מצוַת כתיבת ספר תורה

  • הרב משה טרגין

מצוות כתיבת ספר תורה

בסוף ספר דברים מצווה אותנו התורה לכתוב ספר תורה:

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים ל"א, יט).

לפי רוב הדעות, וכך עולה גם מכמה סוגיות בגמרא, מצווה זו חלה על כל יחיד מישראל. בשיעור זה נבחן את אופי המצווה.

הגמרא במסכת מנחות (ל.) קובעת:

"הלוקח ספר תורה מן השוק - כחוטף מצוה מן השוק; כתבו - מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני".

מהגמרא עולה כי ניתן לקיים את המצווה על ידי רכישת ספר תורה מוכן, גם אם הכתיבה לא נעשתה במיוחד עבור הקונה. אמנם הגמרא רואה את האפשרות של קניית ספר תורה כדרך מועדפת פחות לקיום המצווה מאשר כתיבתו או תיקונו, אך עדיין זו אפשרות קיימת (עיין בעיקר בדברי רש"י והתוספות שם). מקביעה זו אנו למדים כי עיקר המצווה הוא להיות בעלים על ספר תורה, ולא לכתוב אותו או למנות שליח שיכתוב אותו. הקונה ספר תורה מן השוק לא מינה קודם את הסופר לשליח שיכתוב את ספר התורה בעבורו; מכאן שניתן להסתפק בהשגת בעלות על ספר לשם קיום המצווה. למרות שהתורה משתמשת בלשון "כתבו", ממנה משתמעת חובה אישית לכתוב דווקא, ניתן לקיים את המצווה גם ברכישה. המילה "כתבו" כנראה מלמדת שהבעלות צריכה להיות על ספר תורה שנכתב כהלכתו, ולא רק על ספר שהוא העתקה של הפסוקים.

כנגד ההבנה זו, סבור בעל הנמוקי יוסף כי אין די ברכישת ספר תורה, וכי לא יוצאים ידי חובת המצווה ברכישה. על אף שהבנתו אינה מסתדרת עם פשטות הגמרא במנחות, היא נתמכת על ידי הגמרא במסכת סנהדרין (כא:). המשנה שם דנה במצווה על המלך לכתוב לעצמו ספר תורה נוסף (יתר על הספר שכל אדם מחויב בכתיבתו). רבא מחדש בגמרא כי גם מלך שקיבל ספר תורה בירושה מאבותיו חייב לכתוב עוד ספר תורה בעצמו:

"אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצוה לכתוב משלו, שנאמר 'ועתה כתבו לכם' ".

בתחילה מתלבטת הגמרא אם חובה זו (לכתוב בעצמו) חלה דווקא על מלך או גם על בני אדם רגילים, אך מסקנתה הסופית היא שגם אנשים רגילים חייבים לכתוב ספר תורה בעצמם, ולא להסתמך על ספר תורה שקיבלו בירושה. מהגמרא הזו עולה הבנה הפוכה לזו של הגמרא במנחות: עיקר המצווה הוא לכתוב, לא להיות בעלים על ספר תורה. שהרי אם בעלות מספיקה, מדוע אי אפשר לקיים את המצווה בספר תורה שעבר בירושה?

ואכן, כך פסק הרמ"א ביורה דעה (סימן ר"ע סעיף א):

"לקחו כך, ולא הגיה בו דבר, הוי כחוטף מצוה מן השוק, ואינו יוצא בזה".

למען האמת, נוכל לטעון כי המצווה היא להיות בעלים, ובכל זאת ליישב את הסתירה העולה מהגמרא בסנהדרין הקובעת כי לא יוצאים ידי חובה בספר תורה שעבר בירושה. בניגוד למי שקונה בפועל ספר תורה, עליו דנה הגמרא במנחות, היורש כלל אינו פעיל בקבלת ספר התורה. במעשה הרכישה עדיין יש נקיטת צעד אקטיבי לקיום המצווה, גם אם אין זה מעשה המצווה העדיף ביותר; אך יורש, שהוא פסיבי לחלוטין, לא קיים את המצווה.

