מצוַת עדות

  • הרב שמואל שמעוני

מצוַת עדות

השולחן-ערוך פותח את הלכות עדות בכך שאדם שיודע עדות מסויימת - מצווה עליו ללכת ולהעיד על כך: "כל מי שיודע עדות לחבירו, וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו - חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו" (חו"מ כ"ח, א). מקור דין זה הוא במשנה מפורשת בסנהדרין (לז ע"א), אשר לאחר תיאור האיום שמאיימים על עדים בדיני נפשות שלא יעידו עדות שקר, מוסיפה שאומרים להם:

"ושמא תאמרו: מה לנו ולצרה הזאת? והלא כבר נאמר 'והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו''".

הרמב"ם פותח את הלכות עדות בלשון דומה ללשון השולחן-ערוך, אך עם תוספת המעוררת תהייה:

"העד מצווה להעיד... והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות" (עדות פ"א ה"א).

מפשטות דברי הרמב"ם, ניתן להבין שהמצווה היא דווקא בדיני ממונות, וכך נראה שהבין הרדב"ז שכתב: "דלא מיחייבי אלא בתביעת ממון". אולם, הבנה זו עומדת לכאורה נגד המשנה המפורשת בסנהדרין שהבאנו לעיל, המביאה את הלימוד מהפסוק דווקא בהקשר של דיני נפשות. ייתכן שקושייה זו הניעה את ה"כסף משנה" לפרש אחרת:

"ומה שכתב רבנו 'והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות' - נראה מדבריו דבדיני נפשות אפילו לא תבעוהו חייב. ואפשר דטעמא משום דחייבים העדים לינקם ממנו. וסמך לדבר מצאתי, שכתב הרא"ש ז"ל פ"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד, לקיים מה שנאמר 'ובערת הרע מקרבך'".

אמנם גם ה"כסף משנה" לא מתייחס למשנה, ואף תומך את החיוב להעיד בדיני נפשות במקור אחר, אך העיקרון הנובע ממנו ברור: יש על האדם מחייב מעין 'אזרחות טובה', להעיד על פשעים. מחייב זה הוא כלפי הקב"ה וכלפי החברה, ואינו כלפי אדם מסויים (כגון קרובי הנרצח). בניגוד לכך, המחייב להעיד בדיני ממונות הוא הסיוע לתובע או לנתבע, ולכן בעל הדין צריך לתבוע מהעד לבוא ולהעיד. ללא תביעה של בעל הדין - התורה אינה מטילה על האדם את המצווה להעיד.