מצוות כתיבת ספר תורה

  • אוריאל לוסטיג

א.

למוני המצוות ע"פ פרשיות התורה זוהי המצווה התרי"ג.  מקורה בתורה הוא בפרשת "וילך" (דברים ל"א, יט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד".  הפסוק נכתב בסמוך לשירת "האזינו", ואעפ"כ הבינו שהכוונה לכל התורה כולה.  ולפי זה נפרש "שירה" - ספר תורה.

הרמב"ם בהל' ס"ת פ"ז ה"א כותב: "מצוות עשה על כל איש ואיש לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר:'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר: כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות".  אפשר היה להבין שלפי שיש איסור לכתוב את התורה פרשיות פרשיות, ממילא כוונת הפסוק היא לכל התורה כולה.  פשט דברי הרמב"ם אינו כך, אלא שמוקד הפסוק הוא שירת האזינו בלבד, אבל משיקולים טכניים-הלכתיים עלינו להרחיב את המצווה לכל התורה כולה, לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות. להבנה זו ישנן השלכות מרחיקות לכת, כגון: אדם הכותב ס"ת הפסול במקומות מסוימים, אך כשר בשירה עצמה. ומעבר לכך, אם יכתוב אדם את השירה בלבד, הרי למרות שעבר על האיסור, עדיין קיים את המצווה בדיעבד!  הבנה זו ברמב"ם מוקשת ממה נפשך.  מחד גם לאחר איסור כתיבת פרשיות פרשיות עדיין כותבים חומשים בנפרד, ואם כן הרחבת המצווה צריכה להיות על ספר דברים בלבד.  ומאידך הרי כשם שבמצוות תפילין ומזוזה למרות האיסור מותר לכתוב את הפרשיות המיוחדות בנפרד, כך יהיה מותר לכתוב את פרשת "האזינו" בפני עצמה[1].

לכן נראה לאמץ את פירוש בעל התורה תמימה (דברים, שם, סוף אות כ"ו) הרואה בדברי הרמב"ם לא הסבר למצווה אלא הסבר לפסוק עצמו.  לפי שמשה רבינו כתב את התורה מגילות מגילות, שבכל פעם שנאמרה לו פרשה כתבה, הרי עתה, בסוף שנת הארבעים, כשנשלמה מלאכת הכתיבה בשירת האזינו, אזי אפשר לכתוב את התורה כולה וללמדה את בני ישראל.

יש לציין את השיטה המיוחסת לרמב"ן, המבין שהפסוק מדבר על שירת האזינו בלבד, אבל לומד את חובת כתיבת ס"ת מק"ו: מה שירת האזינו אמרה התורה לכתוב "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", כל התורה כולה, שהיא ללמוד ולעשות, לא כל שכן?!  אם-כן מתקיימות שתי החובות במעשה אחד!

ב.

ננסה לדון כעת בגדרי המצווה.  מדיוק בלשון הפסוק נשים לב להדגשה "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם".  כלומר, מטרת המצווה היא הכשר ללימוד תורה. צריך שיהיה לאדם ס"ת בביתו כדי שיוכל ללמוד ממנו. ובל נשכח כי לימוד תורה בימיהם הוא מס"ת עצמו. וכך אומרת הגמרא במנחות דף ל' ע"א: "ואמר ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: הלוקח ספר תורה מן השוק - כחוטף מצווה מן השוק. כתבו - מעלה עליו כתוב כאילו קבלו מהר סיני.  אמר רב ששת: אם הגיה אפילו אות אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו".

משמע שאדם יוצא ידי חובת המצווה בקניה, כתיבה ואפילו הגהה, אבל הקיום לכתחילה הוא בכתיבה, בעוד שבקניה הקיום הוא בדיעבד בלבד, "כחוטף מצווה מהשוק".

הנמוקי יוסף על אתר מסביר שכאשר אדם קונה ס"ת, אמנם הוא יוצא ידי חובתו, אבל מידת הדין מקטרגת ואומרת שאדם זה מוכן לקיים את המצווה רק בלא טורח ועמל, ואילו היה צריך ללכת למדבר על מנת לקבל את התורה לא היה הולך   לעומת זאת, הכותב ס"ת בעצמו ומשקיע בקיום המצווה, עליו מידת הדין אומרת שגם אם היה צריך ללכת למדבר בשביל לקבל תורה היה הולך.

