*

לאחר שהציע שר המשקים לפרעה, שיוסף יפתור את חלומותיו מספרת לנו התורה על הכנותיו של יוסף לפני המפגש עם פרעה:

"וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה".    (בראשית מא, יד)

מפרש רש"י על אתר:

"ויגלח - מפני כבוד המלכות".

לכאורה, פירוש זה מיותר, שהרי ברור שיוסף התגלח לכבוד הפגישה עם המלך. אלא, כנראה יש לפרש שליוסף הייתה סיבה שאסרה עליו להתגלח ו"כבוד המלכות" הוא סיבה מיוחדת המתירה לו להתגלח. על פי הפשט, הסיבה שבגללה יוסף לא התגלח היא עצם היותו כלוא בבית האסורים. אולם, על פי המדרש, יוסף לא התגלח בגלל סיבה מהותית והיא הנזירות שקיבל על עצמו.

מטרת מאמר זה היא ליישב מספר קשיים הלכתיים העולים מן ההנחה שיוסף היה נזיר[1].

שיטת המהרש"א

עד פרשת ויחי אין אנו מוצאים בפשט המקרא שום רמז לנזירות יוסף אולם בברכת יעקב ליוסף מצאנו:

"ברכת אביך גברו על ברכת הורי עד תאות גבעת עולם תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו".    (בראשית מט, כו)

מכאן נראה שיוסף היה נזיר. (כמובן, המפרשים על דרך הפשט פירשו אחרת, עיין רשב"ם).

אומרת הגמרא במסכת שבת:

"ואמר רבי מלאי משום רבי יצחק מגדלאה מיום שפירש יוסף לא טעם טעם יין דכתיב ולקדקד נזיר אחיו. רבי יוסי ברבי חנניא אמר אף הם לא טעמו טעם יין דכתיב וישתו וישכרו עמו מכלל דעד האידנא לא הוה שכרות. ואידך - שכרות הוא דלא הוה שתיה מיהא הוה".  (שבת קלט ע"א)[2]

כלומר, על פי הגמרא, גם יוסף וגם אחיו נדרו נזירות - כל אחד מטעמו הוא. המהרש"א על אתר מסביר מדוע הוצרכו לנדור דווקא נזירות:

"ונראה טעם שפירשו מיין, לפי שקלקול המכירה בא להם מתוך אכילה ושתייה".

                (מהרש"א, שבת קלט ע"א ד"ה ולנדור)[3]

מכל מקום עדיין נותרו מספר קשיים:

1. כיצד שתו יוסף ואחיו יין ביחד?

2. כיצד הותר ליוסף להפר את נזירותו ולהתגלח?

על השאלה הראשונה עונה המהרש"א, שהנזירות מלכתחילה הייתה לזמן מוגבל. התנאי להפסקת הנזירות היה פגישה מחודשת עם האחים. ולכן, יוסף עצמו, שהכיר את אחיו - ידע שהנזירות פקעה. ולגבי האחים ההסבר אחר:

"אבל הם - שלא ידעו עדיין אם הוא יוסף - למה הותר היום נדרם? וי"ל מפני אימת המלכות התירו היום נדרם".      (מהרש"א שם)

אם כן, ענינו על השאלה הראשונה, הנוגעת גם ליוסף וגם לאחיו. עדיין נותרה השאלה השנייה - מדוע יוסף התגלח למרות שהיה נזיר? על כך עונה המהרש"א שתי תשובות.

"לא נזיר ממש קאמר, דהא כתיב "ויגלח ויחלף" וכו' - אלא נזיר יין היה".

כלומר, נזירות יוסף לא הייתה לכל מילי אלא רק לחלק מאיסורי הנזירות[4], לכן נאסר עליו לשתות יין, והותר לו לגלח את שערו. ותשובה שניה, שיוסף אמנם היה נזיר לכל מילי, אלא שמפני כבוד מלכות גילח עצמו בתוך ימי נזירותו. המהרש"א בתשובה השנייה הולך בעקבותיו של פירוש רש"י שהבאנו בתחילת דברינו.

שיטת ה"צפנת פענח"

תשובה שלישית לשאלה מדוע מותר יהיה ליוסף להתגלח למרות היותו נזיר מופיעה בספר "צפנת פענח". הגאון הרוגצ'ובי מסביר, שבכל מקום שהזכירה התורה לשון 'גילוח' - בתרגום אונקלוס נאמר גם כן 'גילוח'. לדוגמא:

"וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו".

ובתרגום:

"ויגלח רישיה ביומא דדכותה ביומא שביעאה יגלחנה".    (במדבר ו, ט)

אבל בפרשתנו מדייק הרוגצ'ובי דיוק נפלא ומסביר שאונקלוס תירגם "ויגלח"-  "וספר"[5]. "ויגלח" - הוא גילוח בתער לעומת "וספר", שמשמעותו היא שימוש במספריים. ולפי זה ליוסף באמת אסור היה כנזיר להתגלח בתער, אך במספריים היה מותר לו, מפני כבוד המלכות.

