מצוַת אכילת מצה

  • הרב שלמה לוי

מצוַת אכילת מצה* / הרב שלמה לוי

מצווים אנו בפסח באכילת קרבן פסח, מצה ומרור, כדברי המשנה: "פסח, מצה ומרור". השאלה המרכזית העולה מהציווי המשולש הזה היא מהו היחס בין המצוות השונות, האם לכל מצווה יש מעמד עצמאי ומיוחד לאותה מצווה, או שלאחת המצוות, במקרה שלנו לקרבן הפסח, יש מעמד מיוחד, ושאר המצוות מהוות נספח למצווה עיקרית זו. בשאלה זו נעסוק במאמר השבוע.

הגמרא במסכת פסחים בדף ק"כ ע"א אומרת:

"אמר רבא, מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור? … מצה - מיהדר הדר ביה קרא: "בערב תאכלו מצות". ורב אחא בר יעקב אמר, אחד זה ואחד זה דרבנן. אלא הכתיב בערב תאכלו מצות? ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה … "

לכאורה, נחלקו רבא ורב אחא בשאלה שהעלינו, לפחות לגבי הציווי על המצה. רבא סובר שלמצה מעמד עצמאי של מצווה, כדברי התורה "בערב תאכלו מצות", ולעומתו סובר רב אחא שאף המצה מהווה נספח לקרבן הפסח, ועל כן בימינו שאין בית מקדש - אין מצווה לאכול מצה מדאורייתא אלא מדרבנן.

שאלה זו עולה גם בסוגייה נוספת. הגמרא בדף צ' ע"א דנה באדם שקנה שה לקרבן פסח, ואחר כך הוא צירף לחבורה עוד אדם שנותן לו כסף עבור הקרבן. הגמרא דנה מה ניתן לעשות עם הכסף הזה:

"דתניא, "אם ימעט הבית מהיות משה" - החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח. רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו - ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו, ומעות שבידיו חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן. רבה ורבי זירא, חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי, דכיון דתקנתא דפסח הוא - כגופא דפסח דמי, כי פליגי במצה ומרור: רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא, ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא - כגופא דפסח דמי."

ה"שאגת אריה" בסימן ק' דן האם, בזמן אכילת הכורך, חובה לאכול כזית מהמרור, או מספיק שיהיה כזית מהמצה, ומעט מהמרור. ה"שאגת אריה" מביא בשם הרא"ש הסובר שלא צריך כזית מהמרור אלא יוצא ידי חובתו אפילו בכלשהו. ה"שאגת אריה" עצמו חולק על דברי הרא"ש וסובר שמעיקר הדין צריך כזית מהמרור אף בכורך.

נראה שמחלוקת זו תלויה בהבנת הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו", בשאלה האם ה'יאכלוהו' מוסב רק על קרבן הפסח, כהבנת הרא"ש, או שהציווי מוסב אף על המצה והמרור כהבנת ה"שאגת אריה" שיש מצוַת אכילה על כל דבר.

הראיה לדברי ה"שאגת אריה" היא מהגמרא שהבאנו לעיל האומרת שאנשים ההולכים בדרך, ואינם יכולים לקיים את המצווה של קרבן פסח - בכל זאת חייבים לקיים את מצוַת אכילת המצה והמרור.

ה"שאגת אריה" מביא כמה הוכחות לשיטתו. נוכל למצוא בדבריו שתי טענות עיקריות:

* במספר מקומות הגמרא לומדת שיש היקש בין מצה למרור, ולכן כשם שצריך כזית מהמצה - צריך כזית מהמרור.

* אם נניח שהפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" לא אומר שצריך לאכול כזית מרור, אם כן, אף על מצה אין ציווי כזה. על כן, כאשר התורה מחדשת "בערב תאכלו מצות", אין לך בו אלא חידושו, וניתן ללמוד מכך שכאשר יש קרבן פסח - קיימת חובת אכילת מצה, אבל אי אפשר 'לקפוץ' על שני שלבים ולומר שפסוק זה מלמד על חובת אכילת המצה גם ללא קרבן הפסח.

כדי להתמודד עם קושיות ה"שאגת אריה" על הרא"ש, נתבונן בדיון הבא.

