מצורע

  • הרב אוהד פיקסלר

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

א. הקדמה

בשיעור זה נבחן מספר הלכות הקשורות לדיני מצורע. תחילה נתמקד בחשיבות תפקיד הכהן בעצם טומאת הצרעת ובטומאת ביאה של מצורע, ונראה כי טומאת הצרעת חורגת ושונה משאר הטומאות.[1] בסוף השיעור נעסוק בשאלת הצרעת בימינו.

ב. ראיית הכהן והמציאות

אף על פי שהכול כשרים לראות נגעים, הטומאה והטהרה תלויה בכוהן. כיצד? כוהן שאינו יודע לראות החכם רואהו ואומר לו אמור טמא, והכוהן אומר טמא; אמור טהור, והכוהן אומר טהור...

כוהן שטימא את הטהור, או טיהר את הטמא לא עשה כלום. שנאמר "טמא הוא; וטימאו הכוהן",[2] "טהור הוא; וטיהרו, הכוהן" (ויקרא, י"ג, לז)...

(רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, ט', ב - ד).

בדברי הרמב"ם ישנן שתי דרישות על מנת לטמא או לטהר מצורע: שאלה אובייקטיבית האם הנגע טמא או טהור, ואמירה של הכהן. בנקודה זו הלכות צרעת חורגות מדרכי ההלכה הרגילות: לא מדובר על מציאות אובייקטיבית שיש לפסוק הלכה לגביה, אלא ליצירת חלות על ידי כהן בדווקא: ללא אמירת הכהן, גם אם מבחינה אובייקטיבית מדובר בנגע צרעת, הנגע איננו מטמא.[3] סמכות הכהן חורגת בעניין זה מגבולות המקדש ורק הוא יכול לקבוע את מעמדו האישי של האדם. כאמור, ייתכן ובעקבות נקודה ייחודית זו גם דיני צרעת לא חלים בימינו למרות שעקרונית ייתכן והדבר היה אפשרי: בימינו הכוהנים אינם מיוחסים, אינם בקיאים ובפועל אינם במעמד מיוחד שבו ייצרו את מעמדו של המצורע.

כחלק מתהליך בדיקת הנגע הכהן מסגיר את האדם וכעבור שבוע חוזר על הבדיקה ובוחן האם הנגע השתנה.[4] כאשר הנגע נעלם באופן זמני אין זה משפיע על הקביעה ההלכתית. כך מופיע במשניות במסכת נגעים - גם אם הנגע המקורי נעלם והופיע אחד אחר, אין זה משנה לכהן, הואיל ומבחינתו הוא לא ראה את השינוי (פרק ב' משנה ב). במשניות עקרון זה מובא במספר מקומות:

חל להיות בתוך השבת מעבירין לאחר השבת, ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד להקל? היה בו שער לבן והלך לו שער לבן היו לבנות והשחירו אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו... היתה בו מחיה והלכה לה המחיה היתה מרובעת ונעשית עגולה או ארוכה מבוצרת ונעשית מן הצד... הרי אלו להקל. כיצד להחמיר? לא היה בו שער לבן ונולד לו שער לבן היו שחורות והלבינו... הרי אלו להחמיר.

 (א', ד - ו).

בהרת ובה מחיה ופסיון. הלכה המחיה - טמאה מפני הפסיון, הלך הפסיון - טמאה מפני המחיה. וכן בשער לבן ובפסיון. הלכה וחזרה בסוף שבוע - הרי היא כמות שהיתה. לאחר הפטור - תראה כתחלה...          

(ד' ,ז).

המציאות אינה קובעת כל עוד הכהן לא ראה את השינוי בעיניו. יצירת החלות נוצרת על ידי הכהן ולא רק לפי תיאור אובייקטיבי של המציאות.[5]

ג. טומאת ביאה

דין נוסף ייחודי לדיני מצורע הוא טומאת ביאה. לטומאה זו יש מאפיינים דומים לטומאת אוהל המת, אך כפי שנראה מדובר בסוג הטמאות שונה.[6]

טומאת אוהל חלה כאשר אדם נמצא במקום שמאהיל עליו ועל המת או לחילופין כאשר האדם מאהיל על המת:

טומאת אוהל אינה בשאר טומאות, אלא במת בלבד. ובין שהאהיל האדם או הכלי, אפילו מחט שהאהילה על המת, או שהאהיל המת על האדם או על הכלי, או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אוהל אחד, הרי אלו טמאים.