לעומת זאת, הגמרא בסנהדרין כ"א: אומרת: "אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב משלו. שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה' ".

אם נמשיך את הקו שהתחלנו, שהמוקד הוא לימוד התורה, כלומר: מעין הכשר למצוות תלמוד תורה, אך משמש בפני עצמו ולא פוגע ביכולת הלימוד וקיום המצווה במי שאין לו, נוכל לומר ששתי המימרות אינן סותרות, אלא אחת מכשירה קניה, והשניה פוסלת את הירושה, ויש אפוא להבהיר את ההבדל בין קניה לירושה:

א.  הפגם בירושה הוא שהדבר נעשה בלא שום טרחה ויגיעה, בעוד שבקניה ישנו מאמץ   והוצאה כספית, ובקיום המצווה דרושה טירחה מסוימת.

ב.  הדרישה המנימלית של התורה היא, שאדם יעשה מעשה קיום של המצווה.  היורש אינו עושה שום פעולה חיובית מצידו, ס"ת פשוט "נופל לו מהשמים".  הקונה ס"ת עושה מעשה קנין בגוף הדבר המספיק בשביל לצאת ידי חובה, אבל עדיין אינו מהודר.

הנפקא מינה העולה מסיבות אלו היא לגבי המקבל ס"ת במתנה. בדרך כלל מגדירים   מתנה כמכר, והדבר יובן אף פה אם הדרישה היא מעשה מצידו של המקיים, שאף המקבל במתנה עושה פעולת קנין. אך אם הדרישה היא טורח והתעסקות במצווה דומה מתנה לירושה, וממילא לא יצא.  לכל הדעות ברור, כי המגיה אות אחת בס"ת שלו יצא ידי חובה את זאת נסביר ונאמר, שאע"פ שאין פה טורח ממשי, העובדה שמביא את ס"ת לידי כשרותו נחשבת כיצירה חדשה של ספר תורה.

בניגוד להסברנו, כותב המנחת חינוך (מצווה תרי"ג): "כל איש ישראל מצווה לכתוב, דהמצווה היא הכתיבה, שיכתוב לו ספר-תורה, וההוכחה מתיבת כתבו".  כלומר: הקיום הוא בכתיבה בלבד, ואין הבדל לענין זה בין ירושה לקניה, ובשניהם אין יוצאים ידי חובה.  הדבר נלמד מהדגשת הכתוב - "ועתה  כ ת ב ו לכם".  הלימוד חייב להיות מתיבת "כתבו" ולא מ"לכם", שהרי גם על אתרוג נאמר "ולקחתם לכם", ואעפ"כ יוצא ידי חובה בירושה.  לשיטת המנחת חינוך, מי שאינו יכול לכתוב - ישכור סופר, ויצא מדין שליחות.

במהות המצווה נוכל לומר שמצווה זו מנותקת לחלוטין ממצוות לימוד תורה, ולפיכך ישנה חובה עצמאית של כתיבה.  משמעותה, בכיוון המחשבתי: בשביל "לקנות" קנין של תורה, חייב האדם להתייגע עליה אות אות ופסוק פסוק.  ספר החינוך, שגם הוא מחייב כתיבה בדווקא: "לכתוב כל איש ישראל ספר תורה לעצמו", עדיין קושר זאת ללימוד תורה, ובשורשי המצווה הוא מנמק "ונצטוינו להשתדל בדבר כל אחד ואחד מבני ישראל, ואע"פ שהניחו לו אבותיו, למען ירבו ספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות וגם למען יקראו בספרים חדשים פן תקיץ נפשם בספרים הישנים שהניחו לו אבותיו".  וזה דווקא בכתיבה שהיא יצירה חדשה של ס"ת הנוסף לעולם.