ישנו רמב"ן מעניין במסכת סוכה, התומך בהבנה כי המצווה היא לכתוב ספר תורה. במבט ראשון, נראה כי המקור לדינו של רבא, הקובע שלא יוצאים ידי חובה בספר תורה שהתקבל בירושה, הוא המילה "לכם" - ממנה עולה כי הדרישה ההלכתית היא ספר תורה אישי. אך ניתן לפרש מילה זו באופנים אחרים; למשל, נוכל לתמוך בחילוק שהעלינו בין ספרי תורה קנויים ובין ספרי תורה שעברו בירושה. אלו האחרונים אינם נחשבים "לכם" משום שלא נעשה כל מאמץ להשגתם. לעומת זאת, ספר תורה קנוי יכול לעמוד בקריטריון של "לכם" גם לפי רבא.

אך מן הרמב"ן בסוכה (במלחמת ה', ד.-ה. באלפס) עולה כי רבא למד את דינו ממקום אחר. הרמב"ן דן בהכנת תשמישי מצווה וקדושה (תפילין, ציצית וכדומה) ודן בשאלה האם יש לעשותם מתוך כוונה 'לשמה'. הרמב"ן מעלה טענה לפיה ספר תורה חייב להיכתב לשמה (=מתוך כוונה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה):

"בספר תורה כתיב 'כתבו לכם', והיינו - לשם חובתכם".

הרמב"ן מקשה על הבנה זו: הרי רבא בסנהדרין למד מן המילה "לכם" דין אחר - שיש חובה על האדם לכתוב ספר תורה בעצמו ולא לקבל אותו בירושה; כיצד יכולה מילה אחת ללמדנו שתי הלכות שונות?

"וההיא דאמר רבא מצוה לכתוב משלו, דכתיב 'כתבו לכם' - ההיא מ'כתבו' נפקא".

הרמב"ן משיב כי דינו של רבא נלמד למעשה מן המילה "כתבו", ממנה משמע כי ישנה חובת כתיבה אישית. המילה "לכם" נותרה פנויה ללמד על הצורך בכוונה לשמה בעת כתיבת ספר התורה. מכאן עולה כי בבסיס דינו של רבא עומדת ההבנה שעיקר המצווה הוא לכתוב בפועל - כפי שעולה מן המילה "כתבו"; ולכן לא יוצאים ידי חובת המצווה בירושת ספר תורה. אילו רבא היה סבור שעיקר המצווה הוא שהספר יהיה בבעלותו האישית של הכותב, ולא רק בירושה מן האב, הוא יכל ללמוד את דינו מן המילה "לכם" - העוסקת בזיקה שבין האדם ובין הספר וברמת השייכות של הספר אליו.

אם אנו מקבלים את דעת הרמב"ן וגם את ההבנה הפשוטה של הגמרא בסנהדרין, עלינו להסיק כי אין די בבעלות על מנת לקיים את המצווה (ועל כן, רכישת ספר תורה לא תסייע לקיום המצווה). הבנה זו אינה קובעת שבעלות אינה תנאי הכרחי לקיום המצווה; היא טוענת כי בעלות אינה תנאי מספיק לכך. אפשר שהמצווה מתקיימת רק בכתיבה ובבעלות גם יחד. הדבר מזכיר את פסקו המפורסם של ה'תורת חיים' שאסור לאדם להקדיש ספר תורה, היות שסילוק בעלותו מן הספר מפסיק את קיום המצווה. לעומת זאת, רבי עקיבא איגר בחידושיו לשולחן ערוך (יורה דעה, סי' ר"ע ד"ה ואינו רשאי) מציין ל'פרדס דוד' הקובע כי על אף שספר התורה נמכר - המצווה ממשיכה להתקיים, שכן המצווה היא רק ביצירת הספר ולא בהחזקתו.

אפשר שגם הרמב"ן עצמו סבור שדרושה הן כתיבה והן בעלות. בספרו תורת האדם (בתחילת ענין הקריעה) טוען הרמב"ן כי דין קריעה על ספר תורה שנשרף נובע מביטולה של המצווה: "שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה". על אף שהמצווה חלה כבר בשעת הכתיבה (ועל כן על האדם לכתוב ספר תורה בעצמו או למנות שליח לכתיבתו), היא נמשכת בזמן שספר התורה קיים בעולם. ברור מן הרמב"ן שהוא מצריך את המשך קיומו של ספר התורה לשם קיום המצווה, אך לא ברור בדבריו האם יש צורך בבעלות. מה הדין במקרה בו הספר נמכר אך עדיין קיים? היות שאין חובת קריעה על המכירה, סביר לומר שהמצווה לא נפסקה.