מסקנות מעשיות מן הדיונים בענייני בונה, סותר, ומכה בפטיש (ב)

  • הרב ברוך גיגי

שלום רב, לכל הלומדים.

בשנה זו נמשיך לעסוק במלאכות שבת. בשבועות הקרובים
[3-4 שבועות] נשלים הדיון בהיבטים מעשיים של ענייני בונה, בעיקר סביב פתיחת קופסאות ושקיות מאכל. לאחר מכן, נשוב לעסוק במלאכות שונות שטרם טיפלנו בהן.

לימוד פורה.

פתיחת קופסאות שימורים בשבת - א

מבוא: הנושא שיידון בשיעור זה כולל בתוכו היבטים, ששורשיהם נטועים בסוגיות שונות ומגוונות שכבר נידונו אצלנו במסגרת זו בהקשרים שונים. בבואנו להתוות את היסודות שעומדים בבסיס גיבוש מסקנותינו בנושאים אלה, נזכיר שוב מקצת הסוגיות ותמציתן בקצרה, כדי לתת תמונה שלמה לפני הלומד.

פתיחת קופסת השימורים – סתירה או בניין?!

האחרונים חלוקים בעמדותיהם בשאלה אם קופסת שימורים סגורה נחשבת כלי. מחד, הרי היא משמשת לאיחסון תכולתה, ואם כן אפשר שיש בפתיחתה איסור סתירה. אולם מאידך, שמא אין לה דין כלי כשהיא סגורה שהרי אי אפשר להשתמש בה שימוש שוטף, ודווקא על ידי פתיחתה היא הופכת לכלי שאפשר למלאו ולרוקנו לפי הצורך והרצון, ואם כן, יש בפתיחתה, לכאורה, איסור בניין.

נפתח בשיטה העיקרית שקופסת השימורים היא כלי[1], ויש לדון אם יש לראות כל פתיחה כסתירת הכלי הקיים. מצד אחד מסתבר שכן, שהרי פתיחה זו כבר לא מאפשרת להחזיר את הכלי לקדמותו, דהיינו לאחסן בו מאכלים שיעמדו בו ימים רבים, שזה אפשרי רק בסגירה הרמטית. אך מאידך יש מקום לומר שאין זו סתירה, מכיוון שגם לאחר פתיחתה, ניתן להשתמש בה במצבה החדש, ואדרבה, יש מקום לחוש בפתיחתה לאיסור עשיית פתח בכלי קיים.

אולם, לאחר העיון, נראה לבאר שאכן יש בעיית סתירה בפתיחת הקופסא, מפני שהקופסא היא כלי עם מכסה שמחוברים זה לזה כיחידה אחת, ובפתיחתה הוא הורס את המכסה ולפיכך הוא נחשב כסותר את הכלי, ואינו דומה לחבית עם מגופה או לכלי שיש בו מכסה או פקק, ששם המגופה או הפקק הם יחידה נפרדת[2].

ואכן, הפוסקים נטו לראות בכל פתיחה בעיית סתירה, ודבר זה היה פשוט בעיניהם לגמרי, וכך פותח הציץ אליעזר את תשובתו הנ"ל:

"אודות פתיחת קופסאות סגורות בשבת אשר הכיסוי שלהן מחובר בחיבור גמור לקופסא באופן שהוי הכל ככלי אחד וכשמסיר הכיסוי הוא כסותר גוף הכלי[3]...".

ואם באנו לדון בזה מצד סותר, יש לעיין בסוגיה הדנה בשבירת חבית. אומרת המשנה:

"שובר אדם את החבית להוציא ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי"  (קמו.).

ביסוד ההיתר נחלקו הראשונים שם, והרחבנו בזה בשיעורנו סותר ב'[4]. נזכיר כאן את המחלוקת היסודית בלבד:

רבים מן הראשונים סברו שכיוון שאין בניין ואין סתירה בכלים, אין בעיית סותר בשבירת חבית. הם מעמידים את סוגיית עירובין לד: שממנה משתמע שיש סתירה במגדל של עץ שהוא כלי, במגדל גדול שיצא מתורת כלי, כיוון שמחזיק יותר מארבעים סאה, אינו מיטלטל מלא וריקן, ובטל ממנו שם כלי, ובו שייכת סתירה (ראה רשב"א, ריטב"א ור"ן שבת שם).

