מנפץ (ב') – ניפוץ פשתן

  • הרב ברוך גיגי

א. רקע עובדתי

טרם ניכנס לדיון בסוגיית ניפוץ הפשתן, נציין מעט עובדות רקע בסיסיות.

"הפשתה התרבותית" היא צמח חד שנתי שגובהו נע בין 0.3 ל-1.2 מטר. סביב הגבעול ישנו סיב פשתן המצטיין בחוזק ובגמישות, שאורכו הוא כ-35 סנטימטר.

התהליך הראשוני בעיבוד הוא הפרדת הסיבים מהגבעול. לרוב, קוצרים את הפשתן ומשאירים אותו בשדה להירקב ולהתייבש בשדה בערך כחודש. בתקופה זו, משנה הפשתן את צבעו ונעשה נוח יותר להפריד את הסיבים מהגבעול. יש  המשרים את גבעולי הפשתן במים למשך עשרה עד עשרים ימים, כדי להפריד  בין שכבת הגבעול החיצונית לבין הסיבים הפנימיים, המשמשים לטווייה ולאריגה. השלבים הבאים הם ייבוש, ניפוץ וסריקת הגבעולים.

 

ב. בין ניפוץ פשתן לניפוץ צמר

בפרק השביעי בשבת הובאה ברייתא בה נאמר:

"תנא: הדש והמנפץ והמנפט - כולן מלאכה אחת הן"  

                                                        (שבת עג:)

רש"י שם הסביר:

"המנפץ - פשתן בגבעולין. והמנפט - צמר גפן בקשת כדרך האומנין, וצמר גפן גידולי קרקע הוא, להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש, שמפרק גרעינין ממנו, ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר"          (רש"י שם)

יש לעמוד על שתי נקודות בדברי רש"י:

א.       ניפוץ הפשתן ("המנפץ") וניפוץ צמר הגפן ("המנפט"), שתיהן פעולות הדומות באופיין ובמהותן למלאכת דש.

ב.        רש"י רואה צורך להבדיל בין ניפוץ פשתן או צמר גפן, לבין ניפוץ הצמר. טענתו היא שניפוץ הפשתן או צמר הגפן דומות לדש, טענה מסתברת המופיעה גם בחידושים המיוחסים לר"ן[1].

אולם, יש לעיין במשמעות נימוקו של רש"י לכך שניפוץ פשתן או צמר גפן הן תולדה של דש. רש"י מסביר שפעולה בגידולי קרקע שייכת לדש, ואילו ניפוץ צמר בהמה (שאינה גידולי קרקע) אינו שייך לדש אלא למלאכת מנפץ הייחודית. מדברי רש"י נראה, שהיה מקום לראות את ניפוץ הפשתן כתולדה של ניפוץ הצמר, אלא שכיוון שהוא גידולי קרקע יש לראותו כתולדת דש, וצריך עיון.

נראה לי שדברי רש"י מבוססים על כך שיש דמיון מסוים בין ניפוץ הפשתן לניפוץ הצמר, אך גם הבדל. ניפוץ הפשתן מוביל בסופו של דבר אף הוא לתעשיית הבגדים, ובכך דומה הוא לניפוץ הצמר. אולם, בעוד שאת הצמר מנפצים מהקיסמים ושאר הלכלוכים שהסתבכו בו, את הפשתן מנפצים מהפסולת הטבעית שהוא גדל בה.

ממילא, כיוון שהפסולת בפשתן היא הפסולת שהוא גדל בתוכה, יש לשייך את ניפוץ הפשתן למלאכת דישה שיסודה בגמר מלאכת הקציר[2]. אולם, ניפוץ הצמר שאינו גידולי קרקע אינו שייך למלאכת דש, לגמר הקציר, אלא היא חלק מהכנת הבגד.

על פי דברים אלו, עיקר כוונת רש"י בהזכירו גידולי קרקע הוא כדי לשלול את שיוך ניפוץ צמר בהמה למלאכת דש. אין רש"י מבקש לשלול מלאכת מנפץ מדברים שהם גידולי קרקע[3].

