מעילה דף יא – מעילה בדם

  • יהודה רוזנברג
סוגייתנו מביאה מחלוקת אם יש מעילה בדם קדשים (הראשונים נחלקו אם מדובר על דם לפני או אחרי הזריקה, ואם מדובר במעילה מדאורייתא או מדרבנן, ואכמ"ל). להלכה נפסק שאין מעילה בדם (רמב"ם הלכות מעילה ב, יא). ישנן מספר דרכים להבין את היקף הדין, ויתכן שהן נובעות מהבנות שונות בנוגע למעמדו של דם קדשים:
א. התוספות (מנחות עד ע"ב) מבינים שלדעת רבי יהודה (כריתות ד ע"ב) דין זה, שאין מעילה בדם, נאמר דווקא לגבי חיובי מעילה (קרן, חומש ואשם), אולם עדיין יש איסור מעילה בדם. על פי הבנה זו דם נכלל בפסוק "וחטאה בשגגה מקדשי ה'" לכל דבר, אלא שהתורה מיעטה אותו באופן מיוחד מתשלומי מעילה. יתכן שכך ניתן להבין מהילפותא "לכפר – לכפרה נתתיו ולא למעילה", כפי שהסביר אותה המאירי (יומא נט ע"א) – "לטובה ולא לרעה, שלא להתערב קטיגור בסניגורו". לדבריו, התורה ייחדה את דמו של הקרבן לסיוע לאדם, ומנעה אפשרות שהאדם ינזק כתוצאה מעיסוק בדם. אם כן, עקרונית היה אמור להיות דין מעילה מלא בדם, אלא שהתורה חסה על האדם ופטרה אותו מעונשה של מעילה זו.
לחילופין, ניתן להסביר דעה זו על פי ילפותא המובאת בירושלמי (יומא ה, ו): "כל אוכליו יכרת – אין לך בו אלא כרת נפש בלבד". על פי ילפותא זו, איסור אכילת דם גובר על איסור מעילה ומאפיל עליו, ולכן לא נענשים עליו, מעין "קם ליה בדרבה מיניה" (אמנם, נימוק זה שייך לכאורה רק במקרה שבו אדם אוכל דם קדשים, ולא במקרה שבו הוא נהנה מן הדם באופן אחר).
ב. התוספות מביאים בשם רש"י אפשרות נוספת (שאותה הם דוחים) להבנת דעת רבי יהודה – בדם אין איסור מעילה כלל, אולם יש בו איסור "וכל זר לא יאכל קודש". מקורו של איסור זה בפרשה העוסקת באכילת תרומה, והוא אינו שייך לאיסור מעילה (יש מקום לומר שאיסור זה כולל רק הנאה של כילוי, בדומה לאיסור בתרומה, ולא כל הנאה). לפי הבנה זו דם אינו נכלל בין "קדשי ה'" שיש בהם מעילה, אולם הוא עדיין קדוש – זוהי קדושה שאינה מיועדת למזבח, ולכן אין בה מעילה (אמנם הדם נזרק על גבי המזבח, אולם אין זו "אכילת מזבח").
ג. הצל"ח (ברכות לא ע"א) כותב שגם לפי דעת חכמים, החולקים על רבי יהודה וסוברים שאין אפילו איסור מעילה בדם, עדיין יש בו איסור הנאה, שאינו איסור מעילה. יתכן שאיסור הנאה זה נובע מכך שהדם מיועד לצורך מצוה (מעין האיסור להשתמש בנויי סוכה וכדומה או האיסור להשתמש בנר חנוכה). לפי זה יוצא שהדם אינו קדוש כלל, אולם יש לקיים בו מצוות מסוימות ולכן אין להשתמש בו. על פי הבנה זו ניתן היה להעלות אפשרות ביניים נוספת – אסור להשתמש בדם, אולם הנאה ממנו באופן שאינו כולל שימוש – הנאה שאינה כרוכה במעשה מכוון של ניצול הדם לצרכים אישיים – מותרת, אולם לא מצאתי מי שהעלה אפשרות כזו (אמנם, מדברי הצל"ח עצמו נראה שהוא כן ראה את הדם כקדוש במידה מסוימת, בדומה לאפשרות הקודמת שהצגנו, אולם הדברים אינם מוכרחים, וניתן להבינם כדברינו).
ד. הפני יהושע (פסחים כב ע"א) כותב שלפי הילפותא "לכם – שלכם יהיה" (שאותה הוא מבין כ"לכם – לכל צרכיכם"), דם קדשים כלל אינו אסור בהנאה. על פי הבנה זו לא רק שהדם אינו קדוש, אלא שהוא אף אינו מוקצה לצורך מצווה. אמנם יש חובה לבצע בו פעולות מסוימות, אך יתכן שהוא עצמו כלל אינו מוגדר כחפץ של מצווה.