מקח וממכר ביום טוב

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי


 

דף יומיומי

ביצה דף כט' - מקח וממכר ביום טוב

בהמשך למשניות הקודמות, העוסקות בשקילה ובמדידה ביום טוב, קובעת המשנה בדף כט ע"ב את הדרך המותרת לקניית סחורה בחג (ובשבת - כלל ההלכות בסוגייתנו שוות בשבת ובחג, ועל כן הובאו בשולחן ערוך בהלכות שבת). פשוט וברור שאסור לשלם עבור הסחורה ביום טוב, ועל כן השאלה היא מה תהיה לשון הדו-שיח בין המוכר והקונה.

הברייתא בגמרא מחדשת, שיש להבחין בין מקח ובין "סכום מקח", וכן בין מדה ובין "סכום מדה". רש"י פירש, שסכום מידה היינו להזכיר מידה: קילו, חצי קילו וכן הלאה. התוספות מקשים על רש"י, שכן האומר שהוא זקוק לקילו סחורה הזכיר מידה בפירוש, ומה עניין "סכום" מידה? ואמנם, הרשב"א מעיר שייתכן שגירסתו של רש"י בברייתא היתה שונה, והוא גרס שאסור להזכיר מידה, ולא שאסור להזכיר סכום מידה.

רוב הראשונים (התוספות, הרשב"א, הרמב"ם ועוד) הלכו בדרכו של רבינו חננאל, שלפיה סכום מידה היינו לחשוב חשבונות: אתמול קניתי ממך שני קילו, היום אקנה עוד שלושה, ובסך הכל אהיה חייב לך חמישה. כאשר מזכירים לא רק את העיסקה הנקודתית, אלא גם עיסקאות קודמות - הדבר אסור. הביאור הלכה (על השולחן ערוך, שכ"ג ד') הסביר:

"זהו אסור לכולי עלמא דדמי למקח וממכר".

כאשר מחשבים חשבונות קודמים עם החשבון הנוכחי, תוכן הדברים כבר איננו רלוונטי: דמים, מידה, מניין - כולם אסורים, שכן הדיבור על עסקאות רבות הוא דרך מקח וממכר.

בסוגייתנו מפורש, שבמידה ואדם אינו מזכיר סכום, אלא מניין בלבד – דיבורו אינו אסור, ולכן מותר לו, למשל, לבקש עשרים ביצים או חמישים אגוזים. עם זאת, נחלקו ראשונים לגבי שני ההיגדים האחרים (דמים ומידה) במידה ומזכירים אותם בפני עצמם. רוב הראשונים הבינו, שהגמרא התירה להזכיר דווקא מניין, אך דמים ומידה אסור להזכיר אף אם איננו מזכיר סכום. לכן, אסור לבקש אגוזים בעשרים שקלים או קילו אגוזים, וההיתר הנו רק כאשר האדם מגדיר את המניין שלשמו הוא זקוק.

ברם, בהגהות אשר"י כאן מחדש, שאם משתמש בדמים כסימנא בעלמא, הדבר מותר. כלומר, יהיה מותר לבקש אגוזים בעשרים שקל, שכן אין בלשון זו התחייבות להסדר תשלום, אלא הגדרה נקודתית לכמות שהאדם זקוק לה.

להלכה, נחלקו בכך השולחן ערוך והרמ"א (שכ"ג, ד'): השולחן ערוך פוסק להחמיר כדעת רוב הראשונים, ואילו הרמ"א מביא שהמנהג להקל, ואם לא מזכיר "סכום", דהיינו לא עורך חשבונות נוספים, מותר לבקש מן החנווני בכל לשון שתהיה ברורה (עשרים אגוזים, קילו אגוזים, אגוזים בעשרים שקל וכן הלאה).

נעיר, לסיום, שדיקדוקי הלשון בסוגייתינו אינם חד משמעיים, ובהחלט ייתכן שמאן דהו ייטען שביטוי א' איננו מובהק כמקח וממכר יותר מביטוי ב'. ואמנם, כבר בתלמוד הירושלמי (שביעית, ח' ד') העירו על כך, בהקשר קרוב. המשנה שם עוסקת באדם המעוניין לשכור פועל לצורך מלאכה המותרת בשביעית. הדבר אפשרי, ובלבד שאת ההסכם ביניהם יערכו בלשון מותרת, ולא בלשון אסורה. גם שם מציעה המשנה הבחנה לשונית דקה, ועל כך מעיר הירושלמי:

"מהלכות של עימעום היא".

וביארו המפרשים, שההבחנה הלשונית אכן מעומעמת ובלתי חד משמעי, אלא שיש צורך בהיכר ובאזהרה שהלשון שבה משתמשים לצורך מלאכה בשביעית תהיה שונה מלשון העיסקאות הרגילה. הירושלמי מציין דוגמה נוספת להלכה של עימעום, הקרובה יותר לענייננו:

"תמן תנינן שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני מה בין האומר הלויני לבין האומר השאילני אמר ר' זעירא בשם רבי יונתן מהילכות של עמעום היא".

במקביל לסוגייתינו, מבחינה המשנה במסכת שבת (דף קמ"ח ע"א) בין לשון הלוואה ולשון השאלה בהקשר של נטילת חפצים בשבת. גם שם, מסביר הירושלמי, עיקר ההלכה היא בעצם ההבחנה בין היגדים שונים, כדי להזכיר את המותר והאסור במקח וממכר בשבת ובמועד.

הרב אביהוד שורץ