כך עולה גם ממה שכתב המאירי בסוגייתנו, בעקבות דברי רש"י:

"המנפץ פשתן מגבעוליו והמנפט צמר גפן בקשת כדרך שהאומנין עושין ומפרק הגרעינין ממנו כלן תולדת דש הן ואם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אבל נפוץ של צמר הוא אב בפני עצמו ואינו תולדת דש שאין שם ניפוץ גרעינין מתוך הצמר ועוד שאינו מגידולי קרקע וכל צמר גפן הוא מגדולי קרקע ונעשה כדישה"    (מאירי שם)

הרי מבואר כדברינו, שמטרת ההסבר היא לשלול דישה מדברים שאינם גידולי קרקע.

לאור האמור, נראה שיש עוד לדון למה לא נאמר שכל מנפץ פשתן יש לחייבו גם משום דש, וכפי שנתבאר, וגם משום מנפץ דצמר שמכינו בזה לטווייה.

 

ג. שני שלבים בניפוץ – הפרדה מהגבעול והפרדת הסיבים

רבינו חננאל פירש את סוגיית מנפץ הפשתן בדרך שונה:

"הדש הוא המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה או כברה [בזרייה] או בהרקדה. המנפץ נופץ עפרורית מן האוכל וכן המנפט מולל שבלים נמצא זורה והבורר והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבות באוכל ואינה מחוברת (ואינה) כגון קליפה שצריכה פירוק או כגון עפרורית שצריך ניפוץ אלא מעורבת בלבד"                    (ר"ח שבת עג:)

בניגוד למה שראינו עד עתה, הר"ח אינו מפרש את מנפץ בקשר לפשתן אלא כניפוץ של עפרורית המחוברת אל האוכל. דברים אלו תואמים את שיטתו במלאכת דש, שם סבור שמלאכת דש היא ההכנה למלאכת הברירה[4]. בכל אופן, העובדה שהר"ח לא פירש את הסוגיא האומרת שמנפץ הוא תולדת דש כמנפץ את הפשתן, מלמדת שעקרונית מנפץ פשתן יכול להחשב כתולדת מנפץ. אם כן, ניפוץ הפשתן במסגרת תעשיית הבגד ליריעות וכיוצא בזה נחשב כמלאכת מנפץ, וניתן לטעון שאפילו כל ניפוץ פשתן, אפילו המנפצו מן הגבעולים.

דברים התואמים לכך, מצאנו בדברי הרמב"ם:

"המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיוצא בהן חייב"        (שבת ט', י"ב)

הרמב"ם כתב מפורשות שבניפוץ פשתן חייבים משום מנפץ. נראה, שאף הוא מפרש הסוגיה האומרת שמנפץ הוא תולדת דש כפירוש הר"ח, שהניפוץ המוזכר שם אינו עוסק בפשתן כלל.

ייתכן, שאף רש"י אינו חולק בנקודה זו. ניתן לטעון שגם רש"י סבור שישנם שני שלבים בניפוץ הפשתן: ניפוצו מן הגבעולים (משום דש) וניפוצו על מנת להפריד בין הסיבים לצורך תעשיית יריעות (משום מנפץ).

לכאורה, ניתן למצוא לעמדה זו מקור בדברי הירושלמי:

"ההן כיתנייא בקופנה משום דש. במערובה משום טוחן. באפסטיתה משום זורה. בכף משום בורר. כד מפלג משם מנפה. כד מתלש משם מחתך. גמר מלאכתו משם מכה בפטיש"           (ירושלמי שבת ז', ב')

פירש שם הפני משה:

"בקופנה. כשמכה אותו בתחלה בקופנה כמו הקופץ[5] הרי זה משום דש ואחר כך במערוכה כמו המעריך שעורכין בו ומדיקין את הפשתן הרי זה משום טוחן וכשחוזר ומכה בהן באפסטיתה והיא כלי שמגרר בו ממנו את הקש הרי זה משום זורה ואחר כך מחליקו בכפו להסיר הקשין הנשארין בו הרי זה משום בורר וכשמחלק האניצין זה מזה משום מנפץ וכשתלש אותו בתחלה הרי זה מחתך והיינו קוצר וכשגמר מלאכת כולן חייב עוד משום מכה בפטיש"                                           (פני משה שם)

בנוסף, נראה שניתן לתלות שאלת הייחוס של מנפץ פשתן בגדרי מנפץ, כפי שעמדנו עליהם בשיעור הראשון:

א.       עיקר מלאכת מנפץ היא ניקוי הצמר מהלכלוך – לפי גישה זו, לכאורה אין מקום לחייב בניפוץ פשתן משום מנפץ אלא משום דש. שהרי, בהתאם לדש גם פה הפעולה העיקרית היא ההפרדה מן הפסולת. ממילא, רש"י לשיטתו מצד היותה פעולת המשך לקציר, ורבנו חננאל לשיטתו מצד היותה פעולה המסלקת את הפסולת המחוברת.

