מסקנות מעשיות מן הדיונים בענייני בונה, סותר, ומכה בפטיש (ג) - פתיחת קופסאות שימורים בשבת (ב)

  • הרב ברוך גיגי

כזכור, ראינו בשיעור הקודם, שהשיטה הרווחת באחרונים, רואה בקופסת השימורים הסגורה כלי (זאת שיטת רוב האחרונים, וביניהם האגרות משה בח"א סי' קכב, והציץ אליעזר ח"ו סי' לה). מול שיטה זו ניצבת שיטת החזון אי"ש:

"קופסאות של שמן או של דגים העשוין מטסי ברזל ורצופין מכל צד, וחותכין בסכין את הטס שעל הפתח, נראה דלא דמי כהסרת המגופה דשרי[1], דהכא מרוצף באבר ובבדיל והוי כחיבור עיקר הכלי, ומיהו משום סתירת כלי ליכא שאין כאן סותר כלל שהפתיחה תיקון, וסתום מכל צד לאו כלי הוא, וכשעושה לו פתח נעשה כלי" (סי' נא, ס"ק יא).

לשיטת החזון איש לקופסא הסגורה והאטומה אין דין כלי כלל, ואדרבה בפתיחתה עושה אותה לכלי הראוי לשימוש. לדבריו אין בעיית סותר בפתיחתה, אבל יש בעיית עשיית כלי.

הגר"י נויבירט זצ"ל הביא בספרו בשם הגרש"ז טענה יסודית נגד עמדת החזו"א:

"דמסתברא שסתימת קופסת הסרדינים בבית החרושת  היא למען יוכל המילוי להתקיים ימים רבים, וגם לאפשר העברת האוכל ממקום אחד לשני, ואף דעל ידי הסתימה אי אפשר כלל להכניס ולהוציא מהתוכן שבקופסא, מכל מקום מסתבר דהפותח אותה בשבת נקרא בונה ולא סותר כמ"ש בסוכה יב: תוד"ה מהו, דאף שכלי עור אינו מקבל טומאה אא"כ עשוי לקבל, ואין לך עשוי למלאת יותר מתפילין ואפ"ה תנן במסכת כלים פי"ח  מ"ח שמקבלים טומאה, והוא הדין הכא דחשיב כעושה כלי כדי לשמור המילוי ולטלטלו ממקום למקום"                         (שש"כ פרק ט הערה י').

ונראה לי שעיקר טענת החזו"א אינה מפני שעשוי למלאת, אלא מפני סוג הסגירה, שהיא בסוג כזה שסותם את הכלי סתימה יסודית המפקיעה ממנו שם כלי[2].

לדברי החזו"א, א"כ, הבעיה בפתיחת קופסאות היא איסור עשיית כלי. אמנם, בעיה מעין זו קיימת גם לתפיסה האחרת שעסקנו בה לעיל שרואה את הקופסה האטומה ככלי, מ"מ כבר הוזהרנו במשנה ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי. אולם, בעוד שלדעת החזון איש הבעיה היא עשיית כלי ויצירתו, כיוון שלפני כן לא הייתה כלי, הרי שלדעת שאר הפוסקים החשש הוא של עשית פתח יפה בכלי קיים.

הפתרון המקובל לבעיית החזון אי"ש הוא על ידי שמנקבים את הקופסא בצידה האחר לפני פתיחתה, באופן שכשפותחים אותה, לא נעשה כלי שהרי הוא מנוקב בתחתיתו, ויש לעיין בגודל הנקב הנחוץ בזה, להפקיעו משם כלי. ואפשר שדי בנקב כלשהו, משום שבלא"ה רבים אינם משתמשים בזה כלל והוי כלי גרוע, וממילא כשיש בו נקב, לא חשיב לאינשי כלל, וצ"ע.

אך, זאת יש להעיר שפעולה זו של ניקוב כדי לפתור בעיית החזו"א, היא חומרא דאתי לידי קולא באופן מסויים, שהרי לשיטת שאר הפוסקים יש כאן כלי בקופסא האטומה, וכשמנקבה הוא מפקיע ממנה שם כלי לגמרי, ונמצא סותר[3].

לפיכך, נראה להציע את הפתרון הבא, שיש בו כדי לפתור גם בעיית החזון איש וגם בעיית שאר הפוסקים של איסור עשיית פתח יפה. להצעתנו, אין לנקב הקופסא בתחתיתה, כדי שלא יסתרנה בידיים, אלא יפתחנה כרגיל, ובלבד שלא יפתח את כל ההיקף, וירוקן את תוכנה, באופן שלא יהיה נוח להשתמש בה שימוש חוזר, וגם יש בזה סכנה של פציעה משימוש חוזר, וממילא יזרקוה מיד לאחר השימוש, ובזה יכול לפתור הן את בעיית החזו"א, והן את בעיית עשיית הפתח.