וטומאת אוהל האמורה בכל מקום הוא שתטמא אותה טומאה את האדם או את הכלים, באחד משלושה דרכים אלו.

(רמב"ם, הלכות טומאת מת, א', י).

באופן דומה מצאנו במשנה לגבי מצורע:

טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא - נטמא; וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור - טמאהו. טלית טהורה שהכניס ממנה ג' על ג' לבית טמא - נטמאה, וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור - טמאתו.

(נגעים, י"ג, ח).

ניתן להבין שיש קשר בין טומאת מת לבין צרעת (שהרי מצורע נחשב כמת [נדרים סד:]) וקשר זה בא לידי ביטוי בדרכי ההיטמאות הדומים בטומאת מת ובצרעת. נקודה זו בא לידי ביטוי גם בכך שדיני מצורע דומים לדיני אבלות: המצורע מצווה לפרום את בגדיו, לפרוע שערות הראש, לעטות על שפם ולשבת מחוץ למחנה (ויקרא, ט"ז מה - מו), ובדיני אבלות ישנם דינים דומים (ויקרא, י', ו; יחזקאל, כ"ד יז[7]). כלומר, מצורע חשוב כמת והמצורע עצמו מתאבל על כך. רק בסיום התהליך האדם נטהר על ידי מים חיים ויצירה חדשה בקרבנות שהוא מביא, בהתרפאות הגוף וגילוח כל שערו.[8]

אולם, ישנה הבחנה בין טומאת ביאה של המצורע ובין טומאת אוהל שנגרמת מהמת. במשנה קודמת במסכת נגעים מובא:

הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר - טמא; הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר - טהור; אם עמד - טמא.                                                            

(שם, משנה ז).

בטומאת ביאה יש צורך שהטמא יעמוד על מנת לטמא, תנאי שלא קיים בטומאת אוהל. הבדל זה מוזכר בדברי רש"י על מסכת ברכות:

"הטמא עומד תחת האילן" - ולא בנושא את המת קאי, דמת לא שנא עומד ולא שנא יושב ולא שנא הולך - אהל הוא. וגבי מצורע קתני לה בתורת כהנים (י"ב, יד), דגלי ביה רחמנא "ישיבה", דכתיב "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא, י"ג, מו) - "מושבו טמא". מכאן אמרו: עומד נמי כיושב דמי, דקביע, אבל מהלך לא קביע.

(כה.).

מהו פשר הצורך ב"מושב" המצורע על מנת לטמא? הרמב"ם הרחיב בכך בפירושו למסכת נגעים:

אמר ה' במצורע: "מחוץ למחנה מושבו, ובא בקבלה "מושבו טמא". ולפיכך אם ישב תחת האילן כבר נעשת אותו המקום טמא, ואם נכנס אדם תחת אותו האהל נטמא. אבל אם היה אדם טהור יושב תחת אהל ועבר המצורע תחת אותו האהל כשהוא מהלך אין הטהור מתטמא אלא אם כן עמד המצורע שם שהרי נעשה אותו המקום מושבו ויהיה טמא. וכן אבן המנוגעת וכלים המנוגעים אם נחו באהל נטמא, וכל מי שנכנס שם עמהן תחת האהל מתטמא...

(י"ג ,ז).

המצורע צריך להתרחק מבני אדם ולכן רק מקום מושבו טמא. הוא אינו מת המטמא באוהל, אלא השהות המשותפת עמו נאסרה והיא גורמת לטומאה. גם בעניין זה ההגדרות ההלכתיות של המצורע אינן נכנסות לגדרים הלכתיים אחרים אלא מהווים גדר עצמאי.

