מעילה | דף כ | יש שליח לדבר עבירה
במסכת קידושין (מב ע"ב) אנו למדים שאם אדם שלח שליח לבצע עבירה – אין המשלח נושא באחריות למעשה, והשליח מתחייב בעונש לבדו, משום שבדיני התורה אין שליח לדבר עבירה. הסיבה לכך היא שהיה על השליח לשמוע לדברי הקב"ה, ולא לדברי המשלח (כדברי הגמרא בקידושין – "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?"), ולכן השליח נחשב כמי שעשה את העבירה על דעת עצמו, והמעשה כלל אינו מיוחס למשלח. הסבר אחר שמובא בראשונים הוא שהמשלח לא היה אמור לצפות שהשליח יעשה דבר כנגד ציווי התורה, ולכן המשלח נעשה כמי שלא שלח את השליח.
לדין זה ישנם שלושה יוצאי דופן: שליחות יד, טביחה ומכירה ומעילה. המשנה בסוגייתנו עוסקת במקרה של מעילה:
"השליח שעשה שליחותו – בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו – השליח מעל".
המקור לכך שהמשלח הוא המועל הוא דרשת הפסוקים בברייתא לעיל (יח ע"ב), שם אנו למדים בגזירה שווה שכשם שבתרומה שלוחו של אדם כמותו, כך גם במעילה. בעלי התוספות (ד"ה אכילתו) כותבים שדין מעילה בשליחות קיים רק במקרה שבו המעילה התבצעה באופן של הוצאה מרשות ההקדש, ולא במקרה שבו החיוב נובע מהנאה מן ההקדש, משום שלא יתכן שאדם אחד נהנה וחברו מתחייב, וכדברי הגמרא (קידושין מג ע"א):
"שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב".
יחד עם זאת, בעלי התוספות בקידושין (שם ד"ה שלא מצינו) הביאו את ספקו של ר"י אם גם במעילה של הנאה תהיה שליחות לדבר עבירה.
ניתן להסביר את האפשרות שתהיה מעילה גם באופן זה בכך שהכלל "שלא מצינו... זה נהנה וזה מתחייב" נוגע רק לאיסורי הנאה, שבהם עיקר האיסור הוא ההנאה. לעומת זאת, במעילה עיקר האיסור הוא הוצאת ההקדש לחולין, וממילא תהיה שליחות גם במקרה שבו המעילה מתבצעת על ידי הנאה מההקדש.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)