אמנם, התוס' בשבת (שם ד"ה שובר) כתבו שסתירה גמורה יש גם בכלים, ולכן אסרו בעירובין שם לשבר את המגדל. ולעניין חבית כתבו:

"והכא דשרי לשבר את החבית משום דמיירי במוסתקי כדמוקי לה בביצה פרק המביא כדי יין (דף לג: ושם) ומפ' רש"י התם דהיינו חבית שבורה ומדבקין שבריה בשרף של עץ שעושה ממנו זפת.. ומש"ה דוקא חבית שרי דמחמת גריעותו לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי וכן כולה שמעתא דהכא במוסתקי".

לדעתם, רק בחבית מוסתקי אין איסור סתירה, ואם מדובר בחבית שלמה יש בה איסור סתירה[5].

הרי"ף (שבת סא:) והרמב"ם (הל' שבת פכ"ג, הלכה ב) פסקו את דין משנתנו כפי שהוא ולא הזכירו כלל בעיית סתירה וגם לא העמידו במוסתקי. אבל בשלטי הגיבורים כתב בדעת הרמב"ם שאין להתיר אלא במוסתקי:

"וכן נראה דעת מיימוני פכ"ג מהל' שבת.. ואע"פ שלא הזכיר דבר זה להדיא, דהרי סבירא ליה דיש בניין וסתירה בכלים כמו שכתב מיימ' פ"י מה' שבת גבי האי מאן דעביד חביתא.. אם כן סבירא ליה נמי דדווקא בכלי עשוי משברי כלים הוא דשרי לחתוך אותו אבל כשהוא שלם אסור בכל עניין"                                   (שם).

אבל רבו האחרונים החולקים על עמדה זו וסבורים שלדעת הרמב"ם יש להתיר גם בשלמה, ולכן טרחו ליישב את פסקי הרמב"ם. וז"ל האגרות משה שם:

"אבל לא נכון כלל דודאי היה מפרש אם היה מתיר רק במוסתקי ולא היה סותם שיטעו להקל שלא כדין, וכן הרי"ף סתם והשמיט אוקימתת רב אשי דאיירי במוסתקי והוכיח מזה הרשב"א בביצה שסובר דמותר לשבור אף שלימה וכן ברור שסובר גם הרמב"ם. ולכאו' הוא תמוה טובא... והנכון... שמה שאמרו אין בנין בכלים הוא בדוקא אחר שכבר הוא בשם כלי כגון בנתפרקו וא"צ אומן דעדיין שם כלי עליו והוא הדין אם מוסיף בו אינו חייב משום בונה דכיון דהוא כלי נמצא שעשייתו הוא בכלים וע"ז אמרו אין בנין בכלים אבל בעושה כלי מתחלתו הרי אינו עושה בכלי דהא עדיין ליכא כלי לא מיקרי בנין בכלים אלא הוא בונה כלי וחייב משום בונה... ולפ"ז הוא רק בבונה אבל בסתירה ליכא כלל אופן שיחייב בסתירת כלים דהא בעת שסותר היה כלי ונמצא שסתירתו היתה בכלים ואין סתירה בכלים".

ובשלחן ערוך פסק:

"אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי, שאינו בנין ממש כגון חבית, שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דאם כן הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפי' בענין שאינו עושה כלי"                                             (סי' שיד סעיף א').

הש"ע פסק, אם כן, כשיטת בעלי התוס' והרא"ש להתיר רק במוסתקי, אבל הגר"א בביאורו לש"ע שם חולק על פסק הש"ע והסכים עם הרשב"א וסיעתו שיש להתיר אפילו בחבית שלמה.

