבן של בהמה ועוף הינה קדושה של גוף שהוקדש על מנת לתתו למזבח. קדושת המנחה, לעומת זאת, הינה קדושה של גוף שהוחלט לעשות בו עבודה למזבח. על כן, דומה קדושה זו במובן מסוים לקדושת בדק הבית, קדושת דמים, של דברים המיועדים לשימוש המזבח ולא להקרבה. כפי שמדגיש הגרי"ז, אף כאשר מתקדשות המנחות בקדושת הגוף, אין זה נובע מצורך שלהן, כי אם מדין 'כלי שרת מקדשים'. בבמה אכן מוקרבת מנחה ללא קדושת הגוף כלל, אלא רק עם קדושת דמים.