מעבר טעם בבישול

  • הרב אלי טרגין והרב משה כהן
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 14
מעבר טעם בבישול
א. הקדמה
בשיעורים האחרונים עסקנו בסוגיית "טעם כעיקר", וראינו שטעם של איסור אוסר את כל התערובת. לאחר שראינו את יסודות דין טעם כעיקר, בשיעור זה נתייחס לפן המציאותי - באלו מצבים יש העברת טעם. המצב הפשוט ביותר הוא תערובת של שני נוזלים, וזאת אף אם הם קרים לגמרי. במוצק, גם בישול יכול לגרום להעברת טעם, שכן החום ממיס את המוצק והופך אותו לנוזל, והאיסור יכול להתפשט הן לתוך התבשיל והן לתוך הכלי בו הוא נמצא. למשל, חתיכת בשר שהוספה לסיר חלבי שבושל בו מאכל חלבי יכולה לאסור הן את המאכל והן את הסיר. העברת טעם בין נוזלים היא מצב פשוט יחסית, ואנו נתמקד בשאלות של העברת טעם על ידי בישול.[1]
בדיונים בשאלות אלו יש לעיתים קרובות השוואה להלכות שבת, וחשוב להדגיש כי למרות ההשוואות הללו ישנו הבדל משמעותי בין תפקיד הבישול בהלכות שבת לבין תפקיד הבישול בהלכות תערובות: בשבת השאלה היא האם הבישול הכשיר אוכל לאכילה,[2] ואילו בהלכות תערובות השאלה היא האם טעם האיסור הצליח להפלט ממקום אחד ולהבלע במקום אחר. בהמשך נראה אם ההגדרות של בישול ובליעה ופליטה חופפות, אך בכל מקרה מדובר בעניין אחר.
ב. כלי ראשון
בהלכות שבת עולה שכלי ראשון הוא כלי שקיבל את חומו ישירות ממקור חום (אש או חשמל), והוא נחשב לכלי ראשון גם לאחר שהוא הורד מן האש (שבת מב.; שו"ע, או"ח, שי"ח, ט), כל עוד מידת חומו היא חום שיד סולדת בו.[3] כך מקובל גם בהלכות איסור והיתר (שו"ע, יו"ד, ק"ה, ב). אם החום איננו חום של יד סולדת, הטעם אינו עובר כלל.[4] כאשר יש ספק אם היד סולדת או לא, הפרי מגדים (ס"ח, משבצות זהב, ט, ד"ה "הנה") כתב שאם מדובר על איסור תורה יש להחמיר, ואם מדובר על איסור דרבנן ניתן להקל.
חשוב להדגיש שמעבר הטעם מתרחש מיד, גם האיסור לא שהה בכלי כלל,[5] כיוון שיש לחשוש שהטעם נבלע מיד בכניסתו לכלי.
ג. כלי שני
הגדרת כלי שני
כלי שני הוא כלי אליו הועבר אוכל מכלי שהיה על האש. בהלכות שבת כלי שני אינו מבשל, למעט "קלי הבישול" (שבת מ:), דהיינו מאכלים שבישולם מהיר וקל במיוחד. בגמרא (שבת מב:) עולה שהחילוק בין כלי ראשון לבין כלי שני הוא מציאותי, וכן מוסכם על רוב הראשונים.[6] הקושי בכך הוא שההבדל בטמפרטורה במעבר בין כלי ראשון לבין כלי שני הוא אפסי. התוספות (שבת, מ: ד"ה "וש"מ") הסבירו שההבדל נעוץ בכלי, ולא באוכל: הכלי הראשון התחמם מהאש, ונשאר חם גם לאחר שהורד ממנה, אך הכלי השני לא. מכך ניתן להבין שההבדל בין כלי לבין כלי שני בא ביטוי רק לאחר זמן ממושך, בו יש משמעות לחום הכלי, אך בטווח הקצר אין ביניהם הבדל.
