מצוות תוכחה

שנינו בערכין דף ט"ז ע"ב: "מניין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר 'הוכח תוכיח'. הוכיחו ולא קיבל, מניין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר 'תוכיח' מכל מקום... עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה". ובמסכת שבת דף נ"ה ע"א שנינו: "אמר ליה ר' זירא לר' סימון: לוכחניהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר". מפשטות סוגיות אלו משמע, שיש חיוב להוכיח ולחזור להוכיח עד שהמוכיח יקבל מכות, קללה או נזיפה, אף על פי שאין שום סיכוי שדבריו יתקבלו.

 מאידך, בביצה דף ל' ע"א שנינו: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין... לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי". משמע שאין מוכיחים על עברה בשוגג כאשר אין סיכוי שדבריו יתקבלו. ביבמות נאמר הדבר בצורה יותר כללית: "ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר חובה, שנאמר: 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך'" (דף ס"ה:). משמע שאם יודע שדבריו לא יתקבלו אל יוכיח כלל.

 בראשונים קיימים שני פתרונות עקרוניים לסתירה זו, המשקפים שתי תפיסות יסוד במצוות תוכחה. הסמ"ג (מצווה י"א) סובר שאסור להוכיח כשדבריו לא יתקבלו, כפשטות הסוגיה ביבמות. וכן כותב החינוך (מצווה רל"ט): "ומכל מקום אמרו רז"ל גם כן, שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת... שאינו חייב במצווה זו באיש כזה, וזו אמרם: 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע', לפי שיהיה בעניין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכיח". אם כן, החיוב להוכיח ולחזור ולהוכיח עד כדי הכאה וכו' הוא רק כאשר יש סיכוי שדבריו יתקבלו. ומה שמשמע מהגמרא בשבת שחייב להוכיח גם אם לא יקבלו את דבריו, יש לדייק להפך מהמשך הסוגיה שם: "אמרה מידת הדין לפני הקב"ה... היה בידם למחות ולא מיחו, אמר לה: גלוי וידוע לפניי שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם מי גלוי?!". כלומר, עקרונית יש חיוב להוכיח רק כשיתקבלו דבריו. אם קיים ספק אם יקבלו, עדיין חייב למחות. אבל אם ברור שההוכחה לא תועיל, חובה שלא לומר דבר שאינו נשמע. לפי תפיסה זו, מטרת מצוות תוכחה היא להרחיק את הזולת מן העברה ולהחזירו למוטב. ואם כן, במצב שאפסו הסיכויים להשיג מטרה זו אין שום מצוות תוכחה.

 יש ראשונים המסכימים שמצוות תוכחה היא החזרת הזולת למוטב, אך חולקים על הדין האומר שכשאין שום סיכוי אינו חייב להוכיח. חלק מהם מבינים שאף פעם לא קיים מצב שבו אין סיכוי לתועלת מבחינת המוכיח, וכדברי הגמרא "להם מי גלוי?". (כך נראה לי הסבר שיטת הרמב"ם בהלכות דעות פ"ו). אחרים מסבירים שאף על פי שאי אפשר לשכנע את העובר, מכל מקום אפשר להרחיקו מעברה ע"י ענישה. (עיין ברא"ש, ביצה פ"ד סימן ב', בשם ה"עיטור").

 אולם יש ראשונים שיש להם תפיסה שונה במהות מצוות תוכחה. בעל ה"יראים" כותב בסימן רכ"ג: "ואם ברור למוכיח שלא יקבלו ממנו, והם העוברים שוגגים, טוב לו לשתוק כדאמרינן בביצה... אבל מזידין, אע"פ שאתה מרבה עונשו, שחטא בהתראה, אין בכך כלום... שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו". אם כל יסוד תוכחה הוא להחזיר את החוטא למוטב, מה מקום יש להוכיח כאשר ברור למוכיח שלא יקבלו ממנו? נראה שלפי בעל ה"יראים", חובת תוכחה היא מצד האיסור להישאר אדיש נוכח עברה. אדם הרואה עברה חייב להגיב. ומה שאסרו לומר דבר שאינו נשמע היינו ברבים, אחרי שכבר הגיב פעם אחת (כפי שמפורש בריטב"א ביבמות, ועיין עוד בריטב"א בשבת).