ה"זכר יצחק" מביא את התוספות בקידושין המצטט את הירושלמי שמקשה מהסיפור של עם ישראל שלא קיימו את מצוַת המצה בכניסתם לארץ מכיוון שהתבואה היתה בגדר חדש. הירושלמי מקשה מדוע לא פתרו את הבעיה עם הכלל של "עשה דוחה לא תעשה"?

האחרונים מקשים על שאלה זו מהגמרא בפסחים דף ל"ה ע"א האומרת שניתן לצאת ידי חובה במצה רק אם האיסור שיכול להיות עליה הוא איסור חמץ, אבל אם יש עוד איסור הרובץ על המצה, כגון טבל וכדומה, לא ניתן לצאת בה ידי חובה. על פי גמרא זו, שאלתו של הירושלמי כלל לא עולה.

ה"זכר יצחק" מסביר שיש שתי חיובים נפרדים במצה. חיוב "על מצות ומרורים יאכלוהו" מול החיוב של "בערב תאכלו מצות", ישנו חיוב עצמאי של אכילת המצה, וישנו חיוב על אכילת מצה כנספח לקרבן הפסח.

כל הדינים שנאמרו על המצה - מתייחסים לציווי העצמאי של המצה, ובציווי זה אי אפשר לצאת ידי חובה אם רובץ על המצה איסור נוסף, אך על ציווי המצה כנספח לא חלים הדינים האלו, ולכן שאלת הירושלמי שרירה וקיימת על החיוב של המצה כנספח לקרבן הפסח, משום שבמצה זו ניתן לצאת ידי חובה, לכאורה, גם במצה של טבל, חדש וכדומה.

לפי תפישה זו ניתן להסביר, שה"שאגת אריה" מבסס את קושיותיו על סמך ההנחה שהפסוק "בערב תאכלו מצות" מוסב על אותה המצה שאוכלים עם קרבן הפסח. הרא"ש, לעומת זאת, יכול להבין שיש שני חיובים נפרדים, והפסוק הנ"ל מוסב על החיוב העצמאי של המצה. על כן, אין בעיה עם הלימוד מהפסוק כי משמעותו של הפסוק היא לא על מצה הנאכלת עם הקרבן, ואין בעיה אף עם ההיקש בין המצה ובין המרור.

ה"שאגת אריה" עצמו מבין שבמצה ישנה מצווה העומדת בפני עצמה, ולכן כל הפסוקים המדברים על המצה - מדברים על אותו חיוב עצמאי של מצה.

כיצד סברות אלו מסתדרות עם הגמרא האומרת שאנשים שאסורים בקרבן פסח, כגון ערל ובן נכר, צריכים לאכול מצה ומרור? בשלמא אם הם היו חייבים רק במצה - הדבר מובן בגלל הפסוק "בערב תאכלו מצות", אבל מדוע הם חייבים במרור, האם אכילת המרור היא מצווה בפני עצמה?

נראה שההסבר לכך צריך להיות בכיוון של הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות קרבן פסח בפרק ט' הלכה ח' כותב:

"ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה, שנאמר "כל ערל לא יאכל בו", בו הוא שאינו אוכל, אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר."

מהו חידושו של הרמב"ם בהלכה זו? האם החידוש הוא שערל חייב במצה ומרור, או שהוא רשאי לאכול אך לא חייב? מפשט דברי הרמב"ם עולה, וכך כותב המאירי, שהחידוש הוא שערל רשאי לאכול את המצה והמרור.

תוספות חולק ואומר שערל חייב במצוות אלו, כך גם כותב ה"מגיד משנה". ההגיון לומר זאת הוא משום שאין שום חידוש בכך שערל יכול לאכול מצה כי מדוע נאמר שאסור לו?

נראה לומר לשיטת הרמב"ם, שמדובר פה במצה ומרור שיוחדו לאכילה עם קרבן הפסח, ונאכלים עמו. היינו חושבים שכשם שערל אסור בקרבן הפסח - אסור לו אף במצה ומרור אלו, בא הרמב"ם להשמיע שערל רשאי לאכול את המצה הזו.

נחזור לדברי הגמרא. על פי זה ניתן להסביר שבגמרא מדובר על מצה ומרור שייחדו לאכול אותם עם קרבן הפסח ועל כן קיימת חובה על הערל לאכול את המצה ומרור האלו שנאכלים על ידי השאר ביחד עם קרבן הפסח.