לאור זאת, ניתן לטעון שההבדל בין כלי ראשון לבין כלי שני יהיה רלוונטי רק לגבי שבת, בה הבישול נועד להכשיר את האוכל לאכילה, ויש צורך בזמן ממושך של בישול; אך בהלכות תערובות, בהן הבישול גורם להעברת טעם, גם בפרק זמן קצר יש העברת טעם, ולכן גם כלי שני מבשל. ואכן, יש הסוברים שלגבי הלכות תערובות כלי שני מבשל: כמה ראשונים סוברים שכלי שני מבשל רק את השכבה החיצונית- "כדי קליפה" (רמב"ן, ע"ז, עד:, ד"ה "הא"; רשב"א, תורת הבית הארוך, בית ד', שער א)[7], הטור (ק"ה, על פי הבנת הבית יוסף שם) סובר שכלי שני מבשל, והמהרש"ל (חולין, ע"א) סובר שכלי שני יכול להבליע או להפליט, אך אינו עושה את שתי הפעולות (ולכן אם שמו בתוך כלי שני חתיכת היתר וחתיכת איסור אז חתיכת ההיתר לא תיאסר). מאידך, הבית יוסף (לעיל) והש"ך (ק"ה, ה) דייקו מכמה ראשונים שכלי שני אינו מבליע ומפליט כלל. לדעתם, אין לחלק בין גדרי בישול לבין גדרי בליעה ופליטה, ונראה שהם סוברים שאין בליעה ופליטה כלל במצבים בהם אין בישול, או שיש בליעה ופליטה, אך רק בליעה ופליטה משמעותיים, כאלו הגורמים לבישול, אוסרים,
השו"ע (ק"ה, ב) מכריע שלכתחילה יש לחוש לדעת הרשב"א, שכלי שני מבליע ומפליט כדי קליפה, אך בדיעבד הוא אינו מבליע ומפליט כלל. לכן, לכתחילה אין לשים אוכל בשרי בכלי שני חלבי, ובדיעבד האוכל מותר (ואין צורך אפילו בקליפה), אך הוא צריך הדחה (שהרי אפילו ללא בישול מגע בין איסור להיתר מצריך הדחה- צ"א, א'). כך מכריע גם הרמ"א (ס"ח, יא), אלא שהרמ"א מקל במקום צורך, כגון לכבוד אורחים, לשים לכתחילה בכלי שני. הש"ך (ק"ה, ה) סבור שבאוכל וכלי חרס שבליעתם קלה יותר גם בדיעבד חוששים לרשב"א ויש לקלף, אלא אם כן מדובר בהפסד, אך בכלי מתכות גם הוא מקל בדיעבד. הט"ז (ק"ה, ד), והפרי חדש (ס"ח, יח) פסקו להחמיר כדעת המהרש"ל, שנבלע בכולו, אלא אם כן מדובר בהפסד גדול, וכן כתב בשו"ת חת"ס (סימן צ"ה). הבית מאיר (מובא בדרכי תשובה ק"ה, סב) כותב שדין כלי שני הוא ספק, ועל כן כאשר מדובר באיסור דרבנן, כגון בבשר וחלב שאינו עומד לבשלם לאחר מכן, אז ניתן להקל שכלי שני אינו בולע כלל, אך במקום חשש לאיסור דאורייתא, כגון שעומד לבשלם אז יש להחמיר שבולע בכולו. הכלי ניתן להגעלה (אלא אם כן מדובר בחרס), ולכן נראה שהוא נחשב עדיין בגדר "לכתחילה",[8] ואין להשתמש בו ללא הגעלה. למעשה, הרב שלמה לוי מורה שעיקר הלכה כשו"ע וכרמ"א, ועל כן בדיעבד ניתן לאכול את האוכל, אך יש להכשיר את הכלי.
קלי בישול
כאמור, בשבת יש קטגוריה של מאכלים "קלי בישול", שמתבשלים אף בכלי שני, אך המהרי"ל (שו"ת, פ"ב) והדרכי תשובה (ק"ה נז) כתבו שחומרה זו נהוגה רק לגבי בישול בשבת, ולא לגבי פליטה ובליעה.[9] נראה שכוונתם לומר שאמנם בקלי בישול המאכל מוכשר לאכילה בכלי שני, אך לא מתרחשת בו בליעה ופליטה, כמו בכל מאכל אחר.[10]
 
 
דבר חריף
כאשר בתוך כלי השני מונח דבר חריף, דעת הרמ"א היא שהחריפות גורמת לכך שהוא נחשב לכלי ראשון שבולע ופולט בכולו (ס"ט, ט). הש"ך (שם, לז) מציין שיש דעות חולקות, לפיהן אף במקרה זה כלי שני אינו בולע ומפליט, אך למעשה מורה הוא כרמ"א, ומוסיף (לח) שדין חומץ שווה לדין דבר חריף לעניין זה.[11]
ספק כלי שני
הפרי מגדים (ס"ח, משבצות זהב, ט, ד"ה "ואכתי"; ק"ה, משבצות זהב, ד) כתב שכיוון שיש הסוברים שכלי שני אינו בולע ומפליט כלל (כמו בהלכות שבת), הרי שכאשר יש ספק נוסף, ניתן להקל מדין ספק ספיקא. ולכן, במקרה של ספק האם התבשיל בכלי השני בחום של יד סולדת, ניתן להקל ולהניחו בכלי מהמין השני (תבשיל בשרי בכלי חלבי ולהפך).[12]
ד. כלי שלישי
האם קיים "כלי שלישי"?
