מעמד העבדות ביהדות

  • הרב שלמה רוזנפלד, אריה נוגה

מעמד העבדות ביהדות / הרב שלמה רוזנפלד, אריה נוגה

התורה מצווה מצוות רבות בתחום שבין אדם לחבירו. במכלול מצוות אלו רואים את שאיפת התורה לחוק וצדק מוסרי, שוויון זכויות ואהבת אדם לחבירו, שאיפה המתומצתת בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". פעמים רבות מצווה התורה ומזהירה על יחס נאות כלפי אנשים אשר מטבע מעמדם נוטים להיות שפלים ונדכאים כגרים ועניים.

תמוה אם כן כיצד יצרה, לכאורה, התורה מעמד של עבדים, איך ייתכנו חוקי "ממכר" אנשים, ויתראה מזאת, איך תובן אותה הפליה בין עמים לאמור: "מאת הגויים אשר סביבותיכם, מהם תיקנו עבד ואמה"? (ויקרא כ"ה, מ"ד). וכן מאמר חז"ל: "כל המשחרר עבדו עובר בעשה" עקב צו התורה "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא שם)? שאלה זו יפה תמיד, אך חריפותה מובנת ברקע תקופתנו.

אחד העקרונות המאפיינים חברה מתוקנת הוא חרות הפרט. מושגים כמו "פיאודליזם" ו"מסחר עבדים" הולכים ונעלמים מנוף תקופתנו ומלבד מספר מדינות הנחשבות נחשלות ובלתי מפותחות צועד העולם בכיוון שוויון זכויות. העם היהודי סבל תמיד מהגבלת זכויות וממעמד נחות ועןל כן מוכרת העובדה כי בניו היו מראשי תנועות החופש למיניהן. קשה לכן להבין היום כיצד יכולה התורה, היפה לכל הזמנים, לצוות על דברים הסותרים לכאורה את האמור לעיל.

הרב כותב ש"המצב החברתי והמוסרי נעוצים זה בזה עפ"י דעתו של הקב"ה, על כן: האנשים הראויים להיות עבדים הם על-פי תקונו של עולם אנשים כאלה שהרחבת חופשתם תביא רעה להם ורעה לעולם בהיותם בטבעם נוטים לחיים שפלים שרק ע"י כח מעיק מבחוץ יתיישרו ויתרוממו".

חם היה מטבעו אדם שפל. לכן כשנח חילק את העולם במאמר לבניו קבע כי כנען בנו של חם "עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית, כ"ט, כה). תכונה זו של שפלות, כשאר תכונותיו הרוחניות של אדם, עוברות בירושה מאב לבן. כך עברו תכונותיו של חם לבניו עד דורנו אנו, בנו של חם, כנען וצאצאיו הכושים היו לעבדים לשאר העמים.

התורה, בהסתמך על מציאות זאת של עבדות טבעית בעולם, חקקה חוקי הגנה ומערכת זכויות הנוגעים לעבדים ועבדות. לולא חוקים אלו טבעי היה שיתייחסו מעבידים אל עבדיהם החלשים כפי שהתייחסו אומות העולם אליהם במשך ההיסטוריה. אם זו התקופה הפיאודלית של "ימי הביניים", סחר העבדים הכושים ופועלי מכרות הפחם במאה ה-19, או עבודות הכפיה במחנות הריכוז בגרמניה ובסיביר. כנגד זה חקקה התורה "עבדות חוקית" בה נחשב העבד קנין כספו של האדון "כי כספו הוא" (שמות כ"א). כשם שהאדון דואג לרכושו וכספו כך עליו לדאוג למצבו הכלכלי, הבריאותי וכו' של העבד. הרב מביא דוגמא מזמנו. אילו היו מתייחסים בעלי מכרות הפחם באנגליה אל פועליהם כפי שדורשת התורה, משפרים תנאי העבודה בהרחבת המנהרות, התקנת תאורה נאותה ותקינה, אוורור וכו', היו פועלי המכרות מגבירים את התפוקה, ומאידך אחוז התמותה והמחלות הגבוה של הפועלים, שנבע מרשלנות מעבידיהם, היה פוחת.

