דילוג לתוכן העיקרי

ערכין | דף יג | מספר החצוצרות

בין הדברים שהמשנה בסוגייתינו מזכירה את גבולם התחתון ולא העליון נמנים החצוצרות. מדובר על הכמות הקטנה ביותר של חצוצרות בהם ניתן לקיים את מצוות התקיעה:

 

"אין פוחתין משתי חצוצרות, מתשעה כנורות, ומוסיפין עד עולם"

 

כלומר, במקרים ובזמנים מסוימים אנו מצווים לתקוע בחצוצרות, המשנה מלמדת שלא ניתן לקיים את המצווה בפחות משתי חצוצרות, אולם אין רף עליון לכמות החצוצרות שבהם ניתן להשתמש על מנת לקיים את המצווה.

בסוגייתנו, הגמרא עוסקת בדברי המשנה ומנסה לברר כמה חצוצרות ניתן להוסיף:

 

"ועד כמה? אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב זבדי אמר רב הונא: עד מאה ועשרים, שנאמר: ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות"

 

על פניו שאלה זו נראית תמוהה שכן נאמר בפירוש שאין למספר החצוצרות גבול עליון. בעלי התוספות (ד"ה ומוסיפין עד עולם) מציעים שני פירושים לשאלת הגמרא:

 

"ואמר רבי דהא ודאי פשיטא שיוכלו להוסיף עד העולם אלא בעי עד כמה יהא הידור מצוה וא"צ לחפש יותר אחר כהנים אמר רב הונא עד ק"כ דהא אשכחן בקרא שחפשו אחרי ק"כ כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר אי נמי דהא פשיטא דאין מוסיפין עד העולם שאם יוסיפו יותר עירבוב קלא אמר רב הונא עד ק"כ כהנים יכול להוסיף דהא אשכחנא בקרא דלא חיישינן לעירבוב קלא".

 

לפי הפירוש הראשון בדברי התוספות, כפי שלמדנו במשנה אכן אפשר להוסיף ללא הגבלה אולם הידור המצווה הוא בכך שמוסיפים עד מאה ועשרים חצוצרות. מעבר למספר זה אין משמעות לכמות החצוצרות ולכן אין זה בכלל הידור מצווה.

לפי הפירוש השני בדברי התוספות, בשונה מהאמור במשנה, קיים גבול עליון למספר החצוצרות והוא מאה ועשרים; הסיבה לכך היא משום עירוב הקולות. כלומר, מכמות חצוצרות מסוימת ריבוי החצוצרות אינה כי אם חסרון – בבחינת כל המוסיף גורע. באופן זה מסביר בעל ספר החינוך שבמקדש היה רק צלצל אחד ולא יותר משום שקול הצלצל הינו חזק מאוד ואם היה יותר מאחד לא היה ניתן לשמוע את שירת הפה וניגון שאר הכלים (ספר החינוך מצוה שצד):

 

"והצלצלים היה אחד בלבד. ומן הדומה כי הטעם לפי שקול המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו שם הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הניגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם, היה אבוב שלהם של קנה מפני שקולו ערב".

 

באופן פסק הרמב"ם להלכה (רמב"ם הלכות כלי המקדש ג, ד), וכן פירש את המשנה (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ערכין פרק ב משנה ו):

 

"ודע שרשאים הם להוסיף במנין החצוצרות עד מאה ועשרים ולא יותר"

 

רבי יוסף באב"ד, כתב שהוא הדין לתקיעה בחצוצרות בעת צרה, שאפשר שישנו איסור לתקוע ביותר ממאה ועשרים חצוצרות (מנחת חינוך מצוה שפד):

 

"ופשוט דהמצוה היא דוקא בשני חצוצרות כמו שמבואר בקרא וכן הוא במשנה דערכין אין פוחתין משני חצוצרות ומוסיפין עד ק"ך ועל הוספה מביא שם קרא מד"ק וע"ש בתוספות לתירוץ אחד מוסיפין יותר מק"ך גם כן רק א"צ לחפש יותר מק"ך ולתירוץ השני יותר מק"כ איכא עירבוב קלא ע"ש א"כ לתירוץ זה יותר מק"ך לא יצאו והר"מ בהל' כה"מ מביא סתם אין מוסיפין על ק"ך ואינו מבואר אם הוא לעכב ונ"מ גם כן בעת צרה אפשר דאסור יותר מק"ך וצ"ע"

 

אולם נראה לומר שאין זה נכון, שכן מטרת ההגבלה היא למנוע מצב שבו הקולות יתערבבו ולא ישמעו; לכאורה בעת צרה אין לכך משמעות להגבלה מעין זו, שכן במקרה זה הקולות הנשמעים הם של החצוצרות בלבד.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)