היראים (רע"ד) החמיר בנוגע לבישול בשבת שיש בישול בקלי הבישול גם בכלי שלישי, וגם הפרי מגדים (שי"ח, משבצות זהב, יז) והחזו"א (או"ח, נ"ב, יט) כתבו שאין סברה לחלק בין כלי שני לבין כלי שלישי. מאידך, המשנה ברורה (שי"ח, מז) הבין שהפרי מגדים סובר בדעת המגן אברהם, וכך סבור גם להלכה, שניתן להקל בכלי שלישי. אולם, מסתבר שעיקר הקולא בכלי שלישי היא משום שאין דרך בישול בכך, ולכן נראה שרק לגבי בישול בשבת ניתן לחלק בין כלי שני לבין כלי שלישי, אך לגבי הלכות תערובות לא ניתן לחלק, ויש להחמיר בכלי שלישי את החומרות של כלי שני. ואכן, לדעת הפרי חדש (יו"ד, סוף סימן ס"ח) והחת"ס (שו"ת, צ"ה) יש להחמיר בכל הכלים[13] אם היד סולדת בהם. בפתחי תשובה (צ"ד, ז) הביא את דבריהם אך כותב בעצמו שלמעשה נוהגים להקל בדבר, וכן הורה הרב שלמה לוי.
ברור שלכתחילה כדאי להשתמש בכלים נפרדים לבשר וחלב (ונראה בשיעורים הבאים שאף בשימוש בצונן הדבר נדרש), אך בדיעבד ניתן להקל בכלי שלישי (שהרי לדעת השו"ע ורמ"א כך הדין בכלי שני, ונראה שודאי ניתן לסמוך על כך בכלי שלישי).
 
 
מצקת
התוספות (ע"ז, לג., ד"ה "קינסא") מסתפקים האם ניתן לשים מחבת בתוך סיר העומד על האש, לחכות עד שהמים בתוכה ירתחו, להוציא את המחבת ולהגעיל כלים בתוכה: האם למחבת יש דין כלי ראשון או לא? בעקבות התוספות, הראשונים והאחרונים נחלקו בשאלה האם מצקת, אותה מכניסים לתוך הסיר ואז מוזגים ממנה לצלחת, נחשבת לכלי ראשון (כמו הסיר, שהרי היא הוכנסה לתוכו) או לכלי שני:
לדעת המאירי, (שבת מב: "אם נתן תבלין בקערה... והפשרו לא זהו בישולו"), הפרי חדש (תנ"א, ה')[14], והמהרי"ל (הלכות פסח, מובא במגן אברהם תנ"ב ט, ובט"ז יו"ד צ"ב, לט), יש למצקת דין כלי שני. אולם, החזו"א (פסח, סימן קכ"ב, ג) מבין שגם לדעתם מצקת נחשבת לכלי ראשון אם השתמשו בה כאשר הסיר נמצא על האש, ורק כאשר השתמשו בה לאחר שהסיר הורד מן האש היא נחשבת (לדעות אלו) לכלי שני. הט"ז (שם, וכן או"ח, שי"ח, יט) שו"ע הרב (או"ח, תנ"א, כח) וכנראה שגם הש"ך (ק"ז, ז) סוברים שמצקת נחשבת לכלי ראשון. הט"ז נימק זאת בכך שכאשר המצקת הוכנסה לסיר היא עצמה התחממה, וראינו שההגדרה של כלי ראשון היא כלי שהוא בעצמו חם. כנראה שהחולקים סוברים שרק כלי שהתחמם ישירות מן האש נחשב לכלי ראשון.[15] המשנה ברורה (שי"ח, פז) סבור שאם המים שבסיר בעבעו המצקת בוודאי נחשבת לכלי ראשון, ובמקרה שלא יש סתירה בדבריו (עיינו שי"ח, פז, מה).[16]
באיסור והיתר מקובל להחמיר ולהחשיב מצקת ככלי ראשון (עיינו חכמת אדם, נ"א, ג; פרי מגדים, צ"ב, משבצות זהב, ל);[17] ולכן, כאשר מעבירים מרק בשרי בעזרת מצקת לצלחת, הצלחת נחשבת לכלי שני, ובהתאם לכך אסור לכתחילה להעביר בעזרת מצקת מרק בשרי לצלחת חלבית.
