מצוות מזוזה – חלק א'

  • הרב ברוך גיגי

א. השמירה על ידי המזוזה

כזכור, אנו מצויים בעיצומו של ליבון מערך עול המצוות, במסגרת המעבר בקריאת שמע מספר המדע לספר האהבה. עד כה, מדנו על מצוות תפילין ועל משמעויותיה הייחודיות. עתה, נפנה למצווה הצמודה לה – מצוות מזוזה.

אחד הרעיונות המרכזיים שבמזוזה הוא רעיון השמירה. הקובע מזוזה בפתח ביתו זוכה לשמירת ביתו ובני ביתו מכל צרה ונזק. רעיון זה בא לידי ביטוי במספר מקומות בחז"ל, ומבוסס, כפי שנבאר, על זיקה שיסודה כבר בפסוקי התורה.

בסוף פרשת והיה אם שמוע, נאמר:

"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך: למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ"  (דברים י"א, כ'-כ"א)

במבט פשוט, מסתבר שהבטחה זו של התורה לאריכות ימים מתייחסת לכל הנאמר בפרשה זו אודות מי ששומע אל מצוות ה' כולן, והולך בדרכיו.

אולם, חז"ל קישרו הבטחה זו ישירות למצוות מזוזה. שתי סוגיות תלמודיות קבעו זיקת אריכות ימים למצוות מזוזה.

 

במסכת שבת (לב:) נאמר[1] שבניו של אדם מתים בעוון ביטול מצוות מזוזה. דבר זה נלמד מסמיכות הכתובים של מצוות מזוזה לפסוק המבטיח ש"ירבו ימיכם וימי בניכם". בניסוח חיובי כתב הטור:

"וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם"  (טור יו"ד רפ"ה)

 

במסכת קידושין (לד.) דנה הגמרא בעניין האפשרות לפטור נשים ממצוות מזוזה. בתחילה, סוברת הגמרא שנשים פטורות, לאור הסמיכות בתורה שבין מצוות מזוזה למצוות תלמוד תורה, ממנה נשים פטורות. אולם, הגמרא דחתה אפשרות זו ("לא סלקא דעתך!") בנימוק הבא:

'לא סלקא דעתך דכתיב למען ירבו ימיכם - גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי?!"   (קידושןי לד.)

גם בגמרא זו, נראה בעליל שהבטחת 'ירבו ימיכם וימי בניכם' ביחס למצוות מזוזה היא כל כך מרכזית, שאין מקום להעלות על הדעת פטור נשים ממצווה זו. שהרי, בהפקעת נשים ממצוות מזוזה יש מעין הפקעה מן הרצון הבסיסי של הקיום, של החיים.

הוסיף הטור שם וכתב:

"וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך"   (טור שם)

 

ב. שיטת הרמב"ם בשמירת המזוזה

מפורסמים דברי הרמב"ם שכתב:

"מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה ש-ד-י ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות[2] הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם"    (תפילן ומזוזה ה', ד')

הכסף משנה שם, הביא קושיית הרמ"ך על הרמב"ם מן הסוגיה במסכת עבודה זרה (יא.). בגמרא שם מובא הסיפור אודות אונקלוס שהתגייר, והקיסר שלח אחריו כדי להשיבו. בין היתר מסופר שם:

"הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה אמר להו לא תשתעו מידי בהדיה כי נקטי ליה ואזלי חזא מזוזתא דמנחא אפתחא אותיב ידיה עלה ואמר להו מאי האי אמרו ליה אימא לן את[3] אמר להו מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ ואילו הקדוש ברוך הוא עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאמר ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם איגיור"[4]    (עבודה זרה יא.)

מתוך קושיית הרמ"ך ניתן להסיק, שלהבנתו הרמב"ם מסתייג מן הרעיון של שמירה שמיוחס למזוזה. הרמב"ם רואה את המזוזה כביטוי לזיקת האדם לקדוש ברוך הוא, בכך שהוא מצהיר בפתח ביתו אודות אמונת הייחוד והאהבה, שהם יסודות עבודתו יתברך. להבנת הרמ"ך, הרמב"ם מסתייג מן היסוד הקמיעי שיוחס למזוזה על ידי הקדמונים.

