מקומו של שליח ציבור

  • הרב משה אברמן

[*] 

בימה, תיבה וארון הקודש

מהו המקום הראוי לשליח הציבור לעמוד בזמן התפילה? האם הוא חייב לעמוד מקדימה, סמוך לארון הקודש, או שמא הוא יכול לעמוד במרכז בית הכנסת ליד התיבה? בשאלה זו נעסוק תחילה.

מקור הדין

התוספתא במגילה (ג, יד) אומרת:

"כיצד היו זקנים יושבין? פניהם כלפי העם ואחוריהן כלפי קודש".

וכך נוהגים גם היום במקומות רבים. התוספתא ממשיכה ואומרת:

"כשמניחין את התיבה - פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי קדש".

מהו המקרה עליו מדברת התוספתא באומרה "כשמניחין את התיבה"? להלן נראה כי ישנם מספר הבנות בעניין, ואף נפקא מינה למעשה.

הסבר הר"ן

הר"ן (מגילה יד ע"א ברי"ף) מייחס זאת למקרה שמוציאים את התיבה לרחובה של עיר (כאמור בתענית טו ע"א). לפיכך, כוונת התוספתא היא שגם בזמן זה הזקנים יושבים כמו בבית הכנסת, כשאת מקומו של ארון הקודש ממלאת התיבה.

המשנה בתענית שם אומרת שבזמן תענית ציבור, הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין, ואחר כך עומדים בתפילה:

"עמדו בתפילה - מורידין לפני התיבה זקן ורגיל...".

לפי הקבלתו של הר"ן, יש להניח שגם בבית הכנסת הש"ץ עומד מול ארון הקודש כיוון שהתיבה ברחוב מקבילה לארון הקודש בבית הכנסת.

דעת הרמב"ם על פי הבית יוסף

מפשט דברי הרמב"ם אין משמע כך.

בהלכות תפילה (פי"א הלכות ג-ד) מדבר הרמב"ם על מבנה בית הכנסת. וכך הוא כותב:

"ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי שהוא אומר לעם דברי כיבושין - כדי שישמעו כולן. וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה, מעמידין אותה באמצע, ואחורי התיבה כלפני ההיכל, ופניה כלפני העם. (ה"ג)

כיצד העם יושבין בבתי כנסיות? הזקנים יושבין ופניהן כלפני העם, ואחוריהן כלפני ההיכל; וכל העם יושבין שורה לפני שורה, ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפני הקודש, וכלפני הזקנים וכלפני פני התיבה. ובעת ששליח ציבור עומד לתפילה, עומד בארץ לפני התיבה, ופניו כלפני הקודש, כשאר העם". (ה"ד)

כלומר, מקומה של התיבה איננו בחלקו הקדמי של בית הכנסת אלא במרכזו.

הכסף משנה שם (וכך גם בבית יוסף) מרחיב את הדיון ברמב"ם וקובע שהייתה לו גירסה אחרת בתוספתא -

"כשמניחים את התיבה פניה אל העם ואחוריה אל ארון הקודש".

כלומר: לא "פניהם ואחוריהם" אלא "פניה ואחוריה". לפי הבנה זו, התוספתא אינה עוסקת במקרה של תענית הציבור, אלא במבנה בית הכנסת בימים רגילים. התיבה, לפיכך, היא השולחן שעליו מניחים את ספר התורה כאשר קוראים בו.

הכסף משנה מסביר כי דברי הרמב"ם ש"מעמידים את התיבה באמצע" מתייחסים לבימה, עליה דיבר הרמב"ם קודם לכן. את דברי הרמב"ם בהלכה ד מסביר הבית יוסף, (סימן קנ ד"ה וכיצד) שאף אחד לא ישב לפני התיבה מלבד הזקנים שפניהם אל התיבה, ובצורה זו לא הפנו את גבם אל התיבה.

לסיכום, הסבר הבית יוסף בדעת הרמב"ם היא שהש"ץ עומד לפני התיבה שהיא לפני העם.

הסבר הגר"מ פיינשטיין

הגאון הרב משה פיינשטיין ז"ל כותב שלא סביר שהרמב"ם התכוון למבנה בית הכנסת כפי שהסביר הבית יוסף, שעל פיו חצי מבית הכנסת כמעט ריק (כל החלק הקדמי). לכן הוא מאמץ את הסבר הדרישה. הדרישה (סימן קנ סק"א) מסביר שמלבד ארון הקודש היה עוד ארגז שמכיל ספר תורה ונועד להוצאה החוצה בתעניות. תיבה זו עמדה ליד ארון הקודש ואליה התכוון הרמב"ם בהלכה ג (בניגוד להסבר הבית יוסף שהכוונה לבימה). "באמצע" - פירושו: במרכז הקיר הקדמי, בדומה לארון הקודש.