ב.        עיקר מלאכת מנפץ הוא בהכנה לטוויה – ניתן לטעון שכשעושה את השלב הנוסף, כמתואר בירושלמי וכמבואר ברמב"ם, יש לחייבו משום מנפץ. אמנם, לפי מה שהתבאר (למעשה בשיטת הרמב"ם) שיש במנפץ שני מוקדים, יש לחייב בניפוץ פשתן בשלב השני שלו שמכינו לטווייה גם משום מנפץ.

כפי שציינו לעיל, נראה שגם רש"י סבור ששני הדברים נמצאים במנפץ: הניקוי מן הלכלוך, וההכנה לטוויה של הפרדת הסיבים, ביד ובכלי. אם כן בפשתן גם, אמנם השלב הראשון שייך לדש, אך השלב השני של ניפוץ הפשתן שייך למנפץ, כמבואר בירושלמי.

 

ד. דעות נוספות במנפץ פשתן

יש מן האחרונים[6] שכתבו שכל מנפץ פשתן חייב שתיים: משום דש ומשום מנפץ. מקור הדברים הוא בחיי אדם:

"הסורק צמר או פשתים או שאר דברים כמו שסורקין הפשתן והצמר או כמו שנופצין הצמר לעשות הלבדין, והמנפץ הגידין דהיינו שחובט במקל על הגידין עד שעושה אותן כחוטין לטוות אותן כמו שהסופרים עושין, כל זה קרוי מנפץ, וחייב. אבל המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס, חייב משום דש, שהרי מוציא הפשתן והקנבוס מן הגבעולים (סמ"ג), ונראה לי דחייב שתים"

                                              (חיי אדם כלל כ"ג)

על אף דברים אלו, מהסמ"ג ניתן להבין אחרת:

"המנפץ. בין במנפץ בין במלבן אין חילוק בין צמר ופשתן לדברים אחרים במה דברים אמורים בפשתן שאין בו גבעולין אבל יש בו גבעולין הרי הוא תולדת דש"                                                     

                                                (סמ"ג לאוין ס"ה)

מדבריו נראה שמחלק בין שני סוגי פשתן: בפשתן עם גבעולים חייב משום דש, בפשתן בלי גבעולים חייב משום מנפץ. אולם, בניגוד למה שמשמע החיי אדם, נראה שהניפוץ הראשון הוא מן הגבעולים והוא שייך למלאכת דש ולאחר מכן מנפצו להכנה לעשיית יריעות, ובזה חייב משום מנפץ.

ייתכן, שניתן לפרש בדרך זו גם את דברי החיי אדם, שכתב שחייב שתיים. לפי דברינו, אכן חייב שתיים, אך דווקא בשני השלבים שתיארנו. כך נראה גם מדברי המשנה ברורה שכתב:

"הסורק צמר או פשתן או שאר דברים ... לעשות הלבדין .. כל זה קרוי מנפץ וחייב, אבל המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב משום דש שהרי מוציא הפשתן והקנבוס מן הגבעולין" (משנה ברורה שד"מ בסופו)

בניגוד לדברים אלו, מדברי התוספות עולה שאין לחייב בניפוץ פשתן משום מנפץ, אפילו מנפצו לתעשיית היריעות:

"ולא חשיב נמי מנפץ אף על גב שבמשכן היו מנפצין פשתן לעשות יריעות ושאר דברים משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן"                                         (שבת עג: תוד"ה אע"ג)

ברור מדבריהם שניפוץ פשתן לעשיית יריעות נחשב כדישה בלבד. סביר להניח שלדעת התוספות עיקר הניפוץ הוא בניקוי הצמר בלבד, דבר המוביל לכך שגם ניפוץ פשתן לצורך יריעות לא דומה למנפץ (שהרי הגדרת מנפץ אינה כהכנה לטוויה.