לעיל הנחנו שהמימרות במנחות ובסנהדרין אינן סותרות, אלא אחת מכשירה קניה והאחרת פוסלת ירושה.  לאור דברינו כעת, שבכתיבה בלבד יוצאים ידי חובה, יש להסביר את המימרות אחרת.  וכאן ניתן ללכת בשני כיוונים מנוגדים:

1.  הגמרות אכן סותרות, אבל דברי הגמרא במנחות הם אליבא דאביי החולק ומקשה בגמרא בסנהדרין על רבה, וא"כ, הבדלי הגישות נעוצים כבר במחלוקת אמוראים.

2.  ביו"ד סי' ע"ר כותב הרמ"א: "קנאו ולא הגיה בו דבר הווי כחוטף מצווה מן השוק ואינו יוצא בזה".  הוא הבין את דברי הגמרא "כחוטף מצווה מן השוק" לא כקיום של דיעבד, אלא במשמעות שלילית, שאין פה קיום כלל, וא"כ הגמרות אינן סותרות אלא משלימות, האחת שוללת ירושה והשנייה שוללת קניה[2].

ג.

נדון בהשלכות המעשיות של המצווה בימינו.

הבעיה מתעוררת בעקבות דברי הרא"ש במנחות בהלכות ספר-תורה: "וזהו בדורות ראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו, אבל האידנא שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבתי כנסיות לקחת בו ברבים, מצוות עשה על כל איש שידו מסגת לכתוב חומשי תורה, משנה, גמרא ופירושים, ולהגות בו הוא ובניו, כי מצוות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כדכתיב: 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', וע"י הגמרא והפירוש ידע פירוש המצוות ודינים על בוריים, ולכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם לא למוכרם".

פשט דבריו, כפי שאכן הבין אותם הדרישה בסי' ע"ר ביורה דעה, שהואיל ומטרת המצווה היא הכשר ללימוד תורה, אם כן בעקבות שנוי הזמנים, שלימוד התורה שבכתב נעשה מספרים ולא מס"ת, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" נשתנה הקף המצווה, וקיומה הוא בספרים למיניהם.

הבית יוסף באותו סימן נזעק כנגד הבנה זו: הכיצד אנו רוצים לעקור ולשנות מצווה מהתורה?!  ואם הגורם הוא הלימוד כיום מספרים, אזי שיורה כפסק שיש חיוב ללמוד מס"ת ולא מספרים, ולא ישמש זה כתירוץ לשנוי מצווה!  ולכן טוען הב"י שיש להבין את הרא"ש בצורה שונה, שאינו בא למעט אלא לרבות.  החובה הבסיסית של המצווה לא השתנתה, אלא הואיל ואחרי הכל המטרה היא הלימוד, וכיום לומדים מספרים, חלה המצווה, בנוסף לס"ת, גם על חומשים, משניות וגמרות, וגם עליהם חל איסור מכירה ושאר פרטי המצווה.

החתם סופר (ח"ב סי' רנ"ד) תוקף מחזית אחרת.  כל דברי הרא"ש מבוססים על כך שמהות המצווה היא בשביל הלימוד, אבל כל עניין "זיל בתר טעמא" שנוי במחלוקת אמרואים (ר"י ור"ש), ונפסק שאין ללכת אחר הטעם, וממילא אין מקום להפקיע את החובה הבסיסית של ס"ת.  אם-כי מודה החתם סופר שלכל הפחות לחומרא כן אומרים "זיל בתר טעמא" ולכן הוא מגיע להבנת הב"י.  הוא מוסיף ואומר שהרי בס"ת לומדים מכל אות, מכל תג ומכל יתיר הלכות רבות, "ר' עקיבא דורש כתרי אותיות"   עדיין אין מקום לוותר על לימוד מתוך ס"ת עצמו, אם כי יש מקום לומר שעצם העובדה שיש לך אפשרות עקרונית ללמוד מס"ת, דבר זה מספיק בשביל לא להפקיע את קיום המצווה דווקא בס"ת, גם אם בפועל אין הדבר בא לידי מימוש!