ולכאורה יש לנו לפסוק כש"ע, אלא שהגר"א, כאמור, חולק, ובמ"ב שם ס"ק ז' הביא את הגר"א מבלי להכריע, ובערוך השולחן כתב:

"והנה שמעתי שיש נוהגים לשבר ראש הבקבוק שבו יין או שאר משקין אם אין יכולים לפתוח החותם, ולפי דעת הטור והש"ע אסור, אמנם לע"ד אין לגעור מפני שלדעת הרבה מרבותינו היתר גמור הוא כמ"ש"

                                                   (סי' שיד ס"ק ח').

ובציץ אליעזר הנ"ל נטה לסמוך על דעה זו לפחות כשלא פשע בכך שלא עשה כן מערב שבת, ומנגד ראה 'באגרות משה' שם שהסיק:

"ונמצא שיש לנו גם דעת הרי"ף והרמב"ם להתיר אף בחבית שלימה אבל עכ"פ מאחר שרבותינו בעלי הש"ע אסרי בכלי שלם יש לאסור".

ולפי זה יש להחמיר שלא לפתוח קופסאות שימורים בשבת מחשש לשיטות האוסרות.

אמנם, צריך לברר מהו הטעם של האוסרים לשבור חבית שלמה. מדברי התוס' נראה שהם סבורים שסתירה גמורה יש גם בכלים, ואם כן לדעתם, זהו יסוד האיסור בשבירת חבית שלמה, וממילא צ"ל בדעתם, שבמוסתקי אין איסור סתירה דלאו כלי גמור הוא וגם אין לחוש שיתכוון לעשות כלי, כמבואר במשנה, שגם אם יתכוון לכך אין זה תיקון כלי דאורייתא, וכדברי התוספות:

"דכיון שהם מדובקים בזפת ואין החתיכות שלמות לא הוי שום תיקון כלי"        (ביצה לג: ד"ה כי תניא).

אך, רש"י שם, סבור כנראה שאין שום בעיה בשבירת חבית שלמה מצד עצמה, כיוון שאין לדעתו סתירה בכלים, וכל הדיון בסוגיה הוא מצד החשש שמא יעשה פתח יפה, ויתכוון לעשות כלי, ולפיכך העמידוה במוסתקי שאין לחוש בה לשמא יתכוון לעשות כלי, וכלשונו שם:

"וכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי".

ובקופסאות שימורים, יש לדון אם יש להתיר כדין מוסתקי, שכיוון שאין רגילות להשתמש בהן פעם נוספת לאחר הפתיחה, יש להחשיב הקופסא ככלי חד פעמי, שאפשר שאין בו איסור סותר בשבירתו, וגם אין איסור בונה במתכוון לעשות פתח יפה [והיינו, כשיטת התוספות ביצה הנ"ל], ובודאי שאין לחוש שמא יתכוון לעשות כלי [כשיטת רש"י הנ"ל]. כיוון זה הובא בשמירת שבת כהלכתה בשם הגרש"ז איערבך ז"ל:

"...ומה שמצאנו שאסור לשבור או לנקוב כלי שלם... היינו מפני שאז היו רגילים להשתמש בה שימוש שני, אבל בזה"ז רגילין לזורקן מיד לאשפה, ולכן יש מקילים לשבור או לפתוח על דעת לזרוק את הקופסה לאחר הוצאת המאכל..."     (פרק ט' הערה י').

הסבר זה מבוסס על כך שכלי שמיועד לשימוש חד פעמי, אין לו דין כלי גמור, וחשוב ככלי רעוע, ואינו כלי חשוב.

ואולי, יש מקום להציע להקל יותר בקופסאות שימורים, אף לדעת הש"ע הנ"ל, אם נדמה אותן לדין חותלות של תמרים המובא בגמ' שבת קמו. היתר זה רחב יותר מפני שהוא מפקיע מן הקופסאות שם כלי לגמרי, כפי שיתבאר.

וכך נאמר שם:

"תניא חדא: חותלות של גרוגרות ושל תמרים - מתיר ומפקיע וחותך".

ופירש רש"י שם:

"חותלות - כלי של כפות תמרים, ועושין כמין סלים, ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל".

