מצוות מזוזה | 2

בשיעור הקודם, ניתחנו בין השאר את מצוות מזוזה לאור קרבן פסח. בעקבות זאת, העלנו שהמזוזה מתפקדת כשומרת כיוון שהאדם הופך את ביתו לבית ה', וממילא ביתו נשמר.

נראה לי, שיש לפרש בדרך דומה את נתינת המזוזה בפתח הבית. משמעות הצבת המזוזה היא הפיכת ביתו של אדם לבית ה'. האדם מפנים ומבין ש-ה' הוא אדון כל הארץ והוא יחידו של עולם, ולפיכך מבקש הוא לחיות לפניו. חכמים קבעו ש"מזוזה חובת הדר", ולפיכך המזוזה שהוא קובע בפתח ביתו מגדירה את הדר בבית כמי שדר בבית ה' ולפניו. מתוך כך, כאמור, בוקע ועולה רעיון שמירת הבית, שהוא בית ה', כדבר המובן מאליו.

יש לבסס עוד את הדברים על פי האמור בפרק קכ"א בתהילים. אדם נושא עיניו למרום ומסיק שהעזר לא יבוא לו משום מקום, כי אם ממקומו של עולם, הוא הקדוש ברוך הוא:

"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ"   (תהלים קכ"א, ב')

אדם זה, זוכה לכל הברכה הנאמרת במזמור זה. המבקש את ה' לצידו תדיר ישיגנו, ויזכה לברכתו והשגחתו התדירה:

"אל יתן למוט רגלך אל ינום שמרך: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל: ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך: יומם השמש לא יככה וירח בלילה:  ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך: ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם"   (שם ג'-ח')

וראה מה שכתב מהרי"ל :

"אמר מורי הרב שלום... בכל עת כשיצא האדם מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר: 'ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני"  (מהרי"ל, מזוזה)

והביאו הרמ"א:

"י"א כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה (מהרי"ל שם ומוכח בעבודת כוכבים דף י"א), ויאמר: ה' ישמר צאתי וכו' (במדרש). וכן כשיכנס אדם לבית, יניח ידו על המזוזה"   (רמ"א יו"ד רפ"ה, ב')

כמובן, שאין להסתפק בקביעה הטכנית של המזוזה בפתח הבית, כדי להשיג את השמירה וההגנה של הקדוש ברוך הוא. המזוזה מסמלת, כאמור, את היותו של הבית בית ה', ורק מתוקף כך הוא שמור. לפיכך, על האדם הקובע מזוזה בפתח ביתו לשאוף לאמץ באורחות חייו זיקה עמוקה לתורה ולמצוות, רגישות לכל דבר שבקדושה. זאת, מצד עצם העובדה שהוא חי את חייו בבית ה' ולפניו.

ב. המזוזה וארון הברית כקמיע

רבים הם האנשים, שמתייחסים למזוזה כבעלת סגולות ייחודיות ומיסטיות של שמירה. לפיכך, כאשר הם חווים חס ושלום צרה או שיבוש כלשהו בסדרי החיים, או שהם מבקשים עבור בריאות, פרנסה, או שידוך וכיוצא בזה, הם בודקים את המזוזות בבית. למרבה הפרדוקס, אם המזוזות כשרות הם מודאגים, כי אין פשר לצרה ולקושי, אך אם הם מוצאים תקלה באחת המזוזות, הם 'נרגעים', כי ברגע שנמצאה הבעיה, ניתן לתקנה בנקל. בתמורה לכמה שקלים או יותר יש מזוזה כשרה, והברכה, ההצלחה, הבריאות והשמחה ישובו במהרה.

המזוזה אינה קמיע או לחש, חלילה. היא ביטוי לזיקה הנפשית והאישית של האדם לקודשא בריך הוא. על כן, כשיש קשיים על האדם לפשפש במעשיו ולתקן את דרכיו תחילה. לפעמים גם צריך לתקן את המזוזה, אבל בעיקר צריך לדאוג לתיקון הלב, כדברי הנביא:

"וקרעו לבבכם ואל בגדיכם"  (יואל ב', י"ג)

התייחסות למזוזה כקמיע, מחמיצה את היסוד המרכזי והחשוב שבמזוזה.