 קיימות השלכות נוספות למחלוקת בעניין אופי תוכחה. אם נבין כמו בעל ה"יראים", לכאורה המחייב של תוכחה הוא ראיית עברה ממש, כדברי הסוגיה בערכין: "מניין לרואה בחברו וכו'". אולם אם תוכחה נועדה להרחיק את הזולת מן העברה, לכאורה אין צורך דווקא בראייה, וכדברי הסוגיא בשבת: "שיש בידו למחות". עיין בברכות דף ל"א ע"א: "'ויאמר אליה עד מתי תשתכרין וגו'...', אמר ר' אלעזר: מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון, צריך להוכיחו". ועיין שם בתוספות. ומסתבר לומר שהחיוב להגיב הוא רק על עברה ממש, אבל חיוב להחזיר את הזולת למוטב ייתכן אף בדבר שאינו הגון, כמו שכרות. הגמרא בביצה אומרת: "הנח להן לישראל, מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". אם מטרת המצווה היא להחזיר את השני למוטב, ברור שלא יוכיח כאשר התוכחה תחמיר את עברת הזולת, אך אם מצוות תוכחה מחייבת תגובה לחטא, מה פוטר אותו מהחיוב במקרה של שוגג?- וייתכן שרק עברה במזיד מחייבת תגובה.

 לפי הנ"ל נראה שלדעת ה"יראים" יש שתי הלכות: א. להגיב נוכח עברה במזיד; ב. להחזיר את החוטא למוטב, אפילו אם חטא בשוגג. אם דבריו לא יתקבלו, יש חיוב להגיב רק על עברה במזיד, אבל בשוגג, במצב שממילא לא יחזירנו, מוטב שיהיה שוגג. וכן נראה מהמשך ה"יראים": "והא דאמרינן בשבת (דף נ"ה.)... לפניהם מי גלוי, משמע שאם היה גלוי להם היו פטורין, אף על פי שהעוברין מזידין היו, התם מעונש היו פטורים... אבל מעשה דהוכח תוכיח לא מיפטרי" (ועיין עוד בסמ"ק קי"ב). משמע שיש חיוב תגובת הוכחה גם אם לא יקבלו דבריו, אך העונש מבוסס על העובדה שלא הוכיחו בצורה שאפשר היה להחזירו למוטב.

 ב"שדה חמד" מובא בשם ה"מערכי לב": "ונראה לי דמצוות תוכחה אינה כשאר מצוות שצריך לרדוף אחריהם, שילך למקום עצת רשעים למחות בהם עד שיכוהו... ודווקא בברור לו דמקבלי תוכחה... מצווה לרדוף אחרי מצוות תוכחה, אבל באינו ברור לו אי מקבלי, אם נזדמן לפניו חייב להוכיח, ולא שיהא חייב לילך למקום עושי רע". לפי זה נראה לפרש שאם ברור לו חייב לרדוף ולהוכיח מדין החזרה למוטב, הואיל ויש בידו למחות, אבל אם אין ברור לו אי מקבלי, חייב להוכיח מדין תגובה, וזה רק אם נזדמן חטא לפניו.

 ראינו שתי תפיסות במצוות תוכחה: א. חיוב להגיב נוכח חטא, שקיים אפילו אם לא יקבלו את דבריו. וייתכן שהמחייב הוא ראיית עברה במזיד. ב. חיוב להחזיר את העובר למוטב. החיוב קיים בעברות בשוגג, במזיד ואף בדבר שאינו הגון. וייתכן שדין זה שייך לכל מי שיש בידו למחות, ובתנאי שיקבל את דבריו.