דין גוש
חתיכת אוכל שבושלה בכלי ראשון, ונשארה מוצק כך שהיא איננה נשפכת מוגדרת כ"גוש", וישנה מחלוקת מה דין הגוש כאשר הוא הועבר לכלי שני (למשל - שניצל שהוצא ממחבת והועבר לצלחת). לדעת המאירי (פסחים עו.) ואיסור והיתר לר' יונה (מובא בש"ך צ"ד, ל, וְק"ה, ל) הוא נחשב כמונח בכלי ראשון (ומבליע ומפליט בכולו), ואילו התוספות (עיינו בחת"ס, יו"ד, צ"ה), והר"ן (פסחים שם) סבורים שדינו ככלי שני. כנראה שיסוד המחלוקת הוא האם כלי שני אינו מבשל כי דפנותיו הקרות מקררות את האוכל, או שמא הוא אינו מבשל כי אין לו דפנות חמות השומרות על החום. על פי האפשרות הראשונה, כיוון שבגוש דפנות הכלי אינן מקררות אותו, הוא נחשב כמונח בכלי ראשון (וכך מפורש בדברי האיסור והיתר); ואילו לפי האפשרות השנייה, גוש נחשב כמונח בכלי שני (כמו שאר המאכלים), שהרי הכלי אינו ממשיך לחמם אותו.
הרמ"א (ק"ה, ג; צ"ד, ז) והגר"א (ק"ה, יז) סבורים שגוש נחשב לכלי שני; ולכן, אם, למשל, שניצל רותח שהועבר לצלחת נחתך בסכין חלבית, הסכין והשניצל מותרים. לעומת זאת, המגן אברהם (או"ח, תמ"ז, ט) הט"ז (צ"ד, יד, ק"ה, ד'), המשנה ברורה (ש"יח, מה) והשמירת שבת כהלכתה (א', א, נח[18]) סבורים שיש להחמיר שגוש נחשב לכלי ראשון;[19] ועל כן הם יאסרו את הסכין והבשר הנ"ל. יש שהקלו בהפסד מרובה (חת"ס לעיל), ויש שהקילו אם לא חתכו את הגוש בסכין מהמין השני[20] (ט"ז, שם; חכמת אדם, ס', יב) למעשה, הרב שלמה לוי אמר שמרבית האשכנזים מחמירים בכך, ואילו הספרדים לרוב מקילים.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 
 

[1]   בכדי לפסוק הלכה למעשה יש לדון בשאלה של כמות ואופן התפשטות האיסור בבישול, ונעסוק בכך באחד מן השיעורים הבאים.
[2]   כאשר מדובר על אוכל, שהרי איסור בישול קיים לא רק באוכל.
[3]   מה דין כלי ראשון שהוציאו ממנו את המים, והכניסו בו בחזרה מים חמים אחרים? הט"ז (צ"ב, ל) כותב שהוא לא נחשב לכלי ראשון, גם אם הוא חם, וכן סובר החוות דעת (ק"ה, ביאורים, ט). אולם, הפרי מגדים (צ"ד, שפתי דעת, ח) פסק שהוא נחשב חשב לכלי ראשון, וכן סובר גם הדרכי תשובה (צ"ב, רא).
[4]   אמנם יש דעות שגם בכך יש לחשוש לבישול (מגן אברהם, או"ח, שי"ח כח), על פי הירושלמי (שבת ג', ד), אך הלכה למעשה מקובל להקל בכך (משנה ברורה, שי"ח, ד; ש"ך, יו"ד, ק"ה, ה; ט"ז, יו"ד, צ"ד, א, כף החיים, ק"ה, כז). יש הסבורים שבאיסור והיתר יש לחשוש שגם בפחות מיד סולדת נבלע כדי קליפה (ש"ך, שם; פרי מגדים, צ"ד, שפתי דעת, ה), אך גם למחמירים מדובר דווקא באוכל, שבליעתו קלה, אך בכלים, שבליעתם קשה יותר, אין להחמיר כלל (פרי מגדים, שם, שפתי דעת, ה).