ובסיכום הדברים עולה מדברינו שיש לפנינו שלוש שיטות עיקריות בניפוץ פשתן:

א.       תוספות: על כל ניפוץ פשתן חייב רק משום דש.

ב.        ר"ח ורמב"ם: על כל ניפוץ פשתן חייב רק משום מנפץ.

ג.         סמ"ג ורש"י, וכן עולה מהירושלמי: יש שני שלבים בניפוץ פשתן. בניפוץ מן הגבעולים חייב משום דש, אך כשמנפץ לסיבים, לתעשיית היריעות והבגדים, חייב משום מנפץ.

 

ד. ניפוץ בשיער

רש"י (שבת נ:) כתב ש"מפספס שיער" הוא הניפוץ. לאור זאת, דן האבני נזר בסירוק שיער בשבת:

"יש לעיין בהא דרמ"א סוף סימן ש"ג בהא דאסור לסרוק במסרק בשבת. אבל מותר לחוף ולפספס ביד כתב המגן אברהם [ס"ק כ"ג] מפספס מנפץ שערו, ולמה לא יאסר משום מנפץ? ואף שהוא על גבי האדם, הלא הטווה צמר שעל גבי בהמה סבירא לי' לר' יהודה מכלתין (שבת עד:) דחייב משום גוזז ומשום "מנפץ" ומשום טווה. הנה חיוב מנפץ במחובר. ורב כהנא לא חלק אלא משום שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך "ניפוץ" בכך ואין דרך טוי' בכך. והכא שכך הדרך לסרוק להפריד השערות במחובר בכלי. או לפספס ביד יאסור משום מנפץ. וכן סריקה שהוא להפריד השערות לא אסר הריב"ש (סי' שצ"ד) אלא משום עקירת השערות לא משום הפרדת השערות בעצמם. דהיינו מנפץ כפרש"י הנ"ל במפספס. ואף אם תמצא לומר דאין זה מנפץ גמור לחיוב חטאת על כל פנים יאסור לכתחילה"                

                                (שו"ת אבני נזר קע"א, אות א')

בהמשך דבריו בסימן זה, יישב האבני נזר דין זה בדרכים שונות. אולם, נראה ברור שהטעם הנכון שאין בזה משום מנפץ הוא על פי מה שכתב ליישב שאלה זו בסימן הקודם (ק"ע, ג'). לדבריו שם, אין ניפוץ אלא בפעולת הפרדת הסיבים כהכנה למלאכת הטווייה[7]. ממילא, אין מנפץ בעצם הפרדת השערות, כשלא מדובר בהכנה לפעולת טוויה וכדומה.

בשו"ת נשמת שבת דן האם מותר לסרוק פאה נכרית העשויה משיער אדם. בדבריו שם, דן בזיקת הפעולה למלאכת מנפץ, והביא שם בשם אחד האחרונים לאסור בזה משום מנפץ, משום דמלאכת מנפץ שייכת גם בתלוש:

"דמשום מנפץ אסור אף באופן שאינו תולש שום שער כלל"      (נשמת שבת חלק ז', ל"ו)

אולם, הנשמת שבת עצמו דחה דברים אלו:

"מיהו באמת אין זה פשוט כל כך שזה בכלל מלאכת מנפץ, א. דיש לומר דסורק בכלי אינו בכלל מנפץ, ב. שיש מקום לומר דמנפץ קרוי ניקוי הצמר כאשר יבואר"                                              (שם)

בטעמו הראשון, שאין מנפץ בכלי אלא ביד, הארכנו לדון בשיעור הקודם. בשיעור זה הוכחנו שיש מנפץ גם בכלי, ואף נראה שזהו עיקרו של ניפוץ (גם בשיטת רש"י). בהמשך דבריו דן בנקודה השנייה, שאפשר שמנפץ הוא ניקוי הצמר מן הקיסמים ולכלוכים שהסתבכו בו. לפי גישה זו, אין בסירוק הפיאה משום מנפץ[8].

אולם, בהמשך הדברים כתב שנית לחשוש משום מנפץ:

"אבל מדברי הרמב׳׳ם (שבת ט', י"ב) שכתב והמנפץ את הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדת מנפץ וחייב עד כאן לשונו, וכן הוא לשון הסמ״ג (לא תעשה ס"ה ד"ה והמנפץ), וכן בחיי אדם (כלל כ״ג) כתב דהסורק צמר או פשתים לעשות הלבדין, והמנפץ הגידין דהיינו שחובט במקל על הגידין עד שעושה אותן כחוטין לטוות אותן וכו׳ כל זה קרוי מנפץ וחייב, וכעין זה במשנה ברורה (סוף סימן שד"מ), משמע שגם החלקת והשוואת פני הצמר הוא בכלל מלאכת מנפץ.