ד. צרעת בימינו[9]

הלכות צרעת נתפסים בתודעתנו כ'הלכתא למשיחא': אנשים אשר רואים נגע בבשרם או חווים נשירת שערות חלקית, אינם רצים בדרך כלל לכהן הקרוב למקום מגוריהם כדי לבחון את טיב המקרה. אולם, כאשר אנו מעיינים במקורות נראה כי דיני צרעת שייכים גם בימינו. במדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתי) מובא שדיני מצורע אינם חלים בימינו כיוון שאין מורה הוראה הבקיא בדיני צרעת:

...אבל טומאה ממצורע ליכא כלל, שאין בהם מורה.

(מדרש לקח טוב פסיקתא זוטרתי], פרשת תזריע דף לה עמוד ב).

כלומר, באופן מהותי דיני צרעת חלים בימינו, אך אין שיכול לפסוק הלכה בנושא. דברים דומים אומר ספר החינוך:

ונוהגין דיני צרעת בזכרים ונקבות, בכל זמן שיהיו לנו כהנים בקיאין רואין אותם, כן נראה מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה.[10] ואף על פי שאי אפשר להביא קרבן עכשיו, לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קרבן בטהרתו מצרעתו יביא קרבן.

(מצוה קסט).

דהיינו, הסיבה היחידה לאי קיום דיני צרעת הוא חוסר ידע בנושא. בכל מקרה ברור שדיני מצורע אינם תלויים בקיום מקדש ועקרונית הם תקפים גם בימינו. כך גם עולה בדברי התורת כהנים:

אמר רבי יהודה...והלכתי אחר רבי טרפון לביתו... פשט ידו לחלון ונתן לי מקל. אמר לי: יהודה, בזו טיהרתי שלושה מצורעים.

(מצורע א', יג).

לאור עקרונות אלו כותב הרב אשר וייס:

אך באמת לא מצינו ולא שמענו מעולם מי שהקפיד על דיני מצורע בזמה"ז, וגם בספרי הפוסקים לדורותיהם נראה בעליל שלא נהגו בהלכות אלה, ופרשה זו אומרת דרשני. ובספר החינוך... אך לכאורה תימה הדבר, דהא גופה קשיא דאם אכן מצוה זו נוהגת לדורות כיצד יתכן שפרטיה ואופן קיומה נשתכחו מישראל, והלא מוסרי התורה ומעתיקי השמועה דאגו בכל דור ודור להעביר לבניהם ותלמידיהם את עיקרי התורה, פרטיה ודקדוקיה, יום ליום יביע אומר ודור לדור ישבח מעשיך, וכשם שקבלו במסורת את מראות הדם בהלכות נדה כך פשוט דאילולי יש טעם שאין הלכות נגעים נוהגות בזמן הזה בודאי היו נמסרים מראות הנגע מדור לדור, וצריך לי עיון גדול בדברי רבינו החינוך.

ובהקדמת בעל תפארת ישראל למס' נגעים "מראה כהן" בסופו (אות ל"ט) כתב "ומימי תמהתי למה אין נוהגין כן בזמן הזה, וזכרתי ימים מקדם שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול מוה"ר עקיבא איגר זצוק"ל והשיבני שגם הוא תמה על דבר זה ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת"...

(טומאת צרעת וטהרתה, בזמה"ז, פרשת מצורע, תשע"ד[11]).

בהמשך דבריו מציע הרב אשר וייס סיבות שונות מדברי ספר החינוך מדוע דיני מצורע לא חלים בימינו:

ובאמת הדברים מפורשים בדברי הרמב"ם דבעינן כהן מיוחס בדיני נגעים, וכך כתב בהלכות תרומות (פ"ז ה"ט): "והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא שיטמא אותו כהן מיוחס אבל קודם שיטמאנו הכהן טהור הוא". וכבר כתב שם הרדב"ז בפירושו "ומזה הטעם אין טומאת נגעים נוהגת בזמן הזה שהרי טהרת המצורע נוהגת בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא ודאי מה שלא נהגו בה מפני שאין עתה בינינו כהן מיוחס".