[5]   הפתחי תשובה (ק"ה, ח) כותב בשם החמודי דניאל שרק אם האיסור שהה מעט בכלי הוא אוסר, אך רוב האחרונים חולקים על כך (עיינו דרכי תשובה, ק"ה, ה; חידושי רבי עקיבא אייגר, גליון השו"ע ק"ה) כיוון שיש לחשוש שהטעם נבלע מיד בכניסתו לכלי. אולם, סברה זו תקפה, לכאורה, רק לגבי הלכות תערובות, כאשר השאלה היא האם הייתה בליעת טעם, ולא לגבי הלכות שבת, שם השאלה היא האם האוכל הוכשר לאכילה בבישול, וצריך עיון.
[6]   עיינו רשב"א, שבת, מ: ד"ה "מביא אדם"; ר"ן, שבת, כ. באלפס, ד"ה "ומהא". האור שמח (שבת, ט', ב) העלה חילוק הלכתי בין כלי ראשון לבין כלי שני, אך זוהי שיטה ייחודית וקשה.
[7]   אם כי הם לא מזכירים את סברת תוספות ואת החילוק העולה ממנה.
[8]   כך ניתן לדייק ברמ"א, שכותב (צ"ב, ז) שאם נשפך איסור רותח על הקרקע, ועל הנוזל שנשפך שמו סיר - הסיר אסור, למרות שהנוזל נחשב לכלי שני.
[9]   בדרכי תשובה מוזכרת גם דעה החולקת, לפיה אף לגבי בליעה ופליטה קיימת הקטגוריה של קלי הבישול.
[10]            זוהי דוגמא לחילוק שהזכרנו לעיל בין בישול בשבת לבין בליעה ופליטה, אלא שקודם ראינו שמחילוק זה נובעת חומרא, וכעת אנו רואים שמחילוק זה נובעת קולא.
[11]            זוהי דוגמא נוספת לחילוק בין בישול לבין מעבר טעם: בשבת לא מצאנו שדינו של חריף שונה; אך כאשר דנים במעבר טעם יש לכך משמעות, כי החריפות מצליחה להבליע ולהפליט יותר.
[12]            הש"ך (ס"ח, כט) כותב שגם לדעות שבכלי ראשון מחמירים כאשר היד לא סולדת, בכלי שני שאין היד סולדת בו לכולי עלמא מותר אפילו שלא לצורך אורחים. למעשה, בכל מקרה צריך לכתחילה לנקות את הכלי.
[13]            דהיינו כלי שלישי, כלי רביעי וכו'.
[14]            לדעתו, כך סוברים תוספות: הם הסתפקו במקרה בו המים בתוך המחבת רתחו, ומכאן משמע שאם המצקת שהתה בסיר זמן קצר בלבד, ברור שהמצקת נחשבת לכלי שני.
[15]            להוכחות נוספות לשיטה זו, עיינו בט"ז שם.
[16]            ליישובים שונים לסתירה זו עיינו בשמירת שבת כהלכתה, א', נט, א, והערה קפ, ומנחת יצחק (ה', קכז).
[17]            האם מצקת נחשבת לכלי ראשון גם לקולא, וניתן, למשל, להגעיל בתוכה? המשנה ברורה (תנ"ב, כ) כותב שאם המים בתוכה בעבעו ניתן להכשיר בתוכה כלים, אך החכמת אדם (נ"ט, סג) אסר.
[18]            עיינו בהערות שם פרטי דין נוספים הנוגעים להלכות שבת.
[19]            האגרות משה (ד, ע"ד, מבשל, אות ה) כתב שהדין שגוש נחשב לכלי ראשון הוא חומרא, ולכן ניתן להקל בצירוף גורמים נוספים (למשל, הוא מתיר לשים קטשופ על גוש, כיוון שבישול אחר בישול בלח הוא חומרא).
[20] שאז מצטרף השיקול של "דוחקא דסכינא", נושא שיוקדש לו שיעור בהמשך.