אולם, צריך לזכור שהטבע האנושי נוטה תמיד להתייחס לדברים ברובד החיצוני והטכני שלהם. כך קרה לאורך הדורות בהקשרים שונים. כאן, נזכיר אירוע אחד משמעותי ביותר: מלחמת ישראל בפלשתים בתחילת ספר שמואל.

במערכה הראשונה במלחמה, עם ישראל ניגף לפני פלשתים, וארבעת אלפים לוחמים ישראליים נופלים בקרב. הזקנים מחליטים לצרף לקרב נשק שובר שוויון, את ארון הברית:

"ויבא העם אל המחנה ויאמרו זקני ישראל למה נגפנו ה' היום לפני פלשתים נקחה אלינו משלה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו וישענו מכף איבינו: וישלח העם שלה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות ישב הכרבים ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים חפני ופינחס: ויהי כבוא ארון ברית ה' אל המחנה וירעו כל ישראל תרועה גדולה ותהם הארץ: וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים וידעו כי ארון ה' בא אל המחנה: ויראו הפלשתים כי אמרו בא אלהים אל המחנה ויאמרו אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשם: אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר"  (שמואל א' ד', ג'-ח')

השפעתו המוראלית על שני המחנות הייתה כמצופה: עם ישראל היו בטוחים בנצחונם ואילו הפלשתים דאגו מאוד. אולם, למעשה, התוצאה הייתה מפלה עוצמתית יותר, וה'גואל' הגדול נשבה:

"וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאד ויפל מישראל שלשים אלף רגלי:  וארון אלהים נלקח ושני בני עלי מתו חפני ופינחס" (שם י'-י"א)

חז"ל מסבירים את המפלה הגדולה בכך שבמקום לתקן את דרכיהם, הם תלו את יהבם בארון ה' כקמיע. הם ניגפו במלחמה, כיוון שנתנו עיניהם בקליפה ולא במהות:

"על הכל הקדוש ברוך הוא פורע מדה במדה, לפי שהיו בני עלי מקולקלים במעשיהם יצאו למלחמה ונהרגו מישראל ארבעת אלפים, אמרו ישראל למה נגפנו ה', אמר הקדוש ברוך הוא כשהיו מכעיסים לפני בעזרת ישראל ובעזרת אנשים לא אמרתם כך^[1], שלחו והביאו ארון הברית והריעו תרועה גדולה שאין בה ממש, על אותה שעה אמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, מיד נהרגו שלשים אלף ונשבה ארון הברית"   (ילקוט שמעוני שמואל, ק"ג)

הקדוש ברוך הוא הבהיר להם שאין אוטומציה, ובמקרים חריגים אפילו ה'מושיע' בעצמו יכול ליפול. הדרך לתשועה, להצלה ולשמירה מותנית בתיקון הדרכים ובהפנמת הזיקה הנכונה ל-ה'.

הדבר נכון הן ביחס לארון הקודש, והן ביחס לספר תורה, תפילין ולמזוזה.

המזוזה אינה השומר, אלא היא הכלי היוצר את הזיקה. ה' הוא השומר, והאדם העומד לפני ה' ומקבל עליו עול מלכותו, זוכה לעמוד לצידו של המלך. ה' שומר ומלווה אדם זה בכל אשר יפנה: ה' צילך על יד ימינך, וישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

עוד כתב הרמב"ם בסוף הלכות מזוזה:

'חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (רמב"ם מזוזה ו', י"ג)

שמירת האדם והצלתו מן החטא, הן תוצאה מהמתח הרוחני של זכירה ותחושת קירבה ואהבה ל-ה' יתברך, והם המבטיחים את הליכתו של האדם בדרכי מישרים.

ג. קביעת מזוזה בבית בו עוברים עבירות

להמחשה בהירה יותר של הרעיונות המוצעים, אזכיר שתי שאלות בהלכות מזוזה, שדנתי בהן לאחרונה.