הרי לן שהרדב"ז ציטט את לשון הרמב"ם דטהרת הנגע נוהגת בזמן הזה ותימה היה בעיניו למה לא נהגו כך, ותירץ לפי"ד הרמב"ם דכל שאין כהן מיוחס אין לטמא ולטהר את הנגע.

ויש מן האחרונים שכתבו טעמים שונים דבזה"ז לא שייך לטהר את הנגע... ובאור שמח (פי"א מטו"צ ה"ו) כתב דלא ידעינן מהי תולעת השני, עי"ש. ובשאילת יעבץ שם כתב דאין לנו מי חטאת. אך לא ירדתי לסוף דעתו, דלא בעינן אלא מים חיים וכי חסרים בזמנינו מעינות יוצאים בבקעה ובהר.

אך לכאורה צ"ע לפי כל דבריהם דאף אם אין בידינו לטהר את המצורע, איך נפטור את המצורע ממצותו לבא אל הכהן לטומאתו. ואפשר דכל שאינו בטהרה אינו בטומאה ד"לטהרו או לטמאו" כתיב (ויקרא, י"ג, נט). וכבר דרשו חז"ל כמה הלכתא גבורתא מהיקש זה בתורת כהנים, כהא דכהן המטמא הוא זה שמצווה לטהר, וכ"כ הרמב"ם שם (פי"א ה"ו), ואפשר דה"נ דרשינן דאין מצוה לטמא את המנוגע אלא בשעה שאפשר לטהרו, וכך מסתבר... והרבה יש לפלפל בזה ועוד חזון למועד.

ר' אשר ווייס מעלה כמה הסברים לכך שדיני צרעת לא חלים בפועל בימינו, למשל שאין לנו כוהנים מיוחסים או שמכיוון שאנו לא יודעים איך לטהר את המצורע אי אפשר גם לטמא אותו. על כל פנים, גם מדבריו עולה שבאופן מהותי דיני מצורע חלים בימינו, אלא שמסיבות צדדיות לא ניתן לקיימם.[12]

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

 

[1]   בעבר עסקנו בפרה אדומה וראינו כי הלכותיה אינן נכנסות לגדרי הקרבנות וגם לא לעולם הטהרה. באופן דומה, דיני מצורע אינן זהים להלכות הטומאה והטהרה הרגילים ולא ניתן לקטלג אותם לתוך אחת ממערכות ההלכה הקיימות.

[2]   ראו ויקרא י"ג, מד.

[3]   המקור לכך הוא בדברי המשנה בנגעים, ג', א. ראו גם את התוספתא נגעים א', יד. הקצנה של עקרון זה מובאת במנחת חינוך (מצווה קסט), לפיה ייתכן שאמירת הכהן המטמאת את הנגע תהיה על ידי כהן עיוור.

[4]   עיינו רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, א', י - יא.

[5]   עיינו עוד רמב"ם, שם, ב', ד; וראו בהרחבה במאמרו של אלישע רוזנצוויג, 'מעמד אירועי ההסגר', מעליו בקודש יא.

[6]   וראה בעניין זה במאמרו של כתריאל זשוראוועל, 'טומאת ביאה במצורע', מעלין בקודש, ט.

[7]   עיינו רמב"ם, שם, י', ו - ז; הלכות אבל, ה', א - ג.

[8]   ראה בהרחבה בנושא זה בשיעורו של הרב יונתן גרוסמן- 'אדם המתאבל על עצמו',

http://www.hatanakh.com/articles/%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%9C-%D7%A2%D7%9C-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%95

[9]   בעניין זה ראו גם במאמרו של הרב אורי דסברג, 'מצורע בזמננו', טללי אורות יב http://www.orot.ac.il/publications/tallelei-orot/talleleiorot/12-10.pdf .

[10]            הכוונה היא כנראה לדברי הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרק י"א הלכה ו:

טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית...

[12]            ישנו קושי מסויים בתירוציו של ר' אשר ווייס, שהרי אם "מוסרי התורה ומעתיקי השמועה" היו צריכים לדאוג לשמר את הידע של הלכות צרעת, הם היו צריכים גם לדאוג לרשימות של כוהנים מיוחסים ולשמר את הידע בנוגע לטהרת המצורע.