ממילא, ברור שפני העם מופנים כלפי התיבה והחזן עומד מול התיבה. על הסבר זה קשה, מדוע כתב הרמב"ם שעומד מולה ולא מול ארון הקודש שנמצא בצמוד אליה[1].

הסבר הדרישה

הדרישה מעלה גם אפשרות אחרת. התיבה היא שולחן קריאה (בדומה לדעת הכסף משנה). הוא אינו מאריך בהסבר זה, אך ניתן להבין מדבריו כי הוא סובר שמדובר בתיבה ניידת שבשעת קריאת התורה עומדת במרכז הבימה ובשאר הזמן עומדת מלפנים. כך מובן גם מדוע הרמב"ם אומר "כשמעמידים את התיבה" ולא "מעמידים את התיבה" - בדומה ל"מעמידים את הבימה". הרמב"ם בהלכות מתייחס רק לזמן שהתיבה עומדת על הבימה, ולכן ברור מדוע התיבה במרכז הבימה ולמרות זאת כל העם פונה אליה.[2]

דעת הרמ"א

הרמ"א מביא הלכה דומה לרמב"ם אם בשינוי מעט:

"ועושים בימה באמצע בית הכנסת שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כולם. וכשמתפלל הש"ץ - פניו כלפי הקודש...".

(אורח חיים סימן קנ סעיף ה)

בשו"ת זקני יהודה מדייק מכאן שגם הש"ץ עומד על הבימה, שכן אחרת הרמ"א היה כותב שיש לו מקום חלופי, ולא היה מצמיד את הדינים ללא אבחנה בין מקומו של החזן לעומת מקומו של הקורא בתורה.

סיכום השיטות

לסיכום השיטות השונות, מהר"ן משתמע שהש"ץ צריך לעמוד לפני ארון הקודש ולא באמצע העם, דברי הרמב"ם נתונים לפרשנות, אולם בשו"ת זקני יהודה מדייק מהרמ"א שהש"ץ צריך לעמוד במרכז בית הכנסת על הבימה.

גובה מקום הש"ץ מעל הציבור

"ממעמקים קראתיך ה'"

מצינו בגמרא בברכות י ע"ב:

"ואמר רבי יוסי בר' חנינא משום ראב"י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל שנאמר: 'ממעמקים קראתיך ה''. תניא נמי הכי לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום. שנאמר: 'ממעמקים קראתיך ה''".

הפוסקים מדייקים משם שאסור לחזן לעמוד שלשה טפחים מעל הציבור. אולם מותר לו לעמוד במקום גבוה הקובע רשות לעצמו כגון שיש מעקה סביב הבימה[3].

הכתב סופר (אורח חיים סימן יט) מדייק מלשון הגמרא שיש כאן בעצם שתי הלכות:

א. איסור להתפלל במקום גבוה.

ב. חיוב להתפלל במקום נמוך.

על כך כנראה הסתמך הרמב"ם שכתב בה"ד:

"ובעת ששליח הציבור עומד לתפילה, עומד בארץ לפני התיבה...".

המגן אברהם (סימן צ ס"ק ג) מרחיק לכת עוד יותר וכותב שנהגו שמקום הש"ץ הוא נמוך משאר בית הכנסת כדי לקיים "ממעמקים קראתיך ה'". ממילא ברור שאסור לש"ץ לעמוד במקום גבוה.

לאור שתי הלכות אלו נצטרך לבחון מה הדין כאשר ישנם אילוצים שונים, כגון: קושי לשמוע את החזן אם יעמוד במקום נמוך משאר הציבור.

מה הדין כשאין שומעין את הש"ץ?

הגמרא בברכות מז ע"א אומרת שאין אומרים אמן יתומה. הפירוש המקובל הוא שמדובר באמן על ברכה שהאדם שמע את הציבור עונה אמן וענה עימם על אף שלא שמע את החזן המברך. לפי דברי הגמרא אסור לענות אמן במצב זה.

הגמרא בסוכה נא ע"ב מספרת על בית הכנסת של אלכסנדריה:

"תניא רבי יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל... ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן".

שואלים הראשונים, כיצד ענו כל העם אמן, והרי זו אמן יתומה?