הרמ"ך תוקף את עמדת הרמב"ם, כפי שהבין אותה, בטענה שרעיון השמירה מובא בגמרא עצמה:

"דבמסכת ע"ז משמע מהא דאמר אונקלוס לגונדא דרומאי כי הקדוש ברוך הוא עושה המזוזה לשמור ישראל מבחוץ. ויש לדחוק דאונקלוס הוא דאמר להו לאחשובינהו לישראל"  (רמ"ך שם)

לאור זאת, דוחק הרמ"ך ליישב את הרמב"ם וטוען שאפשר שאונקלוס אמר את הדברים לרומאים, רק כדי להגדיל שבחם של ישראל בעיניהם. לרומאים אומר אונקלוס, שהמזוזה מסמלת את שמירתו כביכול של ה' על בתי בני ישראל. אולם, לאמיתו של דבר, מצוות מזוזה אינה עניין לשמירת ה', אלא ביטוי לאמונה בייחוד ה' ועבודתו.

אמנם, מסתבר יותר שהרמב"ם אינו קורא תיגר על עצם רעיון השמירה שבמזוזה. כך כותב הכסף משנה, לאור העובדה שהגמרא במנחות השתמשה ביסוד זה לקביעת ההלכה אודות מיקום המזוזה:

"דהא בפרק הקומץ (לג:) גבי מזוזה צריך להניחה בטפח הסמוך לר"ה אמר רב הונא מאי טעמא כי היכי דתנטריה[5] לכך צריך לומר דאין הכי נמי שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה"  (כסף משנה)

לדעתו של הכסף משנה, הרמב"ם מסתייג מן הפעולות שהורחבו כדי להסיט את המזוזה ליסוד הקמיעי, בהכנסת שמות מלאכים לתוך המזוזה. הרמב"ם רואה את יסוד השמירה שבמזוזה מצד החיבור של האדם ל-ה', לאמונתו ולייחודו.

בהמשך דברינו, נבאר ביתר דיוק והעמקה את רעיון השמירה שבמזוזה.

 

 

ג. מקורות נוספים לשמירה שבמזוזה

עוד אמרו בירושלמי במסכת פאה:

"ארטבון שלח לר' הקדוש חד מרגלי טבא אטימיטון א"ל שלח לי מילה דטבא דכוותה שלח ליה חד מזוזה א"ל מה אנא שלחי לך מילה דלית לה טימי ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר א"ל חפציך וחפצי לא ישוו בה ולא עוד אלא דאת שלחית לי מילה דאנא מנטיר לה ואנא שלחי' לך מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך דכתיב (משלי ו', כ"ב) בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך"[6]  (ירושלמי פאה א', א')

כיוצא בזה כתב הטור בהלכות מזוזה:

"וגדולה מזה שהבית נשמר על ידה כמו שדרשו בפסוק ה' שומרך וגומר מלך ב"ו מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ ואתם ישנין על מטתכם והקב"ה שומר אתכם מבחוץ וע"כ נתינתה בטפח החיצון שיהא כל הבית לפנים הימנה ובשמירתה"   (טור יו"ד רפ"ה)

אף מנהג ישראל לכתוב על קלף המזוזה מבחוץ את השם: ש-ד-י, ודרשוהו בנוטריקון[7]: "שומר דלתות ישראל", מחזק רעיון זה של המזוזה כשומרת ביתו של אדם.

כאמור, יסודו של רעיון זה מצוי כבר בפסוקי התורה. אף שבתורה לא הוזכר עניין השמירה בזיקה ישירה למצוות מזוזה, הוא הוזכר בזיקה למזוזה אחרת. בפרשת בוא, ה' מצווה את בני ישראל לתת מדם הפסח על שתי המזוזות ועל המשקוף. טעם הדבר כמובא שם:

"והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים"   (שמות  י"ב, י"ג)

ועוד באותו פרק:

"ועבר ה' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף"  (שם כ"ג)

עוד מובא בסוף הפרק שם:

"ליל שמרים הוא ל-ה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה ל-ה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם"   (שם מ"ב)

 

וכתב רש"י:

"שמרים לכל בני ישראל לדרתם - משומר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר (פסוק כג) ולא יתן המשחית וגו' " (רש"י שם)

 

ד. בין מזוזה לקרבן הפסח

אף בליל יציאת מצרים משמר ה' את בתי בני ישראל באמצעות הסימן של הדם על המשקוף ועל המזוזות, ומכוחו הופך לילה זה להיות לדורות ליל שימורים[8].