(וכנראה ששני מיני ניפוץ יש: א. הסרת הפסולת. ב. השוע דהיינו להחליק את הצמר. ואם כן בנידונינו נמי כשסורק הפיאה נכרית כדי ליישר השערות יש מקום להנ״ל שהוא בגדר ״מנפץ״,

ויותר נראה מלשון הרמב״ם הנ״ל שגם הפרדת הצמר לעשות כעין לשונות הדומין לחוטין הוא בכלל ניפוץ, וכן נראה מלשון הערוך השלחן (ש״מ, ט') שכתב דמנפץ היינו שמנפץ הצמר או הפשתים הדבוק יחד ״כדי להפרידו״, ואם כן יש מקום להנ״ל לחשוש לזה משום מנפץ...)"            (שם)

אולם, יש לעיין בדבריו. ראשית, ניתן לדחות שיישור והחלקה אינם אלא כשעושה כן על מנת לטוות, וכמבואר ברמב"ם ובאחרונים הנ"ל. בנוסף, בהחלקת הפאה מיישר ומחליק הסיבים בהפרידו אותם, אך ניתן לומר שאין הפרדת סיבים חשובה מלאכה אלא בדבר שהוא מסובך מתולדתו והניפוץ מפרידו לסיבים. לאור זאת, סירוק של שערות שהן מופרדות מעצמן אינן בתורת מנפץ.

לאור זאת נראה לי עיקר להלכה שאין לאסור בזה מצד מנפץ[9].

 



[1] כך לשון החידושים המיוחסים לר"ן (שבת עג:): "והמנפץ והמנפט. פירוש ניפוץ פשתן מגבעוליו וניפוט שמנפט גרעינין הנמצאין בתוך צמר גפן שהן הזרע שלו וכולהו דש גמור נינהו ואב אחד הוא אלא ששמם משתנה. אבל בצמר רחלים ואלים תיקון שלו נקרא מנפץ במשנה והוא אב בפני עצמו ואינו תולדה דדש". יש לשים לב, שלדעת רש"י נראה שהמנפץ בפשתן ומנפט הן תולדות דדש, אבל לדעת החידושים המיוחסים לר"ן הם אבות מקבילים לדש.

[2]כפי שביארנו בדברינו בגדרי מלאכת דש [עי' טללי שבת א']

[3] ואכן, לא מצינו דין שמנפץ לא שייך בגידולי קרקע.

[4] אלא, כפי שביארנו, מלאכת דש מתבצעת בפסולת המחוברת לאוכל, ואילו מלאכת הברירה נעשית בפסולת המעורבת באוכל.

[5] נראה שכוונתו לקופיץ. שמואל קרויס בספרו קדמוניות התלמוד (חלק ב' כרך 2, עמודים 63) מפרש שקופנה הוא הkopanon  ביוונית והוא כלי לחבוט בו את הפשתן. אגב, מימרא זו בירושלמי זכתה לביאור מפורט אצל קרויס בספרו, ובאמצעותה הוא מתאר את שלבי עיבוד הפשתן, עיי"ש עמודים 62-65.

[6] מנחת חינוך (מצווה ל"ב, מוסך השבת מלאכת מנפץ) וראה עוד להלן.

[7] וכפי שמוכח מן הרמב"ם (ט', י"ב) גבי ניפוץ גידים, כפי שביארנו בשיעור הקודם, עיין שם.

[8] כבר דנו גם בנקודה זו בשיעור הקודם. בדברינו שם, הבאנו שני מוקדים בניפוץ: מצד ניקוי הצמר כהמשך למלבן, או מצד הפרדת הסיבים כהכנה למלאכת טווייה. בנידון זה אין בסירוק הפאה לא ניקוי ולא הכנה לטווייה.

[9] אולי יש לחוש בזה מצד גוזז או תולש, וראה מה שכתב בזה בשמירת שבת כהלכתה (פרק י"ד סעיף מ"ו).