ראינו, אם כן, מחלוקת עקרונית בשתי נקודות: ביחס בין המצה והמרור לבין קרבן הפסח, ובשאלה האם יש חיוב עצמאי של "בערב תאכלו מצות".

השאלה העולה היא האם באמת ניתן להבין את סברת הרא"ש כפי שהבנו עד כה לאור דבריו במקום אחר.

הרא"ש במסכת פסחים בסימן ל"ד מביא את דעת הרשב"ם הסובר שעיקר קיום מצוַת המצה הוא באפיקומן:

"פירש רשב"ם, שצריך לאכול מצה בגמר סעודה, זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובה, ועל כן אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, אף על גב שאינה עלינו חובה."

סיום דבריו של הרשב"ם מזכיר את הדיון על אדם שאין לו שום ירק אלא מרור. הדין הוא שיאכל מהמרור אף לכרפס, ויברך עליו באותו שלב, אף על פי שהקיום של המצווה מגיע בשלב מאוחר יותר. הרשב"ם טוען שכך הדין במצה, שאמנם מברכים על אכילת מצה בהתחלה, אבל עיקר קיום המצווה הוא בסוף הסדר, במצת האפיקומן.

הרא"ש חולק על דין זה ואומר:

"ולפי זה, היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליהן היה ראוי לברך על אכילת מצה ... הלכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה, אלא שאוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל לשובע באחרונה."

דבר זה עולה יפה עם הסברנו ברא"ש הסובר שיש חיוב עצמאי ונפרד על אכילת מצה, ביחד עם חיוב נוסף הקשור לקרבן הפסח. בגלל חיוב זה, יוצאים ידי חובה לא במצה המזכירה את קרבן הפסח, אלא במצה נפרדת.

מכל זה יוצא, לכאורה, שמחלוקת הרשב"ם והרא"ש היא אותה מחלוקת בין הרא"ש ל"שאגת אריה", אך נראה שלא כך הדבר.

אף לפי הרא"ש, הסובר שיש שני חיובים נפרדים, ניתן לשאול את אותה השאלה ששאל על הרשב"ם: כיון שיש חיוב של מצה גם כנספח לקרבן הפסח, מדוע לא אוכלים מרור ביחד עם המצה שהיא זכר לקרבן הפסח?

על כן, נראה לומר שצריך ללכת בכיוון שלישי. הגמרא בדף קט"ו מביאה את המחלוקת של הלל וחביריו האם חייבים לכרוך את המצה והמרור או לא. הגמרא שם אומרת:

"מאן תנא דשמעת ליה מצוות אין מבטלות זו את זו? הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו."

ממנהגו של הלל משמע שמצוות לא מבטלות זו את זו.

הר"ן מקשה על מסקנה זו של הגמרא, כיצד ניתן להסיק את זה, והרי ניתן לומר שכך היא המצווה לאוכלן כרוכים, ואין הוכחה מכאן שמצוות לא מבטלות זו את זו?

ניתן לומר שההבנה היא שאמנם ישנה מצווה נפרדת של אכילת מצה, אך אין פה שני חיובים נפרדים, אלא יש מצווה שאת הציוי של "בערב תאכלו מצות" צריך לקיים ביחד עם קרבן הפסח, זהו דין נוסף על המצה. על כן, ניתן להוכיח מכאן שאין מצוות מבטלות זו את זו. ישנן שתי מצוות נפרדות, אבל מקיימים אותן ביחד.

לכאורה, אלו הם בדיוק דברי הרמב"ן על התורה, ואם נעיין נגלה שאלו הם פשטי המקראות. הפסוק של "על מצות ומרורים יאכלוהו" נאמר לגבי פסח שני, ואילו בפסח ראשון, התורה אומרת "צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו". ההבדל ברור, בפסח שני המצה זניחה לקרבן הפסח, אך בפסח ראשון - למצה יש מעמד נפרד, אבל צריך לאכלה ביחד עם קרבן הפסח.

ייתכן שזו הבנת הרא"ש. אין מצה הטפילה לפסח, אלא יש חיוב נפרד של אכילת מצה. כאשר יש חיוב של קרבן פסח - צריך לאכול את המצה ביחד עם הפסח, אך כאשר אין קיום של קרבן הפסח - לא נעכב את קיומה של מצוַת המצה עד סוף הסדר בגלל שאוכלים את האפיקומן בסוף, אלא נקיים את המצווה בתחילת הסדר.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב