מעשה ראשון מהמהרש"א ז"ל

המהרש"א ז"ל היה רב באיזה קהילה והיה יושב ולומד עם הישיבה שלו כל היום כולו. והיה אז רב דמדינה באותו איזור שהיה המהרש"א ז"ל תחת ממשלה אותו הרב דמדינה, והיו מוכרחים כל הרבנים של הקהילות ששייכים להרב דמדינה לבוא לפני הרב דמדינה לקבל פניו וליטול ממנו רשות, כנהוג בדורות שלפנינו. וכן היה, שבאו כל הרבנים כולם שלכל הקהילות להרב דמדינה לקבל פניו. והרב המהרש"א ז"ל לא בא אליו, רק היה יושב ולומד תמיד. ודן אותו הרב דמדינה לכף זכות ואמר, אולי מחמת שטרוד בגירסא על כן לא בא אל שולחן המלך. ונתיישב הרב דמדינה ונסע אצלו אל המקום אשר היה חונה שם הרב הקדוש המהרש"א ז"ל, ובא אל העיר ויחרדו כל העיר לקראתו כנהוג, ובאו כולם לקבל פניו. והרב המהרש"א ז"ל לא אבה ללכת אליו. ודנו הרב דמדינה גם כן לכף זכות, ותלה גם זאת בבטול תורה שאינו רוצה לבטל מלימודו. ואמר הרב דמדינה אני אלך אליו, ועמד הרב דמדינה והלך אל בית הכנסת שהיה יושב שם המהרש"א ז"ל עם תלמידיו, ובא אל בית הכנסת. והרב המהרש"א לא זז ממקומו ולא הפסיק מלימודו, ולא נתן לו שלום כלל. אף על פי כן דנו לכף זכות גם עכשיו, ואמר אולי גם זה מחמת שאינו רוצה לפסוק פומיה מגירסא, בתוך כך בא בחור אחד יפה עיניים לבית הכנסת, ומיד חרד המהרש"א לקראתו וקם מלפניו מלוא קומתו וחלק לו כבוד, ודיבר עמו הרבה מאד.

אז קצף הרב דמדינה מאד על המהרש"א ז"ל וכעס עליו מאד וביזה אותו, ואמר, בתחילה כשלא באתם אלי למקומי דנתי אתכם לכף זכות ותליתי בביטול תורה, אחר כך כשבאתי למקומכם ולא באתם אלי, דנתי אתכם גם כן לכף זכות, ותליתי גם כן בביטול תורה. אחר כך כשבאתי לבית הכנסת ולא נתתם לי שלום, דנתי גם כן לכף זכות, ותליתי גם כן בביטול תורה, שאין אתם רוצים להפסיק מן התורה כלל. עכשיו אני רואה ששקר הוא, כי הלא את הבחור כבדתם ודברתם אתו הרבה באמצע הלימוד. וכעס עליו מאד. ואמר המהרש"א לאות ולמופת שהבחור הזה בעוד שתי שעות ייהרג, ולא רצה הרב להאמין ולקח את הבחור הנ"ל והלך עמו אחת הנה ואחת הנה, ודיבר עמו הרבה עמו לבל יניחנו להתעלם מן העין, עד עבור השתי שעות להכחיש דברי המהרש"א ז"ל. ויהי מדי עוברם בעיר וחלף והלך אצלם איזה אדון, והיה מושך בקנה שריפה (רובה) לפי תומו לירות איזה עוף וכיוצא כדרכם, ויך את הבחור הנ"ל ונהרג אחר שתי שעות מיד כדברי המהרש"א ז"ל, לא נפל דבר. ורץ הרב דמדינה הנ"ל ובא אל המהרש"א ז"ל ואמר לו המהרש"א ז"ל שבסמוך יביאו הרוג לפה. ותוך כך שהיו מדברים נשמע מיד שהביאו איזה הרוג אל העיר.