במבט ראשון נראה שהיסוד המשותף שבין מצוות מזוזה לקרבן פסח, הוא בכך שבשניהם אנו מצווים להניח דבר מסוים על המזוזה, ובכך מביאים לשמירת הבית והיושבים בו.

בעומק העניין, נראה שהזיקה בין מצוות מזוזה לקרבן הפסח מהותית יותר.

 

מה משמעות הנחת הדם על המזוזות ועל המשקוף? קרבן הפסח שבני ישראל הקריבו במצרים, הוקרב כזבח משפחה, שה לבית אבות, בפתח ביתה של כל אחת מן המשפחות.

במצרים, כמובן, אין מקדש ואין מזבח. על כן, נראה שמשמעות הדם היא להבחין ולסמן בין בתי ישראל לבתי המצרים, כדי למנוע מן המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף.

 

אולם, האפשרות שהדם נועד להבחין בין בתי ישראל לבתי מצרים מעוררת קושי גדול, לאור מדרשי חז"ל. מדברי מדרשים אלו עולה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עבר בתוך ארץ מצרים. ממילא, ודאי שאין הוא זקוק לאות. כך כתב בספר מגיד מישרים למרן הבית יוסף:

"ומאי דקשיא בפסוק וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, אמאי איצטרך סימנא דהא הכל גלוי לפניו איכא למימר דאתא וסימנא איצטריך משום מלאכיא דאתו עימיה ותו איכא למימר דאיכא לאקשויי דההוא סימנא הוי בדמא והוה את מות והוא בהיפוכא במאי דבעו, ותו סימנא מיבעי ליה למהוי מסטרא דלבר והאי הוה מסטרא דמגאו: אבל רזא דמילתא דבעא הקב"ה דירחצון ביה וישוון ההוא דמא על פתחא מלגאו והיינו דכתיב והיה הדם לכם לאות ובמקום דהוה להו למידחל במחזיהון דמא על פתחא, אדרבא ירחצון במאריהון דפקיד למעבד הכי למהוי להו שיזבתא והאי זכותא דהאי רחיצו יגן עליהון והיינו דכתיב והיה הדם הזה לכם לאות וראיתי את הדם ופסחתי עליכם כלומר אחזי זכותא דרחיצו דילכו, דדמא דהוה- סימנא דמותא יהא לכון סימנא דחיי ברחיצו דמימרא דמאריכון, ובגין כך וראיתי את הדם ופסחתי עליכם"[9]  (מגיד מישרים פרשת בא)

נראה, שמשמעות הביטחון ב-ה' היא לא רק בעשיית הפעולה הנדרשת על ידי ה' ברמה הפשוטה. יש לראות בדברים הללו יסוד חשוב ועמוק, לאור דברי הגמרא בפסחים:

"תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות"   (פסחים צו.)

מהגמרא מתחוורת ועולה תמונה רחבה יותר. פסח מצרים הוא זבח המוקרב בפתח ביתו של אדם –  כשביתו הוא המקדש, ופתח ביתו הוא המזבח.

אמנם חז"ל מדברים על שלושה מזבחות, אך נראה מדויק יותר לומר, שהם מכוונים לשלוש קרנות של המזבח.

עם ישראל מצווים לראות את ביתם כבית ה'. בבטחונם בו יתברך הם מבטאים את עוצמת זיקתם אליו, בכך שהם רואים את בתיהם כבית ה'. ואם ביתם הוא בית ה', אז ממילא פתח הבית הוא כמזבח - והם נותנים מן הדם על קרנותיו המזבח, המשקוף ושתי המזוזות.

מבט זה, המקַדֵּש את בתי בני ישראל כמִקדָּש, הוא כעין מה שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ', כ'). כך, נעשה הבית לבסיס לברית הנרקמת בין ה' לעמו, בכך שהם מבקשים את נוכחותו בתוכם.

אם כנים דברינו, מסתבר ששרעיון השמירה של המזוזה מקבל משמעות עקרונית ופנימית יותר. האדם הופך את ביתו לבית ה' - וממילא בית ה' שמור. כפי שכתוב בתהילים:

"שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר"    (תהלים קכ"ז, א')

שמירת ה' היא השמירה ואין בלתה, ורק היא תיחשב שמירת אמת.