שאלה דומה שואל ר"ע מברטנורה בספרו עמר נקא - על פירוש רש"י עה"ת - לשון גילוח מלמדת על שימוש בתער. א"כ כיצד יוסף עבר על איסור תורה והשחית את פאת זקנו?

הגמרא במסכת בבא קמא (פג ע"א) מביאה מקרה שהתירו לאבטולמוס בר ראובן לספר בתער מפני כבוד המלכות, משום שכשאין הניקף (=המסתפר) מסייע למקיף (=המספר), דהיינו לא עושה מעשה בידיו לעזור למספר, אין איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן. לכן טוען ר"ע מברטנורה שלפי אותו עיקרון ניתן להסביר מדוע מותר היה ליוסף להתגלח[6]. איסור דרבנן של גילוח בלא סיוע נדחה מפני כבוד המלכות.

גילוח ביום טוב

הגמרא מביאה מספר מקרים שקרו בראש השנה. אחד מהם היה שחרורו של יוסף מבית האסורים:

"בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים מנלן דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא... עדות ביהוסף שמו וגו' ".     (ראש השנה יא ע"א)

שואל החתם סופר (תורת משה עה"ת עמוד קע): הרי הגמרא במסכת יומא (כח ע"ב) אומרת שהאבות היו מקיימים מצות עוד לפני נתינת התורה, ואם כן, יו"ט היה - וכיצד התגלח יוסף ביו"ט? ניתן לומר שמותר היה ליוסף להתגלח ביו"ט על ידי עכו"ם.

היתר זה מבוסס על דברי הש"ך בהלכות נדה סימן קצח. שם מדובר על נשים שנהגו ליטול את ציפורניהם בשעת טבילה, ואומר שם הרמ"א:

"ומאחר דכבר נהגו ליטול הציפורנים אפילו אם ציפורן אחת נשאר בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת".      (יו"ד, סימן קצח סעיף כ)

הש"ך שם בס"ק כה מביא את פסיקת המהר"ם מלובלין שאסור לאשה לחתוך את הצפורן בשבת אם רוצה לטבול. אך הש"ך חולק וטוען:

"כיון דמשמע מהפוסקים דעכ"פ מצווה היא בנטילת צפרניים... מותר לומר לעכו"ם דאפילו נוטל הוא עצמו הצפרניים ליכא כאן איסורא דאורייתא... א"כ שפיר יש לומר לעכו"ם שיטול הצפורן בידיו או בשיניו דיין דהוה במקום מצוה. ואפילו בכלי היה נראה להתיר[7]...".   (נקודות הכסף, שם ד"ה ודבריו)[8]

מכאן לומד החתם סופר, שלצורך מצווה מותר לעשות מלאכה דרבנן ע"י עכו"ם. ולכן למרות שיוסף יצא מבית האסורים בראש השנה מותר היה לו להתגלח על ידי עכו"ם, כי הסיבה לגילוח הייתה מפני כבוד המלכות, וזה צורך מצווה.

מפני כבוד המלכות - מלכות יעקב

עד כאן הנחנו שכוונת רש"י "מפני כבוד המלכות" היא למלכות פרעה. אולם, ר' מרדכי הכהן (מן התורה, עמ' רנה) מאיר את עינינו בהסבר נוסף ברש"י. הפסוק מתאר את ציווי פרעה כתקיף ודחוף:

"וישלח פרעה ויקרא את יוסף". (בראשית מא, יד)

אופי ציווי זה מובן מאוד מבחינה פסיכולוגית שהרי פרעה עדיין לא מצא פתרון לחלומותיו. אולם, ניתן לתת לדחיפות ולבהילות הסבר אחר. כאן נכנסים לתמונה חרטומי מצריים. הם מבקשים להכשיל את יוסף ואת שר המשקים. תכניתם הייתה להביא בפני המלך את יוסף בדמות אסיר, בשער פרוע ובבגדים קרועים כך שלא ימצא חן בעיני פרעה. לכן נאמר "ויריצהו מן הבור". יוסף אמנם הבין שמגיע לו עונש על כך שבבית פוטיפר סלסל בשערו ושכח את אביו אך עונשו התבטא בכך שהוא הושלך לבית האסורים.

כשהגיע יוסף לבית פרעה הרגיש שזהו הרגע שבו יכול לכבד את המלכות, מלכות אביו. על מפגש הפסגה שבין יוסף ליהודה בפרשת ויחי מתאר המדרש את דברי יהודה ליוסף:

"מה פרעה מלך ואתה שני לו אף אבי מלך בארץ כנען ואני שני לו".          (מדרש רבה מד,יח)

מכאן עולה שיעקב הוא מלך. יוסף ידע זאת ובעל כרחם של החרטומים שהתכוונו להכשיל אותו הלך בעצמו, התגלח, החליף שמלותיו "ויבא אל פרעה". לא כאסיר בזוי ונקלה אלא כבן מלך. ולא מפני כבוד מלכותו של פרעה, אלא מפני כבוד מלכותו של יעקב[9].

ואם כן, יכולים אנו לראות עד כמה פירושו של רש"י נראה לכאורה פשוט, אך עומדים מאחורי דבריו יסודות נוספים המאירים את עינינו.