אז נתבהל הרב דמדינה הנ"ל, ושאל המהרש"א מה זאת. אז סיפר המהרש"א וגילה לו כל הענין, היות שזה הבחור היה גלגול אחאב מלך ישראל ומחמת זה חלק לו כבוד כל כך. ומחמת שאחאב מלך ישראל נהרג היה מוכרח זה הבחור להיות נהרג גם כן. ותיכף שיצא אל העולם זה הבחור אזי תיכף נברא משחית אחד בשביל להרוג את אותו הבחור הנ"ל והיה עומד במקום ההוא דהיינו סמוך לעיר הזאת והיה מצפה עד שיגיע זמנו של זה הבחור הנ"ל שיהא נהרג על ידו. ומחמת שאתם עכבתם אותו כנ"ל, עד שנהרג בכאן על ידי האדון הנ"ל, על ידי זה היו מוכרחים ליתן להמשחית הנ"ל איש אחר במקומו, וזה ההרוג שנהרג על ידו. על כן צריכים אתם לקבל תשובה, כי על ידכם נהרג זה ההרוג, כי אתם סיבבתם זאת על ידי העכוב שעכבתם את הבחור פה כנ"ל. אז נפל הרב דמדינה לפני רגלי המהרש"א ופייס אותו והתחנן לפניו שימחול לו. וביקש אותו שיתן לו תשובה. ואמר לו המהרש"א, שתשובתך שתסלק מידך את כתר הרבנות ותהיה בעל עגלה. וקיבל על עצמו כך, ונעשה בעל עגלה. ודבר אלוקינו יקום לעולם.

(כוכבי אור, ספורים נפלאים עמוד רלא).

*

שלושה סיפורים על המהרש"א ז"ל מופיעים במסורת ברסלב כמי שסופרו על ידי ר' נחמן. לפנינו הסיפור הראשון. מעניין יהיה להעמיק בסיפור על מנת להבין את המסר שרצה ר' נחמן להפיק ממנו, וכיצד הוא קשור לדרכו של ר' נחמן באופן כללי.

דמותו של המהרש"א בתחילת הספור הינה דמות סטאטית. כל הדרמה שבתחילת הספור סובבת סביבו,  בעוד הוא יושב במקומו ולומד תורה. ה"רב דמדינה", המכובד יותר, מצפה לגינוני כבוד מצידו של המהרש"א, אך משאלה לא באים, הוא מלמד עליו כף זכות על כך. עמדתו הסטאטית של המהרש"א מושכת את הרב דמדינה אליו יותר ויותר. היא מגלה את האמת המביכה, שהרב הגדול תלוי ברב הקטן וזקוק לגינוני הכבוד המבוששים לבוא. הרב דמדינה מצוי בקונפליקט מתמיד בין הכעס הסמוי על המהרש"א על שאינו נותן לו כבוד, ובין רצונו גם להיות בלתי תלוי. בהצטדקות, על כן, הוא מלמד על המהרש"א שוב ושוב כף זכות. עד שכל התנועה של "הרב דמדינה", הולכת ונחשפת בלא שהמהרש"א נוקף אצבע. שתיקתו האוטונומית של המהרש"א מהווה מלכוד לרב דמדינה, שאין הוא מסוגל לצאת ממנו.

לפתע בבת אחת, משתנות העמדות של שני הצדדים. המהרש"א לפתע קם ממקומו, מפסיק את הלימוד ופונה אל אותו בחור יפה עיניים. תזוזתו של המהרש"א מנפצת גם את שתיקתו הרועמת של הרב דמדינה ומוציאה את זעמו מחביונו. אך מיד לאחר מכן ממשיך הרב דמדינה לרדוף אחרי המהרש"א בלבבו. הוא עושה הכל על מנת להוכיח למהרש"א את טעותו, וזאת, שוב, ללא נוכחותו הפעילה של המהרש"א אלא כצופה בלבד. לבסוף, מוכיח המהרש"א את הרב דמדינה על התערבות היתר שלו במציאות ועל תנועתו המיותרת. לו היה מותיר הרב דמדינה את המציאות כפי שהיא, ללא התערבותו זו, היה נמנע העוול אשר קרה. במלים אחרות, לו היה נוהג גם הוא כפי עמדתו הבסיסית של המהרש"א, להיות עסוק בשלו ולתת לעולם להתנהל מסביבו, לא היה נענש. המציאות, כך מסתבר, תחתור אל המקום שאליו היא צריכה להגיע בכל מקרה. ההתערבות המיותרת יכולה לגבות מחיר יקר.

