סוכה | דף לו | מצוות ארבעת המינים

במשנה (לו ע"ב) הובאה מחלוקת תנאים ביחס לסוג האגד הנדרש לארבעת המינים:

"אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אפילו בחוט, במשיחה".

רבא (לו ע"ב) מסביר שמחלוקת התנאים נובעת ממחלוקת עקרונית בעניין הצורך באגד בארבעת המינים:

"אמר רבא: אפילו בסיב, אפילו בעיקרא דדיקלא. ואמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה? קסבר לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא הוה חמשה מיני".

כלומר, לדעת רבי יהודה האגד מהווה חלק אימננטי מן החפצא של הלולב, ומשום כך הוא צריך להיות עשוי מאחד מארבעת המינים. נימוק זה (ולא נימוק של נוי וכדומה) מאפשר לרבא להתיר לאגוד אפילו בסיב ובעיקרא דדיקלא, ובלבד שלא יהיה זה מין חמישי. בהמשך הגמרא מוכיח רבא שסיב ועיקרא דדיקלא נחשבים "ממין הלולב" מתוך מחלוקת אחרת של רבי יהודה ורבי מאיר:

"ואמר רבא: מנא אמינא לה דסיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא – דתניא: 'בסוכות תשבו' – סוכה של כל דבר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב, והדין נותן – ומה לולב, שאין נוהג בלילות כבימים, אינו נוהג אלא בארבעת מינין, סוכה, שנוהגת בלילות כבימים, אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין? אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל – אינו דין".

הברייתא מציגה קל וחומר שעושה רבי יהודה: אם ארבעת המינים, הנוהגים רק ביום, צריכים להיות מארבעת המינים, קל וחומר שסוכה, הנוהגת גם בלילה, צריכה להיות מארבעת המינים (ומכך שאפשר לסכך בנסרים, מוכח שגם נסרים העשויים מעיקרא דדיקלא נחשבים "ממין הלולב"). במבט ראשון נראה שזה קל וחומר תמוה ביותר, שהרי היותם של ארבעת המינים עשויים מארבעת המינים איננה מאפיין חיצוני שלהם, אלא הגדרת המצווה עצמה – ליטול ארבעת המינים. נסביר את הקושי דרך דוגמה אחרת: האם יעלה על הדעת ללמוד בקל וחומר מפסח לשבת שאסור לאכול חמץ בשבת? ברור שלא, שהרי איסור החמץ הוא המצווה הייחודית שנאמרה בפסח, ולא מאפיין של המצווה (כגון עונש כרת או שיעור כזית) שאפשר ללמוד ממנו לתחומים אחרים. בדומה לכך, היותם של ארבעת המינים מארבעת המינים היא תוכן המצווה הספציפית הזו, ואין לכאורה מקום ללמוד ממנה למצווה אחרת.

על גבי קושי זה יש לשאול שאלה נוספת ביחס לדברי רבא: וכי מדוע עלה על דעתנו שעיקרא דדיקלא איננו ממין הלולב? וכי מאיזה מין הוא? שאלה נוספת המתבקשת לאור שתי המחלוקות בין רבי מאיר לרבי יהודה, במשנה ובברייתא, היא אם יש קשר בין המחלוקות.

נראה שתשובה לכל השאלות הנ"ל עולה מתוך הבנה מעמיקה יותר של שיטת רבי יהודה ש"לולב צריך אגד". נראה שלדעת רבי יהודה ארבעת המינים אינם מהווים מרכיבים נפרדים בקיום המצווה (כשיטת בה"ג, שאפשר להגביה כל מין בנפרד), אלא חלקים שונים האמורים ליצור חפץ אחד של "ארבעת המינים" כשהוא אגוד ומחובר, וממילא היותו של חפץ זה עשוי מארבעת המינים איננה עצם התוכן של המצווה אלא רק מאפיין המגדיר אותה. כלומר, תוכן המצווה הוא החפץ המאוחד, והמינים שמהם אפשר להרכיב אותו מהווים רק גדרים והלכות בחפץ זה. ממילא אפשר ללמוד מכאן בקל וחומר למצוות אחרות שגם בהן יחול גדר זה, שתהיינה עשויות מארבעת המינים. לפי דברינו, זהו עומק מחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה במשנה, ונראה שבדיוק מסיבה זו רבי מאיר בברייתא לא קיבל את הקל וחומר של רבי יהודה – לשיטתו לולב אינו צריך אגד, וארבעת המינים מהווים את תוכן המצווה.

כמו כן, נראה שזו השאלה שאיתה התמודד רבא ביחס להגדרת עיקרא דדיקלא כמין לולב. אם ארבעת המינים מהווים את התוכן של המצווה עצמה, אין מקום להגדיר את עיקרא דדיקלא כחלק ממצווה זו, משום שאין הוא כשר ליטול אותו. אך מכיוון שאנחנו מגדירים את ארבעת המינים כדין שנאמר ביחס למצווה, דין זה יכול לכלול את כל מרכיבי הדקל. כלומר, דין "כפות תמרים" איננו תיאור של החפץ המהווה את תוכן המצווה, אלא דין בארבעת המינים, שיש בו שני מרכיבים: א. צריך לקחת כפות. ב. הכפות צריכות להיות עשויות מעץ תמר. ממילא, גם עיקרא דדיקלא עונה להגדרה של "עשוי מעץ תמר", ולכן הוא כשר לאגוד בו.