מעילה | דף ה | שעת היתר לכוהנים

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בלשון "היתה לה שעת היתר לכהנים" שהזכיר רבי יהושע לעיל (ד ע"ב), ומעלה שלוש הבנות אפשריות לדבריו:

אפשרות ראשונה: מרגע שהקרבן נשחט אין מתחייבים על מעילתו אף אם הבשר נפסל קודם קבלת הדם או זריקתו. הביטוי "שעת היתר לכהנים" אין כוונתו להיתר אכילה, אלא להיתר עבודה לכהנים.
אפשרות שניה: מרגע שהדם נתקבל בכלי הוא ניתר בזריקה, ומרגע זה הבשר יצא מידי מעילה אפילו אם נפסל קודם שנזרק הדם.
אפשרות שלישית: הבשר יוצא מידי מעילה רק ברגע שבו הותר הבשר לכהנים באכילה (רגע זריקת הדם).

מדברי בעלי התוספות (ד ע"ב ד"ה היתר שחיטה שנינו) נראה שהסיבה לכך ששלב מסויים בתהליך ההקרבה קרוי "שעת היתר לכהנים" היא גם הסיבה לכך שבשלב זה הותר הבשר מידי מעילה. לדוגמה, מכיון שהותר לכהנים לאכול את הבשר – ברור שהוא אינו קדוש עוד. כך פירש גם הרמב"ם (פירוש המשניות למסכת מעילה א, ד):

"והטעם שגרם שיפטור את הבשר מן המעילה מפני שהותר לכהנים, ואין חייבין מעילה בדבר המותר באכילה".

ברם, המקדש דוד (ז, ה) הבין אחרת. לדבריו, הספק בגמרא הוא מתי הבשר נחשב כדבר שנעשתה מצוותו: מזמן זריקת הדם, משום שרק אז נעשו בקרבן כל העבודות שיש לעשות בו; מזמן שחיטת הבהמה, שאז נעשית העבודה בבשר הבהמה (שהרי שאר העבודות נעשות בדם); או מזמן קבלת הדם (שהרי גם קבלת הדם נעשית בגוף הבהמה). לפי הבנה זו הפעולה אינה הגורם להפקעת המעילה, אלא עשיית מצוותו של הבשר היא המפקיעה אותו מידי מעילה, והפעולה אינה אלא סימן לכך.

אם כן, לדעת בעלי התוספות משמע ששעת היתר לכהנים היא הסיבה שמוציאה את הבשר מידי מעילה; ואילו לדעת המקדש דוד שעת היתר לכהנים אינה הגורם שמוציא את הבשר מידי מעילה אלא הזמן המציין את היתר הבשר משום שנעשתה מצוותו.