פתרון זה אינו מועיל לאוסרים בחבית שלמה ואינם מקבלים שקופסת שימורים היא מוסתקי או חותלות של תמרים. לשיטתם יש איסור סותר בכל פתיחה של הקופסא. לפיכך, יש בודאי להעדיף לכתחילה לפתוח את הקופסאות הנחוצות מערב שבת. אמנם, אם נזקק לפתוח קופסא בשבת, יש לו לסמוך לענ"ד על מכלול השיקולים שהבאנו ולפתוח בדרך המומלצת על ידינו.

כוונה בעשיית כלי

איסור עשיית פתח יפה מנוסח במשנתנו  (קמו.) באופן הבא:  ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי. ומשתמע מן הדברים שהאיסור בזה הוא רק כשמתכוון לעשות כלי, וכשאינו מתכוון אין בזה איסור.

ויש לדון בזה משני כיוונים:

  1. מה בכך שלא נתכוון, אם בפועל נעשה פתח, הרי נעשה כלי, ואף שלא נתכוון - פסיק רישא הוא.
  2. מן הסוגיה בביצה לג: נראה שיש איסור גם באינו מתכוון, גזירה שמא יתכוון לעשות כלי.

ונשיב על ראשון ראשון:

אין לאסור מצד פסיק רישא באינו מתכוון, מכיוון שבאיסורים אלה של עשיית פתח ועשיית כלי, הכוונה היא חלק מהותי מן המלאכה, ואם אינו מתכוון לכלי או לפתח, אין זה עשיית כלי.

דוגמה לכך, ראה בדברי המגיד משנה לעניין צירוף כלי הטוען שאינו נחשב מצרף כלי אלא במתכוון לכך,

"ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אף על פי שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר' יהודה המחייב בדבר שאין מתכוין"     (פי"ב, הלכה ב).

ולעניין סוגיית הגמרא בביצה, נציג תחילה את הסוגיה ונדון בה:

"דתניא, רבי אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת, בשוגג בשבת - חייב חטאת, במזיד ביום טוב - סופג את הארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. רבי אליעזר דקאמר התם חייב חטאת - הכא פטור אבל אסור, רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור - הכא מותר לכתחלה. ולית ליה לרבי אליעזר הא דתנן: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי? - אמר רב אשי: כי תניא ההיא - במוסתקי"    (ביצה לג:).

העולה מן הסוגיה במבט ראשון הוא שיש מחלוקת תנאים: לדעת ר"א אם קוטם קיסם לחצות בו שיניים, יש בזה איסור עשיית כלי מן התורה, ולפיכך לדעתו יש לאסור אף באינו מתכוון, שמא יתכוון לעשות כלי. אבל חכמים סבורים שאף אם יתכוון לעשות כלי אין בזה אלא איסור שבות, וממילא באינו מתכוון מותר לכתחילה. לר' אליעזר שסבור שבמתכוון יש איסור תורה, יש לגזור גם באינו מתכוון שמא יתכוון, ולא התירו שבירת החבית כשאינו מתכוון אלא מפני שמדובר במוסתקי, שבה אין לחוש שיתכוון או שבה אף אם יתכוון אין בזה איסור דאורייתא בעשיית כלי [וראה עוד להלן בשיטת חכמים בחבית].

ביסוד המחלוקת של חכמים ור' אליעזר אם יש איסור תורה כשמתכוון לעשות כלי, נראה לומר שמחלוקתם תלוייה בשאלה הידועה אם יש היתר של שינוי וכלאחר יד במלאכות שבת. וכבר נחלקו בזה במקומות רבים, וכדוגמת מחלוקתם בנוגע לנטילת ציפורניים בשבת:

"הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת - רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות"                                                      (שבת צד:).

ועל פי מה שנתבאר בגמרא שם אף חכמים מודים לחייב כשעושה כן בכלי, ולא פטרו אלא בעושה ביד לפי שאין דרך גזיזה בכך.

ואם כן הוא הדין בעניינו יש לומר שר' אליעזר מחייב בקוטם קיסם לחצות בו שיניו, וחכמים פוטרים לפי שאין זו הדרך לעשות כלי בידיו ורק אם משייפו בכלי וכיו"ב יש לחייב, וכפי שכתב רש"י שם להדיא:

"אינו אלא משום שבות - דקטימה תקון כלאחר יד הוא, ולא תקון מעליא הוא אלא אם כן מחתכו וממחקו בסכין".

לפיכך, אין לגזור לשיטת חכמים בקוטם קיסם שמא יתכוון לחצות בו שיניו, והוא הדין בחבית ששובר אותה שגם בזה כיוון ששוברה ואינו עושה כן בתיקון מעליא אין בזה איסור תורה ולא שייך לגזור שמא יתכוון לעשות כלי.

כן הסביר בפירוש לשיטה זו בר"ן ביצה:

"ואמרי' בגמ' דהא אתיא אליבא דרבנן דאמרי דאחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות דסברי דאפי' בקוטם קיסם לחצות בו שיניו ליכא אלא איסור דרבנן משום דסבירא להו דכל עשיית כלי שלא כדרכו לא מיתסר אלא מדרבנן ומש"ה כי לא מכוין לעשיית כלי דהיינו להריח בו שרי אפי' לכתחלה והיינו נמי טעמא דמתני' דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות משום דאי נמי מכוין לעשות כלי לא מיתסר אלא מדרבנן כיון שהוא עושה כלי בשבירה בלבד שלא כדרכו ומשום הכי כי לא מכוין שרי אפי' לכתחלה"          (יט. באילפס).