יהודי המעוניין בעבד כנעני אינו יכול "לחטוף" כושים מערבות אפריקה, להעבירם באוניות משא כבהמות או למכרם בשווקי עבדים. "מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה" (ויקרא, כ"ה, מד). ניתן לזכות בעבד כנעני רק ע"י קנין. ועל דרכי קנייתו אומרת הגמ' בקידושין: "עבד כנעני נקנה בכסף, בשטר ובחזקה" (כב ע"ב). הכנעני נמכר מרצונו החופשי ומקבל התמורה. כ"כ יכול לצאת לחרות ע"י כסף שטר וראשי איברים. בזמן עבדותו אומר הרמב"ם (הל' עבדים פ"ט, ה"ח): "מותר לעבד עבד כנעני בפרך ואע"פ שהדין כך מידת חסידות ודרכי חכמה שיהא אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עליו על עבוד, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. וכן לא יבזהו לא בוז ולא בדברים. לעבדות מסרן ולא לבושה. ולא ירבה עליו דאגה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע בטענתו... ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגוי ערלים, שכל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל... צדיקים רחמנים הם על הכל". כך שגם כל הקונה עבד כנעני נושא מעין עול על צוארי עצמו. צריך האדון לשקול כל מילה היוצאת מפיו. ואם יגביה קולו כנגדו, עובר על מדת הרחמים, וכל העובר על מידת הרחמים אינו מזרעו של אברהם אבינו. ולכן הוסיפה יציאה בעבד כנעני על פגיעת ראשי איברים כשאדון התאכזר ופגע בגוף עבדו.

בעצם מציאות העבדות הכנענית בתנאים הנ"ל רואה התורה מטרה חיובית והיא תיקון רמתו הרוחנית והמוסרית של הכנעני. הרב אומר: "...ע"כ תורתנו הקדושה הולכת בדרכה לרומם את לב האדם לקרבו אל דרכי אדון כל המעשים ב"ה, וממילא כל זמן שהעבדות הטבעית תהיה מוכרחת להיות נהוגה בחברה האנושית... תהא העבדות החוקית מבסמתה ומחזירתה לטובה".

עבד כנעני יכול להיות רק אחד שהתגייר במילה והתחייב במצוות כאישה. בזאת מתבטאת תחילת עלייתו הרוחנית ותיקון מידותיו. דוגמא להרמת מצב האדם בעבדותו רואים אצל אליעזר עבד אברהם, מזרע חם. אליעזר הגיע לדרגה של "זקן ביתו, המושך בכל אשר לו" וכפי שחז"ל הסבירו שמו "דמשק אליעזר" – שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים.

בעקבות מצות התורה "לעולם בהם תעבודו" הוסיפו חז"ל כי "כל המשחרר עבדו עובר בעשה". כי ככל שישהה יותר בבית אדוניו העבריים יתוקנו מדותיו ומעשיו. מצוות "לעולם בהם תעבודו" נאמרה ביחס ליוזמת האדון עצמו לשחררו, מכיון שעליו מוטלת חובה לתקנו. אך אם בא העבד ופודה עצמו בכסף, או אדון פוגע באחד מאבריו ייצא לחופשי.

מהאמור לעיל מצטיירת התמונה האמיתית של יחס התורה לעבדות כנענית. אין זה עונש, אין המטרה דיכוי, וע"כ יהודי מוגבל ביחס ובהתנהגות כלפיו.

אם בעבד כנעני דבק מעין מושג עבדות כלשהוא הרי שבעם ישראל לא קיים מושג של מעמד עבדות. התורה מכנה עבד עברי "אחיך", וזהו שאמרה תורה "מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה" (ויקרא כ"ה, מ"ד).

ישנם שני מקרים חריגים בהם גזרה התורה על היהודי עונש של שלילת החופש, ועוד נראה שאף במקרים אלו אין לראות בשלילת החופש משום עונש. כאשר אדם הגיע להשחתת מידות כזו שהיה מסוגל לגנוב ממון חברו או למכור עצמו לעבדות.

נבדוק בתחילה לגבי גונב שמצווה התורה "ונמכר בגנבתו" (שמות, כ"ב, ב), ונבין שעבדותו אינה עונש של שלילת חופש. כיום החוק הוא שגנב מקבל עונש מאסר, המהווה נקמה בלבד על מעשיו בעבר, לא תמיד מחנך ובונה עונש זה מניעה ורתיעה מחזרה על מעשיו בעתיד. רבות קורה ההיפכה כשהישיבה בחברת פושעים וגנבים מדרדרת ומרעת מצבו המוסרי.