המהרש"א מתואר כיודע נסתרות, לעומת הרב דמדינה שרואה רק את מה שעל פני השטח ועל כן גם טועה בהתערבויותיו במציאות. נראה שיש קשר בין ידיעת הנסתר של המהרש"א לבין עמדתו הבסיסית במציאות, כפי שתיארנו. ההתכנסות של המהרש"א בתוך עצמו נובעת מאמון במציאות ובמהלכיה כפי שהם; אמון המשחרר את המציאות מהתערבויותיו, אך ככל הנראה בד בבד, גם מאפשר לראות את העומק החבוי בתוכה, את מה שמתחת לפני השטח. רק מי שמאמין במציאות ובוטח בה ישהה מספיק על מנת להעמיק ולהבין את התוכן המסתתר בה. לעומת זאת, מי שפועל במציאות מנסה בכך לשנות אותה, ועל כן יכול לראות רק את פניה החיצוניות ולא את תוכה. אין הוא מאמין בה, ועל כן גם איננו מתפנה להתייחס אל מה שטמון בעורקיה.

ניתן לומר שבנקודה זו דומה עמדתו הבסיסית של המהרש"א לעמדתו הבסיסית של ר' נחמן. ר' נחמן לא היה מתעקש על שום דבר (ימי מוהרנ"ת חלק ראשון סעיף נו'). מתוך אמונה בהשגחת ה', הוא היה עושה את ההשתדלות הנדרשת ממנו, אבל לא מעבר לכך. מה אם כן גרם למהרש"א לשנות את עמדתו הבסיסית ולקום בפני אותו בחור יפה עיניים ולשוחח עמו? מדוע לא המשיך בלימוד התורה? ואיך גלגולו של אחאב משתלב בסיפור זה?

כמו "הרב דמדינה" שרדף אחרי המהרש"א, גם אחאב רדף אחרי נביאי ה'. בשני המקרים נראה כי הרדיפה חושפת תלות. בה במידה שהוא רוצה להורגם ולהיפתר מהם, אחאב גם מכבד את נביאי ה' ותלוי בהם. הוא מנהל עמם מערכת יחסים דואלית , הרסנית ופרדוכסלית. מסתבר, שללא קבלה של המציאות גם אי אפשר לרקום מערכת יחסים ישרה עימה. תלות וקונפליקט ישמשו בערבוביה כל הזמן. דואליות המאפיינת ככל הנראה את פולחן הבעל שאחאב היה אחוז בו. פולחן שפעמים רבות שימש בערבוביה לצד עבודת ה' מבלי לראות את הסתירה שיש בכך. בדיוק בנקודה זו נוגע אליהו בהר הכרמל כשהוא פונה אל עם ישראל בטענה המפורסמת "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים" (מלכים א, יח כא) – ובמלים שלנו: 'מתי כבר תקבלו את המציאות כפי שהיא, ללא התערבות, ללא שניות, ללא כפל לשון ודו שפה' – כפי שנהג גם הרב דמדינה. מתי יהיה ה' אחד וגם האדם אחד עמו?

זה ההבדל הגדול שבין פולחן הבעל לבין עבודת ה'. לכאורה שניהם דומים זה לזה. שניהם מבטאים תלות בכח עליון ושמיימי. גם אליל הבעל מתואר על ידי העובדים אותו כאחראי על גרמי השמיים. מתואר הוא כהולך על גבי העננים ואחראי על הגשם. גם הוא מייצג לדידם את השפע, ואת כוחות החיים בעולם. כך למשל – חקלאי עובד הבעל נושא את עיניו לשמים באותו האופן לכאורה שעושה עובד ה'. לא לשווא היו שחשבו שאפשר לערבבם זה בזה, שכן ההבדל ביניהם דק לכאורה; אך למעשה יורד עד התהום! ההבדל האם ה' אחד או לא! בעוד שעם אלוהי הבעל יוצר האדם קשר של תלות, ולכן קשר זה פרדוכסלי ורווי סתירות כמו כל קשר של תלות, הרי שעם הקב"ה יוצר האדם קשר של אמון. גם אם יעצור ה' את השמים, ברור לעובד ה' שאין זה אלא בגלל חטאות האדם (כמוזכר בתורה פעמים אינספור), כך שבסופו של דבר אפילו צעד כזה הינו צעד בונה אמון. לעומת זאת, עובד הבעל יחשוב שאליל הבעל הוא נגדו, וייתכן אף שרוצה הוא ממנו קורבן אדם כדי לפייסו. בימי הבצורת בזמנו של אליהו, זה היה פשר דו שיח החרשים שבין אליהו לאחאב ובין אליהו לכל עם ישראל. אחאב רואה באליהו אויב מפני שאינו פותח את ארובות השמים, אך לעומתו אליהו מבקש יחס של אמון אפילו לעונש זה, על מנת למסור מסר של תיקון מוסרי בתוך עם ישראל. עובד ה' מקבל את המציאות גם אם היא נגדו, שכן ה' אחד.