אבל בעלי התוס' סברו שיש לחלק בין קטימת קיסם שלדעת רבנן אין בה איסור תורה כשעושה כן בידיו, לבין שבירת החבית שבה גם חכמים מודים שיש בעשיית הפתח איסור תורה. לפיכך כתבו להוכיח שהאוקימתא במוסתקי אינה רק לר"א אלא גם לחכמים. וזו לשונם:

"ואף על גב דהתם בביצה לא מוקמינן הכי אלא לר"א דפריך ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם את החבית כו' ועלה משני מתני' במוסתקי מ"מ אפילו לרבנן מיבעי לאוקמי הכי דרבנן לא פליגי אדר"א דקאמר לא יקטמנו פי' לא יקטום את ההדס להריח בו אלא משום דאיהו סבירא ליה דבקטימת קיסם חייב חטאת כשקוטמו לחצות בו שיניו וא"כ אי לא מוקמינן לה במוסתקי עלייהו איכא למיפרך ולית להו הא דתנן כו' הלכך מיבעי לן למימר דאליבא דכולהו מיירי מתניתין במוסתקי" (תוס' שבת קמו.).

ובטעם החילוק לחכמים בין קיסם לבין חבית כבר כתב הרא"ש:

"הא דאמרי רבנן שאין בו אלא משום שבות כשקטמו בידו דהוי כלאחר יד. דאי בסכין אמאי לא מיחייב כיון דעבד לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת... ואמרי רבנן דבקיסם לחצוץ בו שיניו איכא חיוב חטאת בכלי ושבות ביד. באבוס של בהמה אף בכלי שרי לקטום לחצוץ בו שיניו דדוקא בקיסם דאיכא חיוב חטאת בכלי גזירה ביד אטו כלי אבל באבוס של בהמה לא גזרינן כלי דידה אטו כלי דקיסם. וכן משמע דמדמי ליה לשבירת חבית דאיירי בכלי"                    (ביצה ד', יג).

היוצא מדברינו שנחלקו הר"ן והרא"ש אם שבירת חבית בכלי כשמתכוון לעשות כלי, יש בה איסור תורה, שלדעת הרא"ש יש בזה איסור תורה ולכן יש לגזור אינו מתכוון אטו מתכוון אלא אם מדובר במוסתקי, ולדעת הר"ן, אין צורך להעמיד במוסתקי הואיל ואף כששובר בכלי אין בזה איסור תורה כיוון שעושה זאת בשבירה ואין זה דרך עשיית כלי.

ולפי זה נשוב לפתיחת קופסת השימורים, שלדעת הסוברים שהיא מוסתקי אין לחוש לכ"ע לעשיית פתח יפה ולסוברים שאינה מוסתקי, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל, אולם אם יכוון לפתוח רק חלק מן ההיקף של הקופסא כפי שהצענו, נראה פשוט שבזה אין לחוש שמא יתכוון לפתח יפה כיוון שמקפיד שלא לעשות פתח יפה. ובודאי אם נוסיף שרוב האנשים אינם משתמשים בזה שימוש נוסף, שיש להתחשב בזה לעניין הגזירה הזו דשמא יתכוון לעשות פתח יפה משום שאינו שכיח, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרינן.

סיכום למעשה:

  • רצוי לפתוח קופסאות מערב שבת.
  • אם נזקק לפתוח בשבת, יפתח חלק מן ההיקף בלבד ויוציא את התכולה לכלי אחר.
  • אם פותח כדרכו את כל ההיקף, יש לו על מי לסמוך כדעת הסוברים שהיא מוסתקי או חותלות של תמרים, ואין לחוש שמא יתכוון לפתח יפה הואיל ואין דרך להשתמש שימוש חוזר.

 

בשיעור הבא נעסוק, אי"ה, בפתיחת קרטוני משקה, ושקיות מאכל וכיו"ב.

 



[1] כוונתו למה שנתבאר בשבת קמו. שמותר להוריד המגופה שעל פי החבית, ואין בזה איסור סותר, מפני שאינה חלק אינטגראלי של החבית עצמה, ונחשבת כיחידה נפרדת. [כעין פקק של ימינו].

[2] עיין בהערת הגרש"ז אויערבך ז"ל הנ"ל שהתייחס מעט לנקודה זו, אך תשובתו אינה מספקת לאור טענתנו. וצ"ע בדבר.

[3] הן אמת שיש סתירה בכל פתיחת קופסה לשיטה זו מצד המכסה, כפי שביארנו בתחילת הדברים, אך מ"מ בניקוב הקופסא בתחתיתה, יש משום סתירה גמורה של כל הכלי, ואפשר שהוא חמור יותר מסתירת הכיסוי בלבד, שהוא סתירה גמורה, וביטול שם כלי, וצ"ע.