בספרים - גם אם בס"ת אינו יוצא בירושה וקניה, בספרים יוצא. מה ההבדל?  בס"ת ישנו איסור למוכרו, ולכן אפילו בקניה יש מעשה ראשוני של הוצאת הממון ותו לא.  זהו רגע של גלוי רצון טוב אחד בלבד, ומה שאינו מוכר אותו אח"כ הוא מחמת איסור המכירה, א"כ אין כאן כמעט טורח ועדיין יש מקום למידת הדין לקטרג ולומר שמלדבר לא היה הולך.  אבל בספרים ישנו היתר עקרוני למוכרם (ללמוד תורה ולישא אישה), ולכן מעבר למעשה הראשוני יש כאן המשך של אותו גלוי הרצון הטוב של קיום המצווה בכל רגע ורגע שאינו מוכרם, ולכן אין מקום למידת הדין לקטרג על קנית ספרים. ומנגד, הקידמה בדרך הוצאת ספרים הסיטה במידה מסוימת את הטורח שבכתיבה לאפיקים אחרים, שנראה שגם בהם יש קיום המצווה.

בספרים קשה להגדיר בבירור את הקף המצווה במישור המעשה.  מחד גיסא ברור שאף שספרים הם תחליף לס"ת אדם אינו יוצא בקנית תנ"ך בלבד.  ומאידך קשה לדבר על סף מסוים שמעבר לו האדם מפסיק לקיים את המצווה, אלא בכל ספר חדש שהוא קונה - שורשיו יונקים מספר התורה, וגם אם האדם כבר יצא ידי חובתו, עדיין ממשיך לקיים את המצווה.

השאגת-אריה (סי' לו) אינו מקבל את גישתו העקרונית של הרא"ש, שהכל ענין התלוי בלימוד.  אחרת מדוע אין האדם יוצא בירושה?  ואעפ"כ הוא מדבר על שנוי בקיום המצווה עם הדורות.  כל קיום מצוות כתיבת ספר תורה הוא רק כאשר כותבים אותו ע"פ הלכותיו ודקדוקיו.  וכיום, שאין בקיאים בחסר ויתר, כדאמר ר' יוסף לאביי: "אינהו בקיאים בחסרות ויתרות ואנן לא בקיאינן" (קידושין ל'), ממילא חוסר היכולת הטכנית שלנו לקיים את המצווה כמו שצריך - תפטור אותנו. וצריך לומר שמחלוקות רבות בכתיבת ס"ת, עד כי לא שייך אפילו מצד הספק לחייב שספק דאורייתא לחומרא, ויש להבין שספר התורה שבידינו משובש ואין בידינו לתקנו.

האחרונים דחו את השאגת-אריה מכיוונים שונים.  המנחת חינוך מקשה: אם יש בעיה של חסרות ויתרות, כיצד אנו מקימים את מצוות תפילין ומזוזה?  הרי הבעיה היסודית שייכת גם בהם, כגון "טוטפת", ובמה שונים אלו מס"ת?  ולכן הוא טוען שיש לחלק בין שני סוגי ספקות בענין חסר ויתר.  ישנם ספקות שהם בעלי משמעות הן מבחינת הקריאה והן מבחינת הלכה, אם למקרא - אם למסורת, ובאלו אנו ודאי בקיאים.  אך ישנו סוג שני, שהוא אינו משמעותי (רק בבחינת "הכל שמותיו של הקב"ה"), ובאלו אין אנו בקיאים, אך אלו אינם פוסלים את ס"ת.  כגון: אהרון - אהרן, לעומת סוכת - סכת שכן בקיאים.  ערוך השולחן טוען שאמנם יש ספקות, אבל סוף סוף גם בהם נפסקה ההלכה והיא המחייבת, וממילא אם נקבל את הגישה העקרונית, שהקיום הוא רק בכתיבת ספר תורה ממש, הרי עדיין גם בימינו ישנה אפשרות טכנית-הלכתית לקיים את המצווה לכתחילה.

ד.

הרמב"ם בספר המצוות בסוף מצוות העשה כותב שמצווה זו (מצווה יח') נוהגת באנשים ולא בנשים, וכן משמע מלשונו ביד החזקה: "מצוות עשה על כל  א י ש   ו א י ש  לכתוב...".  השאגת אריה סי' ל"ה טוען שנשים חייבות במצווה זו כאנשים, ולפי שהינה חובה תמידית אינה בגדר מצוות עשה שהזמן גרמא, ומנין לנו לפוטרן.  ואפילו לשיטת הרא"ש הסובר שעיקר מצוות כתיבת ס"ת הוא כדי ללמוד בה, עדיין אין זו סיבה לפטור מטעם שפטורות מלימוד תורה, הרי לפי שאמרו שנשים מברכות ברכות התורה משום שחייבות ללמוד הדינים השייכים למצוות הנוהגות בהן, כך לימוד תורה זה יחייב אותם בכתיבת ס"ת!