לא כך מטפלת התורה בעבריין. התורה צוותה להביא את הגנב לבית משפחה מעין משפחה חצי אומנת. על מנת לתקנו ולהשיבו לדרך ישרה נותנת לו התורה זכות להיות בבית יהודי, לזכות בחמימות, אהבה ודאגה מירבית. בעבד עברי נאמר: "לא תרדה בו בפרך" ו"לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כ"ה; ל"ט, מ"ו). מסביר הרמב"ם (פ"א הל' עבדים, ה"ז): "אסור להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדות, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ... אלא נוהג בו כשכיר שנאמ': 'כשכיר כתושב יהיה עמך".

לעומת זאת ישנן מצוות עשה של "כי טוב לו עמך" (דברים ט"ו, ט"ז) ואומרת על זה הגמרא "עמך במאכל, עמך במשתה", ומכאן אמרו "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". במצוות וסייגים לרוב הקיפה התורה את מעמדו של העבד באותה משפחה, כדי לא תדוכא תודעתו המוסרית, ולמרות מעמדו המושפל יחוש שעדיין רוחשים לו כבוד כבן וכאח לאותה משפחה. גם למשפחת העבד חייב האדון לדאוג. האדון חייב במזונות אשתו וילדיו מן הפסוק: "ויצאה אשתו עמו" (שמות, כ"א, ג) – "... וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב שקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו" (קידושין כ"ב). בשוללה ממנו את האפשרות לפרנס את בני ביתו הטילה התורה דאגה זו על המפיקים תועלת מעבודתו בתקופת עבדותו. אין לראות בשלילת חופש זו עונש סרק. אדם שגנב חייב להחזיר ערך גניבתו, כל עוד לא פיצה חברו אין כפרה לעצמו, וכיון שאין לו ממון, חל שעבדו על גופו וכח עבודתו. דבר זה מודגש בדין שאם גניבתו שווה כשווי גופו או יותר – נמכר, ואם לאו – אינו נמכר, שכן מכירתו תתפרש כשעבדו חלק מגופו שאינו לשם תשלומים, ולא לכך כוונת התורה.

הפרט היחיד הבא להזכיר לעבד את עובדת הדרדרותו המוסרית שבעקבותיה נמכר היא ההלכה שאדונו רשאי לתת לו שפחה כנענית האסורה לישראל ואין קידושי ישראל תופסין בה. אדון רשאי לתת לעבד ערבי שפחה כנענית שיוליד ממנה בנים עבדים. אם העבד נקשר קשרי אהבה לאדונו או לשאתו ובניו הכנעניים ומעדיף לעצמו המשך חיי שעבוד, ממלאת התורה רצונו, אך זאת רק לאחר קשיים רבים ותנאים שמציבה ע"מ לנסות להניאו מכוונתו זו. אין התורה מעוניינת במצב זה של עבדות והמשך שעבוד זה ע"י רציעה מגונה ונקלה בעיני התורה: "מה ראתה אוזן להרצע משאר איברים, אלא אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנב והלך וגנב – תרצע..." וזה שלבסוף מאפשרים לו להישאר תחת אדונו, גם כן מתוך התחשבות וקבלת שיקול דעתו העצמי של העבד.

אם נשים לב לפסוקים העוסקים בעבד עברי ניווכח לדעת שרובם מזכירים את יציאתו "כי תקנה עבד עברי" ומיד "שש שנים יעבד ובשביעית יצא". "אם בגפו יבוא, בגפו יצא". "אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו". כהמשך לרעיון זה אנו רואים את מצוות הענקה לעבד בשחרורו שכולה דאגת התורה לעתידו של העבד. כשיצא לחיים מחדש תהיה לו תשתית מינימלית שממנה יוכל להמשיך לבנות ולחיות חיים עצמאיים.