דברים אלו מתחברים לדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, שהשמירה שהייתה במקדש לא הייתה אלא אקט של כבוד ולא לעצם השמירה, כי אין בית ה' זקוק לשמירה:

"שמירת המקדש מצות עשה ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים שאין שמירתו אלא כבוד לו אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין"   (רמב"ם בית הבחירה ח', א')

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ז

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

[1] כך נאמר בגמרא שם:

"פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי יוסי חד אמר בעון מזוזה [בניו של אדם מתים] וחד אמר בעון ביטול תורה ... בשלמא למאן דאמר בעון מזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וכתיב בתריה למען ירבו ימיכם וימי בניכם"  (שבת לב:)

[2] בדבריו אלה מכוון הרמב"ם למנהגים עתיקים שנהגו להוסיף למזוזה תוספות רבות. כך כתב רבנו אליעזר ממיץ:

"הורגלו העולם לתוספת שמירת הבית לכתוב בסוף השורות חותמות ושמות כל [של] מלאכים ואינם עכובא אף לא מצוה אלא תוספת שמירה. וזו צורת המזוזה וחותמיה: שמע וגו' ואהבת וגו' לאלו ב' מקראות כותב וחותם י-ה י-ה י-ה כותב והיו הדברים וגו' ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וחותם מיכאל כותב ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות וחותם גבריאל וחותם זה כותב בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך וחותם י-ה י-ה י-ה כותב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי וחותם עזריאל כותב מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך ונתתי וחותם צדקיאל ם ם כותב עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת השמרו לכם וחותם י-ה י-ה כותב פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה וחותם שרפיאל כותב ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך וחותם רפאל כותב בדרך בשכבך ובקומך וכתבתם על מזוזות ביתך וחותם ם ם כותב ובשעריך למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה וחותם ענאל וכותב אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים וכותב על הארץ בסוף שיטה או בתחלת שיטה וחותם"   (יראים ת')

[3] תרגום חופשי:

"שב ושלח [הקיסר] אחריו גדוד אחר כדי להשיבו, וציווה עליהם שלא לשוחח עימו כלל. הם הגיעו אליו ונטלו אותו, ובדרכו החוצה ראה את המזוזה שהייתה מונחת בפתח הבית, הניח ידו עליה ושאל אותם אם הם יודעים מה זה. הם ביקשו ממנו שיאמר להם...."

[4] תרגום: "התגיירו אף הם".

[5] לדרכו של הרמ"ך בשיטת הרמב"ם אפשר ליישב, שאין הכוונה שהמזוזה שומרת את האדם, אלא שהאדם ייזכר ביסודות האמונה בכניסתו וביציאתו מביתו.

[6] תרגום חופשי:

"ארטבון – מלך פרס שלח מתנה לרבנו הקדוש מרגלית טובה ואיכותית, וביקש ממנו שישלח לו אף הוא מתנה אחרת שוות ערך אליה. רבי שלח אליו מזוזה... ונימק זאת כך: אתה שלחת אלי דבר שאני צריך לשמור עליו, ואני שלחתי לך דבר שאתה ישן והוא שומר עליך ככתוב  - בשכבך תשמור עליך"

[7] ראה בדברי הכלבו:

'וטעם למה כותבין זה השם יותר מן האחרים לפי שהוא נוטריקון שומר דירת ישראל"   (כלבו מזוזה צ')

[8] לקביעת הלילה כליל שימורים יש השלכות הלכתיות במספר מקרים. כך, לעניין קריאת שמע על המיטה בלילה זה, וכן לעניין ברכת מעין שבע בליל הסדר שחל בליל שבת. פוסקים רבים הורו שאין לומר מעין שבע בליל הסדר, מפני היותו ליל שימורים ואינו צריך שמירה.

[9] תרגום חופשי:

"מדוע הוצרכו לאות וסימן, והלא הכול גלוי לפניו?! יש לומר שהאות והסימן נצרכו למלאכים המלווים את ה', ועוד ניתן להקשות מדוע נקבע הסימן בדם שהוא סימן למוות, והיה ראוי לבחור סימן חיים, עוד קשה שהסימן היה אמור להיות מבחוץ, ואילו הם הצטוו להניח את הסימן מן הצד הפנימי של הבתים. אבל סוד העניין כך הוא: רצה ה' שהעם יבטח בו, ויניחו הדם בצד הפנימי, למען יהיה להם לאות, כדי שלא יפחדו מן המוות, ואדרבה יבטחו בה' שיעניק להם הצלה, ובזכות הביטחון הם יינצלו, זהו שאמר הכתוב וראיתי את הדם, אראה את בטחונכם בי ואציל אתכם"