א. רש"י בברכות שם מתרץ שבעיית אמן יתומה קיימת רק אם האדם אינו יודע על איזו ברכה הוא עונה אמן, ואילו בבית הכנסת של סנהדריה האנשים ידעו איזו ברכה אמר הש"ץ ורק לא שמעו את דבריו, ולכן אין שם בעיה של אמן יתומה.

ב. התוספות בסוכה נב ע"א מביא את דברי הערוך שמתרץ את הסתירה בין הסוגיות על ידי חילוק בין ברכות שונות. כאשר השומע יוצא ידי חובה בשמיעת הברכה ואמירת אמן - הוא חייב לשמוע את כל הברכה, ואסור לו לענות אמן אם לא שמע. כך הוא המצב גם בחזרת הש"ץ, שכולם צריכים לשמוע ולענות אמן. אולם הגמרא בסוכה מדברת על ברכות בעליה לתורה שאין חובה לשמוע ויש רק חובה לענות אמן אם שומעים, ובמקרה כזה אין דין של אמן יתומה וניתן להשתמש בסודרים.

ג. תירוץ נוסף שמופיע בתוספות שם הוא ש"יודעים היו לכוון סדר הברכות שזו אחר זו במניין שמונין כסדרן". כלומר, אין זו אמן יתומה משום שלמרות שלא שמעו את הברכה, הם כיוונו לדברי החזן.

הכתב סופר מוכיח מהגמרא בסוכה, מכך שלא הגביהו את החזן, אלא השתמשו בסודרים, שאם יש בעיה של אי שמיעת הציבור פותרים אותה על ידי סודרים וכדומה, ולא על ידי הזזת החזן (הוא מתייחס רק לגובה עמידת הש"ץ והציץ אליעזר מתיר גם לגבי עמידתו מקדימה ולא באמצע בית הכנסת). המנחת יצחק מחלק ואומר שאם אין שומעים בכלל את החזן, מותר להזיז את הש"ץ לאמצע ההיכל. אך אם שומעים חלקית - אין להזיזו כדברי הכתב סופר.

המנחת יצחק מדייק כך גם ברמב"ם: הרמב"ם כותב בה"ג שהתיבה שבה קוראים בתורה נמצאת במרכז "כדי שישמעו כולם", ובה"ד לגבי תפילה הוא אינו כותב כך ומשמע שאין צריך שישמעו כולם, ושמיעה של חלקם מספיקה.

לאור דברינו כתבו הפוסקים שרצוי להעביר את החזן למרכז ולאפשר לו לעמוד במקום גבוה כדי שכולם ישמעו, ובשו"ת זקני יהודה מעיד שכך נהגו באיטליה ובארצות ספרד, ובכמה מארצות אשכנז. כך כותב גם ה'מגדל עוז', וכתב שכן פסק הר"מ מקוצי.

מסורת ומנהג הקהילה

יש לבדוק כיצד משפיעה המסורת על דיון זה, והאם מותר לשנות את מנהג הקהילה. החתם סופר והכתב סופר כותבים שאין לשנות מן המנהג. ייתכן שדבריהם קשורים למאבק שלהם ברפורמה שהחלה בתקופתם. החתם סופר (אורח חיים סימן כח) מונה אף שני טיעונים נוספים:

א. בית הכנסת מהווה כביכול 'תחליף' לבית המקדש ויש לדמותו עד כמה שאפשר לבית המקדש. מסיבה זו התיבה צריכה להיות באמצע - כנגד המזבח שעמד באמצע המקדש.

ב. מהפסיקתא המובאת בירושלמי עולה שיש חשיבות לקביעות הכלים ואי הזזתם:

"והקמות את המשכן כמשפטו... - וכי יש משפט לקדשים? אלא קרש שזכה להינתן בצפון לא ישתנה לתיתו בדרום".

 

* השיעור הועבר בישיבת הר עציון בשנת תשנ"ו וסוכם על ידי מתן גלידאי. השיעור לא עבר את ביקורת הרב.

[1] כמו כן צריך עיון שבפ"ט ה"א משמע שהתיבה נמצאת באמצע העם ולא באמצע הקיר הקדמי.

[2] הדרישה מעלה גם את האפשרות שהרמב"ם בהלכה ד דיבר על תפילה ברחוב בתעניות, ואז לא יהיה קשה איך בה"ג כתב שהתיבה במרכז בית הכנסת ובה"ד כתב שפני כל העם אליה כי הלכה ג עוסקת במבנה בית הכנסת והלכה ד עוסקת במבנה התפילה בתענית ברחוב. ברם אפשרות זו קשה שהרי מדובר בהלכות תפילה ולא בהלכות תעניות.

[3] ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן צ סעיפים א-ב.