השאלה ההלכתית הראשונה הייתה של רב קהילה בחו"ל, שנתבקש על ידי אחד מחברי הקהילה לבוא ולקבוע לו מזוזה בפתח חנותו החדשה, לברכה ולהצלחה. דא עקא, החנות היא בית ממכר בשר טמא וטרף, המיועד למכירה לציבור הרחב, בני ברית ושאינם בני ברית. שאלני הרב כיצד לנהוג במקרה זה, כאשר הוא מדגיש את החשיבות מבחינתו לשמור על קשר עם יהודי זה כדי לשמֵּר אותו בתוך הקהילה.

השאלה ההלכתית השניה היתה על יהודי שחי עם גויה, לא עלינו, יחד בדירה. האם דירה זו חייבת במזוזה?

בשעה שנשאלתי שאלות אלה לא היססתי לרגע ועניתי מיד, שלדעתי אין לקבוע מזוזה כלל במקומות אלו. זאת, לאור דברינו אודות משמעות קביעת מזוזה בפתח ביתו ודירתו של איש ישראל, שיש בה הצהרת כוונות של אמונה בייחוד ה', וקידוש הבית כבית ה'. מפני טעם זה קבעו להלכה, שבית שאינו של כבוד פטור ואסור בקביעת מזוזה. בהתאם לכך, נראה לי שיש להתייחס בחומרה יתירה לבית שאינו של כבוד ברמה הרוחנית, כבית ממכר נבלות וטריפות^[2], ובית דירת בועל בת אל נכר^[3], יותר מבית שאינו של כבוד ברמה הפיזית כגון שירותים ומקלחות. אין בהם מקום כלל לקבוע מזוזה.

כעבור זמן, זימן ה' לידי תשובה דומה. הרב אליהו בקשי דורון, הרב הראשי לישראל והראשון לציון לשעבר, פסק שאין לקבוע מזוזה בפתח אולם התיאטרון העירוני בחיפה:^[4]

"...ואם הנשים רוחצות ועומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה – מבואר שחיוב מזוזה הוא רק בפתח בית שתשמישו מכובד והולם כבוד שמים, ולא בבית המיועד לשימוש שאינו מכובד...כיוון שהמקום מיועד לשימוש שאינו מכובד ואינו הולם כבוד שמים... שדרך כלל מוצגים בו מופעים שיש בהם חילול שם שמיים חילול כבוד ישראל וכבוד התורה... וכדי בזיון וקצף"                     (שו"ת בנין אב ב', נ"א)

נראה, אם כן, שבשתי המצוות הללו, מצוות תפילין ומצוות מזוזה, אדם נדרש לעטר את גופו ואת ביתו  בפסוקי תורה, המאזכרים את המצוות הנ"ל. בכך, הן מייצגות את התורה כולה, כפי שביארנו בתחילת דרכנו, בפירוש "הדברים האלה" שבפרשתנו, המכוונים בפשוטם לכל התורה כולה. במקומות שאין הדבר אפשרי, ביארו חכמים שהחיוב הוא בפרשיות מסוימות המייצגות את כלל דברי התורה.

התקשרות זו עם התורה, דבר ה', משמעותה היא התקשרות ודבקות ב-ה' – כפי שנאמר לגבי תפילין "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח, י'), שהאדם מתקשט בתפילין שהן תכשיט המייצג את הקדוש ברוך הוא. כך גם במזוזה, שאדם מעטר את ביתו במזוזה שמייצגת את הנוכחות הא-להית בביתו של אדם.

ברגע שאדם מבטא את דבקותו ב-ה' בתפילין ובמזוזה, הוא זוכה לחיים ולשמירה, כפי שכתוב:

"ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום" (דברים ד', ד')

ד. אריכות ימים למניח תפילין וקובע מזוזה

אמרו חכמים במסכת מנחות:

"ואמר ריש לקיש כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני"   (מנחות מד.)

