מעילה בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית

  • הרב מתן גלידאי

מעילה בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית

כפי שראינו בשבוע שעבר, האחרונים נחלקו האם איסור מעילה יסודו בגזל ההקדש או באיסור ההנאה. כמה אחרונים הציעו לחלק בהקשר זה בין שני סוגים של הקדש: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית. קדשי מזבח הם חפצים שאדם מקדיש כדי להביאם למזבח: בעלי חיים, יינות, שמנים וכד', ואילו קדשי בדק הבית הם בדרך כלל חפצים שאינם ראויים למזבח, ואדם מקדיש אותם כדי להעניק תרומה כספית למקדש, שבה ישתמש גזבר ההקדש לצורך תיקון המקדש ולצרכים אחרים.

על קדשי המזבח רובצת קדושת הגוף, ויש להם ייעוד ברור: להיות מוקרבים לקב"ה. לקדשי בדק הבית, לעומת זאת, אין ייעוד מוגדר. המאפיין הבולט שלהם הוא שייכותם הממונית למקדש, וקדושתם נחשבת קדושת דמים, ולא קדושת הגוף. לפיכך, יש מקום לומר שמעילה בקדשי בדק הבית מתמקדת בפן הממוני, היינו בגזילת ההקדש, ואילו מעילה בקדשי המזבח מתמקדת בפן האיסורי, היינו שאדם נהנה מדבר קדוש שאינו מיועד להנאת בני אדם.

חילוק דומה מציע ה"תוספות ישנים" בכריתות יג ע"ב (ד"ה ואשם), כדי לתרץ סתירה בין שתי סוגיות: מצד אחד מבואר בגמרא בפסחים כט ע"א שהאוכל חמץ של הקדש בפסח אינו חייב משום מעילה, כיוון שאכל דבר חסר ערך, שהרי חמץ בפסח אסור בהנאה ואינו שווה מאומה; מצד שני נאמר במשנה בכריתות יג ע"ב שהאוכל בשר קרבן שזמן אכילתו עבר והוגדר כ'נותר' - חייב משום מעילה, אע"פ שנותר אסור בהנאה ואין לו שום ערך.

ה"תוספות ישנים" מתרץ שחמץ קדוש בקדושת דמים בלבד (כי אין מעלים חמץ ע"ג המזבח), כך שהמעילה בו יסודה בגזל ההקדש, ולא שייך לדבר על גזל כאשר לחפץ אין שום ערך. נותר, לעומת זאת, קדוש בקדושת הגוף, ולכן יש מעילה בעצם ההנאה ממנו, גם אם אינו שווה מאומה.

בעל "נתיבות המשפט" (כ"ח, ב) הולך בכיוון דומה, בבואו לתרץ סתירה אחרת בין המקורות הללו: מהגמרא הנ"ל בפסחים עולה שגם אם נאמר שלחמץ יש ערך - האוכל חמץ של הקדש בפסח פטור מתשלומי מעילה מכיוון אחר: כיוון שהוא חייב כרת על אכילת חמץ בפסח, ניתן לפוטרו מדין "קים ליה בדרבה מיניה". לעומת זאת, מהמשנה הנ"ל בכריתות עולה שהאוכל נותר אינו פטור מתשלומי מעילה, אפילו אם הוא חייב כרת או מיתה על מעשיו, ואין אומרים לגביו "קים ליה בדרבה מיניה".

הנתיבות מתרץ שמעילה בקרבן הקדוש קדושת הגוף אינה גזל בלבד, אלא הנאה מדבר האסור בהנאה. ממילא, התשלומים שבהם מתחייב המועל אינם באים רק לפצות את ההקדש על מה שנלקח ממנו, אלא גם לכפר על מעשה העבירה. מעילה בחמץ, לעומת זאת, יסודה בגזל ההקדש בלבד, כך שתשלומיה נועדו רק לפצות את ההקדש, בדומה לתשלומי גזילה, ואין בהם פן של כפרה על המעשה. דין "קים ליה בדרבה מיניה" פוטר אדם שחייב מיתה או כרת מחיובים קלים יותר כמו תשלומי גזילה, אולם אינו פוטר אדם מלכפר על חטאיו.