והמאירי פירש:

"וחותלות הם סלים העשויים מסיב הדקל ודומיהם"

ושניהם לא ביארו בדבריהם מדוע התירו להפקיע את החותלות, והלוא לכאורה יש בזה משום איסור סתירה, לעומתם הריבב"ן כתב שטעם ההיתר הוא מפני שאין סתירה בכלים:

"חותלות. העשויין מכפות תמרים כעין כלים, מתיר מפקיע וחותך. מתיר הקשר ומפקיע וסותר הקליעה וחותך בסכין. דאין בנין וסתירה בכלים[6]".

אך טעם זה אינו יכול לספק אותנו כי אנו חוששים [בעקבות פסק הש"ע] לשיטה שיש סתירה גמורה בכלים.

והנה בפסקי רבינו יחיאל מפאריש כתב:

"חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך, מידי דהוה אשובר עצם להוציא ממנו מוח"

                                                          (סי' קלח).

דהיינו שהחותלות בטלות לתמרים והן כעין עצם שיש בו מוח, שמותר לשוברו, ואין להם דין כלי כלל. וכיו"ב כתב בכלבו:

"חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקע כל החבלים אפילו בסכין ואפילו גופן של חתלות, לפי שכל זה כמי ששובר אגוז או שקד בשביל האוכל שבהן או שובר העצם להוציא מוחו" (סי' לא).

וכן נפסק בש"ע (סי' שי"ד, סעיף ח) כטעם זה. אולם, המג"א צמצם היתר זה:

"משמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלי גמור פשיטא דאסור"        (שם ס"ק יג).

וביאר דבריו בפמ"ג שם:

"עיין פירוש רש"י שבת קמ"ו א' ד"ה חותלות, תמרים רעים להתבשל. הטעם, דעל ידי כך מתבשלים, ולא עשוים לבית קיבול, הוה כשומר הפרי, הא לאו הכי אסור[7]".

אבל באגרות משה דחה פירוש זה וכתב בטעם היתר החותלות:

"הנכון לע"ד שחותלות הם כלים שעשוין רק לתמרים וגרוגרות אלו שאחרי שאוכלין אותם זורקין הכלים לאשפה ואין משמרין אותם להניח בהם תמרים וגרוגרות אחרים או להשתמש בהם לדברים אחרים, ולכן אינם בשם כלים כיון דעשוין שישתמשו רק לתמרים וגרוגרות אלו אלא נבטלו להתמרים וגרוגרות שבהם ונחשבו כמו קליפת אגוזים דהוי רק כמו שעשו קליפה להם כיון דשייכין רק להם ויותר לא ישתמשו בהם ומ"ל קליפה שבידי שמים או שנעשה בידי אדם, ואין נוגע לנו מאיזה טעם עושין זה כיון דעכ"פ נעשה הכלי רק לפירות אלו הוא רק כקליפה ואינו בשם כלי. איברא דבתמרים עושין זה להתבשל שם אבל לא בשביל זה הוא כקליפה, ואין כוונת רש"י בזה שכתב שמתבשלים שם שזהו ההיתר שדוקא מחמת זה נחשב כקליפה דהא א"כ יקשה גרוגרות שלא כתב ע"ז רש"י כלום[8], וגם לא משמע לשון רש"י שהוא לטעם על ההיתר, וגם הא לרש"י מותר אף בכלי שלם העשויה לקבל ובודאי לא היה צריך לטעם זה[9], אלא הוא פירוש בעלמא שנקט האמת על מה עושין חותלות בתמרים אבל אינו לטעם, דטעם ההיתר לרש"י הוא כטעם היתר שבירת חבית וכל כלים שמותר לדידיה, ולהש"ע שאוסר בכל כלים הוי ההיתר בחותלות מטעם שהוא כקליפה אבל לא מחמת שמתבשלין בו הוא כקליפה דאם היו משתמשין בו אח"כ לבשל בו תמרים אחרים או לדברים אחרים היה זה בשם כלי אף שמתבשלים שם, אלא שהוא מחמת דדרך העולם שזורקין אותו לאבוד וא"כ נעשה רק לתמרים אלו שלכן הוא כקליפה, ולכן אף חותלות של גרוגרות שאין מתבשלין שם נמי הוא כקליפה כיון דדרך העולם שזורקין אותו לאבוד אחר שאוכלין הגרוגרות ונמצא שנעשה רק לגרוגרות אלו. וזהו פירוש טעם הש"ע שנתן טעם על מה שמותר לקרוע החותלות אף שהוא כלי שלם שאסור לדידיה משום שבחותלות הוו כקליפת אגוזים מחמת שנעשו רק לפירות אלו כמו קליפה דבידי שמים".