הרב דמדינה נראה לכאורה כעובד ה', אך למעשה מנהל מערכת יחסים תלותית והרסנית עימו מבלי לדעת זאת. משהו באישיותו של המהרש"א היושב על תלמודו ללא תזוזה מושך אותו, אך בד בבד הוא לא מוכן לתת בו אמון. הוא חושד במהרש"א שהוא מזלזל בו ונמשך לבדוק את הדבר. הוא חושד בו, אך בד בבד מלמד עליו כף זכות ומיטלטל בין שני קצוות אלו שוב ושוב. לו היה הרב דמדינה בעצמו 'אחד' עם עצמו ועם המציאות, אוטונומי ובלתי תלוי כמו המהרש"א, הוא לא היה כלל חושד במהרש"א. הוא היה נותן בו אמון ובדיוק כמוהו היה גם הוא שוקד על תלמודו. אך לפזילתו המתמדת של הרב דמדינה לתגובת המציאות, יש ריח חזק של רדיפת כבוד והיא מעידה על אותו פיצול דק בינו לבין עצמו, בינו לבין סובביו ובינו ובין אלוקיו, בדיוק כמו זה שזיהינו בפולחן הבעל.

המהרש"א לא יודע את כל הסערה המתחוללת בקרבו של הרב דמדינה. הוא אחד עם עצמו, עם סובביו, עם אלוקיו. הוא שוקד על תלמודו מבלי לפזול החוצה. עושה את שלו. זאת הסיבה שהוא מסוגל ללא בעיה, להתנהל גם הפוך לחלוטין ממה שהתנהל עד כה. הוא איננו כבול בשום דפוס התנהגות וכשבא אליו גלגולו של אחאב הוא קם לכבודו ומכבד אותו. בדיוק כמו שאליהו הנביא כיבד את אחאב ורץ לפני מרכבתו כראוי למלך ישראל. דווקא בגלל האמון שהוא נותן במציאות, יכול הוא להכיל את מורכבותה ולא לראות באחאב אויב בלבד, אפילו כשזה מבקש להורגו. מסתבר שהגם שאליהו היה קנאי, ולא קיבל את המציאות הנתונה, הדבר לא הפריע לו לתת בה אמון מלא, ולדעת שהיא בידי ה' והכל מאתו יתברך. זהו אותו ה' המבקש ממנו להיות קנאי ואותו ה' המבקש ממנו לכבד את מלך ישראל. זהו ה' אשר השאיר את אליהו לבדו מכל נביאי ה' ואותו ה' אשר מבקש ממנו להילחם כך לבדו נגד נביאי הבעל. כך גם המהרש"א – באותה אחדות שהוא יושב על כסאו ללמוד, הוא קם לכבודו של אחאב, הרשע שבמלכי ישראל.

דמותו של הרב דמדינה הפוזל הצידה לכבוד עצמו, לא נוגעת במהרש"א והוא אפילו לא שם לב אליו. הרב דמדינה לא יודע את הסוד הגדול ש'כשה' לא עמך גם אתה בעצמך לא שם'. רק כשה' אחד גם האדם אחד (וכן להיפך). אדם שלא נותן אמון במציאות, הרי שגם לא נותן הוא אמון בעצמו. מתוך המרדף אחרי המציאות ואחרי הבטחונות שלה, מאבד האדם את נוכחותו הפשוטה הישרה והאחת. דמותו החשדנית, המהססת, המבקשת כבוד ללא מלים – כיוון שהיא בעצמה חונקת את רגשותיה השליליים ולא נותנת להם מקום – לא מגיעה אל דמותו האיתנה של המהרש"א ולא מזיזה אותו ממקומו.

