מעילה דף יט – יציאת הקדש לחולין במעילה ובפדיון

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו מביאה מחלוקת בין חכמים ורבי נחמיה אם יש מעילה אחר מעילה רק בבהמת קדשים או גם בכלי שרת. לדעת חכמים יש מעילה אחר מעילה רק בבהמה, ואילו כלי שרת יוצא לחולין ברגע שבו המועל הראשון מעל בו. לעומת זאת, לדעת רבי נחמיה גם כלי שרת אינו יוצא לחולין במעילה. הגמרא מסבירה שישנו ייתור מיוחד בפסוק המלמד שבהמה אינה יוצאת לחולין במעילה – חכמים מצמצמים זאת רק לבהמה, ואילו רבי נחמיה לומד קל וחומר: "אם אחרים מביא לקדושתן, הוא עצמו לא כל שכן?".
אולם במשנה הופיעה נקודה נוספת שיש לדון בה – הקשר בין היכולת לפדות חפצי הקדש מסוימים ליכולת להוציאם לחולין על ידי מעילה, וכפי שניסח זאת רבי: "כל דבר שאין לו פדיון – יש בו מועל אחר מועל". התוספות מתייחסים לנקודה זו, וטוענים שחכמים מקבלים קביעה זו, ואף סוברים שיכולת הפדיון היא תנאי מספיק כדי שתתאפשר הוצאה לחולין על ידי מעילה. נראה שדברים שניתן לפדותם הם דברים הקדושים קדושת דמים, ולכן גם המעילה – שהיא מעין גזל – מוציאה אותם לחולין.
אולם כשהם מסבירים את דעת רבי נחמיה מחדשים התוספות שניתן לומר שהקשר בין יכולת הפדיון להוצאה לחולין על ידי מעילה אינו פועל גם לצד השני, ולמרות שאפשר לפדות כלי שרת – אין זה מחייב שמעילה תוציא אותו לחולין:
"...מודה דיש לו פדיון, אלא גבי מעילה שאני משום ק"ו, ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק"ו ובאיל האשם מיבעיא ליה לדרשא אחריתא".
לדעת רבי נחמיה למרות שכלי שרת יכול להיפדות, הדבר אינו מחייב שמעילה תוציא אותו לחולין, בגלל הקל וחומר המיוחד שנאמר לגביו – "אם אחרים מקדש, הוא עצמו לא כל שכן?". התוספות מסבירים שלמרות שקל וחומר זה נכון לגבי מעילה, הוא אינו שייך לגבי פדיון. יתכן שהסיבה לכך היא שיכולת הפדיון תלויה בשאלה אם קדושתו של החפץ היא קדושת דמים או קדושת הגוף, ואילו הוצאה לחולין על ידי מעילה נובעת מכך שהחפץ נפגם ואין ראוי להשתמש בו לצורך גבוה, ולכן יציאתו לחולין על ידי מעילה תלויה בחומרת הקדושה – קדושה ברמה גבוהה מספיק עשויה להיות חסינה מפני הפגם הנובע מהמעילה, וכלשונו של הפירוש המיוחס לרש"י: "קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל". לגבי רמת הקדושה ניתן לעשות קל וחומר, ואילו לגבי סוג הקדושה – קל וחומר זה אינו שייך.
אמנם, הדברים עדיין קשים, והקרן אורה אכן מעלה אפשרות לחלק בכיוון הפוך:
"ואחרי כל הנ"ל נראה לענ"ד איפכא, דודאי בדבר שיש לו פדיון לכ"ע אין מועל אחר מועל. כי פליגי בדבר שאין לו פדיון מה"ת, רבנן ס"ל דאפ"ה אין בהן מועל אחר מועל, משום דע"י מעילה שפיר מתחללין אפילו דבר שאין לו פדיון..."
לדעת הקרן אורה מעילה יכולה להוציא לחולין יותר מפדיון, ויתכן שהדבר נובע מכך שמעילה מהווה מעין גזל (כפי שהצענו לעיל), וזאת בניגוד לפדיון – שהוא מעין מכירה. גם דבר שאינו עומד למכירה עשוי להחליף בעלות על ידי גזילה, וכך גם דבר שאינו מיועד לפדיון עשוי לצאת לחולין במעילה. הקובץ שיעורים (פסחים כז ע"ב) מעלה סברא שונה – הוצאת החפץ לחולין אינה סיבת חיובי המעילה, אלא תוצאתם. יתכן שלדבריו, התורה קבעה באופן מיוחד שחיובי המעילה מהווים תשלום המוציא את החפץ לחולין, ולכן בכל מקרה שבו נוצרו חיובי מעילה – החפץ יצא לחולין.
[יתכן שניתן לתמוך את ההבנה השניה מדברי רש"י (בבא מציעא צט ע"ב ד"ה כהדיוט), המסביר שהדר בחצר הקדש אינו דומה למי שדר בחצר חבירו שלא מדעתו, משום שהדר בחצר הקדש נחשב תמיד כדר 'מדעת הבעלים': "שהקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו, ורחמנא אמר: מאן דמיתהני – למעול". 'רחמנא' מוצג כאן כבעלים של הרכוש, שביכולתו לקבוע את תנאי השימוש בו והמחיר שיש לשלם תמורתו, ולכן משמעות קביעתו ש"מאן דמיתהני – למעול" היא שחיוב המעילה הוא תשלום, ולא רק עונש, וממילא – יתכן שתשלום זה יחשב כתמורה להקדש, ויוציא את החפץ לחולין.]