וע"פ היסוד הזה, יש לכאורה להתיר לפתוח קופסאות שימורים שאף הן אינן עשויות אלא לאחסן את האוכל, ומיד לאחר מכן זורקים אותן. ודע עוד שבחי' המיוחסים לר"ן על הסוגיה דחבית בשבת כתב להסביר היתר שבירת החבית עצמה[10] מטעם זה, דהיינו, שכיוון שהחליט לשבור את החבית כדי להוציא את הגרוגרות, הרי הוא מחשיב את החבית מרגע זה רק כקליפת הגרוגרות ואינה כלי ומותר לשוברה, וז"ל:

"שובר אדם את החבית כו'. פי' והוה לי' חבית כקליפי אגוזים ורמונים[11]".

והוא אמנם חידוש גדול לטעון כן בחבית שהיא בודאי כלי, ומראש נעשתה לשימוש רגיל של כלי, שמיועד גם לשימושים חוזרים, ובכל זאת הוא סבור שברגע שהחליט לשוברה כדי להוציא הגרוגרות, הפכה היא מכלי לקליפי אגוזים, אבל בודאי יש ללמוד משם בקל וחומר לנידוננו של פתיחת קופסאות שימורים, שמראש לא נועדו אלא לאחסן את המאכל עד שייפתחו, שבודאי, יש לתת להן דין קליפי אגוזים. ושיטה זו היא תנא דמסייע חשוב להבנת האגרות משה בדין חותלות.

ואף מה שכתבו במקצת הפוסקים[12], לעניין קופסאות, שכיוון שיש מיעוט ששומרים אותן ומשתמשים בהן לצרכים נוספים לאחר הוצאת האוכל, יש להן תורת כלי, נראה לענ"ד, שמעיקר הדין אין לזה תורת כלי, הואיל והיצרנים ייצרו אותן רק להחזיק את האוכל עד הפתיחה, ומי שמשתמש בזה הרי הופך אותן לכלי בהחלטתו באותה שעה[13], אבל ברירת המחדל היא שאינן כלי, ועוד שבימינו כבר נתמעטו עד למאוד המשתמשים בקופסאות לאחר ריקונן, ואפשר שאף נתבטלו לגמרי, כך שטיעון זה כבר אינו רלוונטי.

המשך בשיעור הבא.

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ד

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * *

 

 

 

.

 

 

 

[1]   אגרות משה או"ח סי' קכב, ציץ אליעזר ח"ו סי' לה

[2]   ומלבד זה יכולה להתעורר גם בעיית עשיית פתח יפה, שתידון להלן.

[3]   וראה גם באגרות משה הנ"ל בעיקר בענף ד ד"ה עכ"פ לתוס'.

[4]   עיי"ש שהרחבנו בביאור השיטות השונות. שם גם עמדנו על הסבר שיטת רש"י הייחודית בסוגיה זו.

[5]   ועיין גם תוס' עירובין לד: ד"ה ואמאי.

[6] וכן הוא באור זרוע סי' סח, עיי"ש.

[7] עיי"ש בפמ"ג א"א ס"ק יד שהתקשה בדין הגרוגרות שהן יבשות ואינן צריכות להתבשל, למה התירו להפקיע החותלות.

[8] וראה שהמאירי שהבאנו למעלה, אכן לא נקט אף בתמרים הטעם כדי שיתבשלו, ונראה מדבריו שההיתר אינו קשור לנקודה זו.

[9] כוונתו, שרש"י סבור שאין סתירה כלל בכלים, ופשיטא שלשיטתו מותר בכל מקרה לסתור את החותלות – וכפי שהבאנו בשם האור זרוע והריבב"ן לעיל.

[10] כי אנחנו טענו כן רק לגבי קופסת שימורים, אבל החבית עצמה, לכאורה, אינה כדין חותלות, ויש לה שם כלי.