בית הלוי (ח"א סי' ו) מגן על הרמב"ם ואומר שנשים פטורות לחלוטין ממצוות תלמוד תורה.  "ולמדתם אותם את בניהם - ולא בנותיהם".  וכל לימוד הדינים הוא בגדר הכנה למצוות ולא מצוות תלמוד תורה, ולכן לגבי מצוות הקהל דורשים "אנשים ללמוד, נשים לשמוע, והטף לתת שכר למביאהם" - נשים לשמוע ולא ללמוד.  ומה שמברכות ברכות התורה הוא כשם שמברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא שהן פטורות, וכמו שאישה הנוטלת לולב יכולה לברך, כך אישה הלומדת מברכת.  א"כ לשיטת הרא"ש ברור מדוע נשים פטורות.  אולם לסוברים שהקיום הבסיסי הוא בכתיבה בלבד ניתן לומר:

1.  הואיל וקיום המצווה הוא בכתיבה ממש, ונשים שכתבו ס"ת - פסול (גיטין מ"ה:), ממילא אין להם את היכולת הטכנית לקיים את המצווה, ואף לא ע"י שליחות, שלא יתכן שכוח השליח בקיום מצוות יהיה גדול מכוח משלחו.  ומה שחייבות במזוזה הוא משום שהקיום אינו בכתיבה בדווקא, אלא שתהיה מזוזה בפתח, ואפילו ע"י קניה או ירושה.

2.  אופן קיום המצווה הוא הכתיבה, והואיל ואי אפשר לכתוב בשבת וביום טוב,   המצווה מוגדרת כתלויה בזמן, ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא (יהודה יעלה סי' רע"ט.)

ה.

מדוע אין ברכת המצוות על מצווה זו? ובוודאי לסובר שהחיוב הוא הכתיבה במה שונה מצווה זו מתפילין או מילה?

א.  לדעת החתם סופר (ח"ב סי' רנ"ד) אין מברכים על מצווה זו הואיל שכל קיומה מספק, כפי שאמרנו שאין אנו בקיאים בחסר ויתר.

ב.  הרמב"ם בהל' ברכות (פ"י,ה"ח): "כל מצווה שעשייתה הוא גמר חיובה מברך בשעת עשייתה, וכל מצווה שיש אחר עשייתה ציווי אחר - אין מברך אלא בשעת עשיית הדבר האחרון.  ולפי שאחר הכתיבה קיימת חובת לימוד, אין לברך על הכתיבה.  ויש מקום לומר שברכות התורה של אותו יום פוטרות את האדם מברכה מיוחדת על מצווה זו.

 

 ל ס י כ ו ם   ה ה ל כ ו ת :

  1. ראינו מחלקות יסודית בדרך קיום המצווה, קניה או כתיבה, ובהתאם - טעם המצווה.
  2. לדעת הרא"ש, שהטעם הוא ללימוד תורה, יוצאים בימינו בספרים.
  3. ר' משה פינשטיין באגרות משה טוען שגם לסוברים שהמצווה היא בכתיבה בלבד אפשר לסמוך על השאגת-אריה הפוטר הואיל ואין אנו בקיאים בחסר ויתר.
  4. נשים פטורות ממצווה זו, שאינן חייבות בלימוד תורה ואינן יכולות לכתוב.

 

* מאמר זה הופיע לראשונה בדף קשר גיליון מס' 380, פרשת כי תשא, אדר התשנ"ג.

 

 


[1] עיין בשאגת אריה סי' ל"ד ושו"ת חתם סופר יו"ד סי' רנ"ד שהקשו מעין זה.

[2] עיין בבית הלוי ח"א סי' ו', המביא ראיות לשיטת הרמ"א.