אפשרות נוספת למציאות עבד עברי, אך גם כאן לא כעונש, הוא עברי המוכר עצמו. גם אדם זה הגיע לעוני ושפלות המאלצים אותו לוותר על חירותו ולשעבד עצמו לאחר, כדי שיפרנסו. התורה מתנגדת לכך בכל תוקף ומשתדלת למנוע מיהודי "למכור" את חירותו, ומתירה זאת רק לאחר שמכר את כל רכושו ונשאר עם גופו בלבד. גם אז מצווים האחרים למנוע זאת בעדו ולפדות במהירות האפשרית ובמיוחד כשמכר עצמו לגוי, שאז נשקפת סכנה גם לעתידו הרוחני. ולכן אמרה התורה "אחרי נמכר, גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו". בעקבות זאת אמרו בגמ' "כשם שישראל מצווין לפדות בני חורין שנשבו, כך מצווין לפדות את העבדים". גם לאחר שמכר עצמו נהנה הוא מכל הזכויות וההטבות הניתנות למכרוהו בי"ד. התורה מסכימה למצב עבדות, כשתקופת העבדות מתקנת ומכשרת את האדם לחיים עצמאיים תקינים, כאשר האדם אינו מסוגל בכוחותיו ובמצבו להשיג זאת לבד.

גם בדין אמה העבריה אנו מוצאים עד כמה ירדה התורה לשורש הבעיה, ומשתדלת לפתרה בדרכים שיביאו למניעתה או לסיומה המהיר. ישנם מצבים בהם אדם מגיע למצוקה ומועקה כלכלית כזאת, שמסוגל למכור את בתו. התורה אינה משלימה עם זאת וקוראת לזה בגידה – "בבגדו בה". אך כשהמצב כה חמור ובחוסר יכולתו לפרנס עצמו ואת בתו עלולים להיגרר לדרדור מוסרי. במצב כזה רק לאחר שנותר לאב גופו לבדו, רשאי למכור את בתו ומקבל דמי עבודתה לעזרה בשקומו. מטרה מרכזית במכירה זו, שהאדון או בנו ייעדנה לאשה. במקום שתסתובב ברחובות ותחזר על הפתחים לפרנס עצמה, מעניקה לה התורה בית חם ודואג, "כמשפט הבנות יעשה לה... שארה כסותה ועונתה לא יגרע". אם לא הושגה מטרה זאת, הרי האב והאדון מצווים לסייע לה סיוע כספי ולהוציאה מהשעבוד. אין הם רשאים למכרה האחר, אחרי שבגדו בה. היא גם נהנית ביציאתה מכל הזכויות של עבד עברי, ואף זכתה ביציאה נוספת – סימני בגרות. כל עוד היותה קטנה, כשלא יכלה להחליט על גורלה ולצאת מהמצב אליו נקלעו היא ואביה, היו האחרים חייבים לסייע לה בדרכים הנ"ל. לאחר שהגיע לגיל הבגרות, שבו תוכל לצאת לחיים ולהתבסס בכוחות עצמה, הרי היא מיד משתחררת, וכמובן לאחר שקיבלה הענקה.

לסיכום: המצוות הנוגעות לדיני עבדות נועדו למנוע ניצול לרעה ביחס בני אדם, יחסי עובד ומעביד, חזק ונדכא. עבדות הינה ממצוות התורה שניתן לכאורה להגדירן כמצוות שליליות או מצוות בדיעבד כמשפט המלוכה ובן סורר ומורה אין דעתה של תורה נוחה ממציאות מצוות אלו, וכל כוונתה לכתחילה למנוע מצבים שכאלו. אך יהיה אם בכל זאת היתה בישראל מציאות של מלך או בן סורר ומורה מצווין לנהוג בו כמשפט התורה. כמו כן יחס התורה לדיני עבדות. אין התורה מעוניינת במציאות של עבדים בעולם, אך אם נמכר אדם לעבד או מוכר עצמו, אם ישנה מציאות של עבד עברי או אמה העבירה רואים אנו את גישת היהדות הנכונה לעבדות. כמעשה ברבי אליעזר ששחרר את טבי עבדו להשלים מניים. ר"ג ששמח שמחה גדולה לאחר שסמא בלא כוונה את עין עבדו ויכל להוציאו לחופשי.

בעם היהודי אין מושג של מעמד עבדות. הפשע והעוני הם שני גורמים שבכוחם להשפיל את כבוד האדם. התורה יצרה חוקים שבהם הראתה לדעת מה נחשב בעיניה כבוד אדם וכמה היא דורשת לשמור על כבוד האדם עד לרבדים הנמוכים ביותר שבחברה. (רש"ר הירש)