[11] והנה ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר הנ"ל, שרצה לפרש דברי רש"י בסוגיה שם שאין במקלקל שום איסור בשבת, ע"פ דברי החי' המיוחסים הנ"ל: 'והיה נלפענ"ד לפרש כוונת רש"י שלא יסתור להא דקיי"ל בעלמא דמקלקל אינו חייב אבל איסורא מיהא איכא, דכוונת רש"י היא דאין במקלקל כזה עבור להוציא האוכל הנמצא מבפנים שום איסור, משום דדומה זה כשבר קליפה בכדי להגיע לאוכל שבפנים, אבל בסתם מקלקל מודה שפיר רש"י דאיסורא מיהא איכא. וכן ראיתי בחידושים המיוחסים להר"ן על מס' שבת שכותב וז"ל. שובר אדם את החבית וכו' פי' והוה לי' חבית כקליפי אגוזים ורמונים. הרי שמסביר הך התירא דשבירת חבית לאכול הימנה גרוגרת מפני דבגוונא דא מקבל החבית דין כדין קליפי אגוזים ורמונים, ור"ל דהמקלקל הזה דומה כמקלקל קליפי האגוזים והרמונים דאין שום איסור, וא"כ ה"נ י"ל בכוונת רש"י דנמי ר"ל דאין במקלקל כזה בכדי להוציא האוכל שום איסור בשבת כי דומה זה כמקלקל קליפי האגוזים והרמונים, אבל בעלמא שפיר מודה רש"י דבמקלקל איסורא מיהא איכא', ע"כ. ונראה לי שהגאון הנ"ל לא ראה חידוש גדול בדברי החי' המיוחסים לר"ן, וכמו שביארתי בפנים, והוא רק הבין שיש בזה חידוש מצד הלכות מקלקל, שהוא איסור דרבנן בדרך כלל, ואם אדם מקלקל כלי, באופן שניתן לדמותו למקלקל קליפי אגוז, אין בזה איסור, ולא גזרו ביה רבנן, אולם, כאמור, לענ"ד לא זו כוונת החי' המיוחסים לר"ן, ובאשר ליישוב שיטת רש"י, כבר ביארנוהו באר היטב בשיעורנו סותר ב', קחנו משם.

[12] עיין אגרות משה וחזון איש שם, וראה גם שמירת שבת כהלכתה בתחילת פרק ט' ובהערות שם.

[13] ואולי יש לדמות דין זה למה שכתבו הפוסקים בעניין שימוש חוזר בצנצנות וקופסאות מזון שיוצרו על ידי גויים לעניין טבילה, וז"ל ציץ אליעזר ח"ח סי' כו: 'ומה שמיעוט רוצים אח"כ להשתמש בזה ככלי נחשב זאת כאילו המיעוט הישראלי הזה הוא שבא וקובע ע"ז ברשותו במחשבתו ובמעשהו שם כלי וא"צ איפוא טבילה. וה"ז בדומה למ"ש הפר"ח בסי' ק"כ ס"ק ל"ב דאתיא התכה ומפקע ליה מחיוב טבילה דמקמי הכי לפי שפנים חדשות באו לכאן ולא הוי דומיא דמעשה שהיה, ותו א"צ טבילה עיין שם. ושפיר כתב בדומה לזה עוד רב בהמאור בחו' ניסן תשט"ו, דאפי' אם קונים קופסאות מלאות או כל שנסגרו ביד העכו"ם ג"כ יש לפוטרן מן הטבילה מהאי טעמא דהא תיכף כשנפתחות הרי שברו וכו' והני קופסאות החוש מעיד שאחר פתיחתן האוכל שבהן ממהר להתקלקל ואין עושין מעין מלאכתן, הרי בטלה טומאת העכו"ם מהן, ומה שמחממין ואוכלים בהן אח"כ זהו יחוד חדש לשם כלי וזה כבר נעשה ברשות הישראל, והרי זה כלקח כלי מן העכו"ם ועשאו כלי אחר, ופנים חדשות באו לכאן ברשות הישראל'.