לעומת זאת, דמותו של אחאב כן! דמותו לא היתה רופסת כזו של הרב דמדינה. בתולדות ישראל ובדברי חז"ל מתואר הוא כמלך שהביא כבוד לעם ישראל (מגילה יא וכן דברים רבה פרשת שופטים ה) . אמנם סבל הוא מאותו פיצול שכל עובדי הבעל סבלו ממנו, וגם הרב דמדינה, אך היתה לו נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. ומדוע? לפי סיפורנו- כיוון שהיה ידוע שעוד שעתיים ייהרג! המוות הוא סופם של חיי הפיצול המדומים שהאדם יכול לשגות בהם. ביודעו את קרבתו של המוות – במוקדם או במאוחר – מוכרח הוא האדם לקבל את המציאות כפי שהיא. נאלץ הוא להודות שה' אחד גם בעל כורחו, ואיננו יכול להמשיך את מערכת היחסים הסבוכה עמו שבעצם מצפה ממנו למשהו אחר. מבקשת היא לנהל את העולם דרכו, דרך הפולחן אליו. גם אחאב עצמו, כשנגזרה עליו ועל ביתו גזרת המוות, כעונש על חטאו בכרם נבות – נכנע לבו, עשה תשובה ועונשו נדחה לדור הבא אחריו (ספר מלכים א' כ"א, כ"ט). ייתכן שלעד נגזר עליו להתגלגל בעולם, גלגול אחר גלגול, (כיוון שלפי המשנה אין לו חלק לעולם הבא, ראה סנהדרין י, משנה ב), עם תודעת המוות המרחפת ובאה על ראשו, שכן רק תודעה זו מצליחה הייתה להכניע את לבו המפוצל ולהפסיק את מערכת היחסים ההרסנית שבאה בעקבות פיצול זה. המהרש"א יודע זאת וקם לכבודו. ואילו הרב דמדינה מסרב לראות את המוות הקרב ובא. ועל כן ממשיך לנהל מערכות יחסים סבוכות עם המציאות, ממשיך הוא לנהל ויכוח סמוי עם המהרש"א, ממשיך הוא לרדוף אחר הבחור יפה העיניים על מנת להוכיח למהרש"א את טעותו. לא לשווא הופיע אחאב מול עיניו המשתאות והכלות של הרב דמדינה. להראות לו התמודדות אחרת עם אותה בעיה. אך הרב דמדינה מסרב בתחילה להפנים. אכן כמה מאתנו גם שוכחים את המוות הקרב ובא ואת האחדות אשר כמעט כפויה עלינו, לקבל את המציאות כפי שהיא ולהיות אחד עימה?!

אך מסתבר לרב לא רק שאין מנוס מן המוות אלא בנוסף לכך כשמישהו בורח ממוות זה, הורג אחרים במקומו! אין מנוס מלקבל את המוות ולהיות אחד עם החיים, שכן באופן לא מודע, מי שנמנע מכך, מנהל מערכת יחסים הרסנית, מפוצלת ופרדוכסלית עם אחרים ומבלי משים הורג אותם במקומו. בלי לדעת, מפעיל כח על אחרים, כדי להימנע מלהיכנע בעצמו. מנהל מערכת יחסים מדומה עם המציאות, ממציא לעצמו אויבים, מנהל איתם תחרות, מרגיש שהוא תלוי בהם, ועל כן לא הורג אותם בפועל ואפילו מלמד עליהם כף זכות כשצריך, אבל בסופו של דבר יודע הוא בעומק לבו: לו הוא בעצמו היה מת, היה גם הוא הורג אותם יחדיו! ועל אלימות סמויה זו מוכיח המהרש"א את הרב דמדינה. ומשנכנע גם לבו הוא לעשות תשובה, מצווה עליו המהרש"א לסלק מידו את כתר הרבנות ולהיות בעל עגלה. ללמדנו שבמקומות הקטנים והפשוטים קל יותר להיות אחד, אחד עם עצמך, אחד עם הסביבה ואחד עם ה'.