וברש"י שם:

"אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו" (רש"י שם)

 הוסיף הטור והרחיב:

"גדולה מצות תפילין שכל המניחן מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו ואמר רבא כל המניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל מובטח לו שהוא בן העולם הבא ואמר אביי מערב אני בו שאין אש של גיהנם שולט בו רב פפא אמר מערב אני בו שכל עונותיו נמחלין וכל מי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן לכך צריך כל אדם להיות זריז בהן" (טור או"ח ל"ז)

כאמור, עיקר אריכות הימים בתפילין ובמזוזה, הוא מפני הדבקות ב-ה'. הדבק בחיים זוכה לחיים, והדבק בשכינה משומר ובא הוא, ה' שומרך ה' צילך.

היטיב לבאר זאת הב"ח:

"והוא לפי שדבק גופו ב-ה' אלהים חיים במה שמניח שם ה' על ראשו סמוך לגופו על כן שכרו בזה העולם שיאריך ימים וכמו שכתוב (דברים ד', ד) ואתם הדבקים ב-ה' א-להיכם חיים כלכם היום פירוש היום בזה העולם ימי חיי גופו מלבד השכר לעולם הבא וזהו שהביא רבינו אחר זה הא דאמר רבא כל המניח תפילין וכו' מובטח לו שהוא בן העולם הבא כלומר לא לבד מאריך ימים בעולם הזה אלא מובטח לו שהוא בן העולם הבא וסובר שעיקר שכר זה הוא בשביל שמניח תפילין"         (ב"ח שם)

מושג הקדושה מבטא תמיד זיקה ונוכחות א-לוהית. כך כשמדובר במקום קדוש, בזמן קדוש, באדם קדוש ובחפץ קדוש. לפיכך, מזוזה ותפילין, שהם חפצי קדושה, מבטאים את הדבקות של האדם בקדוש ברוך הוא. 

ניתן להאיר את עניין אריכות הימים והשמירה במצוות אלה, לאור דבריו של בית הלוי בהקדמתו. בדבריו שם עמד על היסוד של תורה ששומרת ומגינה גם בזמן שאינו עוסק בה, בניגוד למצווה שמגינה רק בזמן עשייתה:

"דהנה במסכת כתובות דף קי"א אמר רבי אלעזר עמי הארץ אינם חיים א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דתימא הכי כו' א"ל מקרא אני דורש כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו, כיון דחזי' דקמצטער א"ל רבי מצאתי להם תקנה מן התורה ואתם הדבקים ב-ה' א-להיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה כו' אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטי' לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו דבוק בשכינה והנראה להסביר דבתחילה אמר ליה דעמי הארץ לא יחיו לעתיד לבוא כיון שאין לו אור תורה אף על גב דמקיים שארי מצות מ"מ הא קיי"ל תשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין דדבר שנשתמש בו קדושה נתקדש לעולם וגם אח"כ שנפסק אותו התשמיש מ"מ נשאר הדבר בקדושתו ותשמישי מצוה מיד שנגמרה המצוה פסקה הקדושה מהחפץ ומשום הכי הת"ח גופו הוי תשמיש קדושה שעוסק בו בתורה וכמש"כ בספר נפש החיים ומש"ה נשאר הגוף בקדושתו ואותו הקדושה שבגוף מחיה אותו לעתיד לבוא, וכמאמר הכתוב כי טל אורות טלך דהאור דהיינו התורה שנקרא אור כדכתיב ותורה אור הוי טלך היינו טל של תחיה אבל עם הארץ חיים דודאי מקבלים שכר טוב על המצות בעולם הנשמות אבל עצם הגוף לא יחיה לע"ל... וזהו שאמר מצאתי להם תקנה מן התורה ואתם הדבקים בה' כו' דכל המהנה ת"ח מנכסיו כאלו דבוק בשכינה דהוי תשמיש קדושה ולא תשמיש דתשמיש ועי"ז חיים כולכם היום דנשארו בקדושתם לעולם ויחיה לעתיד לבוא"    (בית הלוי, הקדמה)

העולה מדברים אלה, שכל מי שמחובר לתורה ישירות על ידי לימודה או על ידי שימושה, מחובר עם מקור הקדושה, עם מקור החיים. אם כן, יש לומר שזהו היסוד של תפילין ומזוזה המקשרות את האדם עם התורה, מעטרות את גופו ואת ביתו, ומדבקות אותו במקור החיים את ה' – חיים כולכם היום.