 להלכה מובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תר"ח ברמ"א: "והוא הדין בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, ודווקא שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא, אבל אם מפורש בתורה מוחין בידו, ואם יודע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים להוכיחו רק פעם אחד, אבל אל ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו, אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו". בפשטות משמע, שהרמ"א פוסק כשיטת ה"יראים", שמצוות תוכחה מחייבת תגובה לחטא במזיד, אף על פי שלא ישמעו אליו, ומוסיף שהוא הדין בשוגג בדבר שמפורש בתורה, "דהא ודאי אינם שוגגים" (לשונו בדרכי משה). ולפי הנ"ל נראה לצמצם חיוב זה דווקא למי שממש רואה את החטא, ואז חייב להוכיח את היחיד עד כדי נזיפה (שער הציון סקי"ג), ואת הרבים פעם אחת בלבד.

 אולם ר' עקיבא איגר מפנה לספר "אורים גדולים", וזה לשונו: "נראה דכשבידינו למחות איירי, אבל אם ברור לן דלא מקבלי ואין בידינו למחות, בהא אמרו ביבמות... מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". משמע מדבריו, שפוסק שמטרת מצוות תוכחה להרחיק את העובר מן העברה. לפיכך כשאין בידינו למחות, אסור להוכיח אם אין סיכוי שיקבלו את דבריו. וכך מביא גם ה"ביאור הלכה" בשם ה"ברכי יוסף" אלא שמביא גם את שיטת סמ"ק שחולק. עיין במגן אברהם, שמביא את פסק "ספר חסידים": "דווקא איש את אחיו... אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו, אין להוכיחו". וזה לשון ה"ביאור הלכה": "אלו פורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו. וכן איתא בתנא דבי אליהו פי"ח... והעתיק זה בגר"א בקיצור באדרת אליהו, עיין שם. ולעניין אוכל נבלות לתיאבון או מחלל שבת בפרהסיא, יש לעיין בדבר". (ועיין עוד ב"ערוך השולחן" ובמנחת חינוך מצווה רל"ט). הרב אלחנן וסרמן ז"ל הציע ששיקול זה פוטר מהחיוב להגיב בלבד, אך גם פורקי עול הם בכלל ישראל שערבים זה לזה. לפיכך, אם יש סיכוי שדבריו יועילו, חייב להוכיח אף בפורקי עול (ועיין ב"קובץ שיעורים" ביצה דף ל.).

 מכל זה יוצא, שאם לא יועילו דבריו יש חיוב הוכחה רק ברואה עברה במזיד ממש, ואז יש צורך להגיב לרבים פעם אחת וליחיד עד נזיפה. ולפי ח"א אין להוכיח אם אין בידינו למחות, ולפי ה"חפץ חיים" אין חיוב להוכיח לפורקי עול.

אמנם, אפילו אם אין חיוב של מצוות הוכחה, מכל מקום יש מקום לחייב הוכחה מהיבט אחר. זה לשון השיטה מקובצת בביצה: "והעיר הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים, שהעיר בשם רבותיו הצרפתים, ובכללם ר"י והר"ם מרוטנבורק, שלא נאמרו דברים אלו אלא לדורותם, אך בדור הזה שמקילין בכמה דברים, ראוי לעשות סייג לתורה, ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להועד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד". וזה לשון ה"חכמת שלמה" בסימן תר"ה: "אם הווי בפרהסיא, דיש חשש שאחרים ילמדו ממנו, חייבין למחות אף מדרבנן". כלומר, יש מקום למחות אף על פי שאין שום תועלת לעובר העברה בפרט, ובתנאי שתהיה למחאה תועלת כללית יותר. וזה תפקידם של הרבנים, למחות באלו המקרים, כפי שכתב ה"כתב סופר", אך רק אם תועלת זו תושג(עיין שם).

 לסיום, גם במקרה שמוכיח בלא שיתקבלו דבריו, אין לבייש את העובר, כפי שמשמע בערכין דף ט"ז ע"ב שיש בזה איסור דאורייתא מצד "לא תשא עליו חטא". (עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות דעות ה"ח, וב"יראים" סימן קצ"ה ורכ"ג).

 "אמר רבי טרפון: העבודה, אם יש בדור הזה יכול להוכיח; אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה, אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת; אמר ר"ע: העבודה, אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים". (תורת כוהנים)