דילוג לתוכן העיקרי

מקללות לברכות – רשב"י ובנו

קובץ טקסט

השבוע נמשיך לעסוק במדרשים ובאגדה במסכת מועד קטן. לאחר הלימוד של פרקי חנוכת מקדש שלמה, הגמרא מביאה סיפור על רשב"י ובנו המתקשר להלכה הנלמדת משם. הסיפור מורכב משלושה חלקים: 1. המפגש של רשב"י עם תלמידיו ושליחת בנו. 2. דו שיח בין התלמידים. 3. הברכות שקיבל בנו של רשב"י ופירושן. הסיפור מתחיל בדף ט ע"א, ומומלץ לקרוא את הסיפור "על הסדר" לפני המשך הקריאה בשיעור זה.

בשיעור זה נעיין בכל אחד מחלקי הסיפור בקצרה. לאחר מכן נבחן את משמעות הסיפור כולו וכיצד החלקים השונים מתחברים יחדיו.

קשה עלי פרידתכם

רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה

שני תלמידי רשב"י, רבי יונתן ורבי יהודה, חזרו ונפרדו מרבם שוב בבוקר למרות שעשו זאת כבר בערב. רשב"י תהה על התנהגות זו:

אמר להו: ולאו איפטריתו מיני באורתא? אמרו ליה: למדתנו רבינו, תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וכתיב "וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם", אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת. אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך.

מחנוכת המקדש נלמד שיש לחזור ולהיפרד מהרב או מהמלך אם נשארו התלמידים או הנתינים ללון באותו מקום. כלומר, יש צורך שהפרידה תהיה סמוך ליציאה לדרך. מעשה התלמידים עורר הערכה רבה אצל רשב"י עד שהוא אמר לבנו שילך אחריהם כדי שיברכו אותו.

בחלק זה יש לשים לב למספר נקודות. ההנחיה שתלמיד שנפטר מרבו ולן בעיר שצריך לחזור ולהיפטר ממנו שנית צריכה בירור. מדוע יש לעשות כן? למה לא מספיק להיפרד מהרב לקראת הערב, ומיד בבוקר לצאת לדרך? נראה שניתן להציע שני כיוונים במשמעות מעשה זה:

§         מצד הרב: יש לתת כבוד לרב, כך שאם התלמיד נשאר בעיר הוא צריך לחזור ולהיפרד מרבו.

§         מצד התלמיד: החשיבות היא שהתלמיד יצא לדרך מתוך מפגש עם רבו. עצם המפגש לפני הפרידה נותן משמעות שונה לדרך וכן לכל המפגש שהתרחש לפני כן[1].

בעקבות המעשה רשב"י אמר על התלמידים: "אנשים של צורה הם". מדוע דווקא המעשה הזה הוכיח זאת? האם רשב"י לא הכיר את תלמידיו לפני כן? כמו כן, יש לשאול מה הכוונה בביטוי "אנשים של צורה". מההקשר נראה כי מדובר על שבח, שהרי הוא שולח את בנו לקבל מהם ברכה (רש"י מפרש – חכמים). אך מדוע נעשה השימוש במילה זו? כמו כן, קיימת תמיהה נוספת: למה המעשה שהם עשו מראה שהם מסוגלים לתת ברכה? יש הרבה אנשים מיוחדים, אבל לא מכולם הולכים לבקש ברכה.

יש לשים לב לשמות התלמידים של רשב"י. רבי יונתן בן עסמיי פחות מוכר, אך רבי יהודה בן גרים ידוע מסיפור אחר של רשב"י. במסכת שבת (לג, ב) אנו לומדים על סיפור המערה של רשב"י ובנו, סיפור שהחל בעקבות שיחה בין החכמים על מעשי הרומאים. באותה שיחה טען רשב"י שיש לדון את הרומאים לכף חובה, ומעשיהם הטובים לכאורה נעשים רק לטובת עצמם: "כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס".

דברי רשב"י מגיעים לשלטונות כיוון ש"הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות". כלומר, אותו תלמיד שרשב"י התפעל מהתנהגותו, ישב בין החכמים ובסופו של דבר סיפר על רבו לשלטונות[2].

השקעה בקיום מצווה

אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי; כתיב "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו", וכתיב "ארח חיים פן תפלס"! - לא קשיא: כאן - במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הדר יתבי וקא מבעי להו: כתיב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה", הא חפצי שמים - ישוו בה, וכתיב "וכל חפצים לא ישוו בה" - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן - במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.

כאשר בנו של רשב"י הגיע לשני התלמידים הוא מצא אותם בעיצומו של דו שיח תורני. רבי ונתן ובי יהודה עומדים על שתי סתירות שקיימות בין פסוקים שונים בספר משלי, ומתרצים את שתי הסתירות בצורה דומה.

הסתירה הראשונה נוגעת ליחס שבין הפסוק: "פַּלֵס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (ד, כו), פסוק שרש"י על אתר מסביר כך: "שקול דרכך הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה ואז כל דרכיך יכונו". זאת לעומת הפסוק: "אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע" (ה, ו), האומר שאין לשקול כל מצווה בפני עצמה אלא לעשות את מה שיקרה לפניו. במקום זה מביא רש"י מדרש אגדה לפסוק:

כך דרשוהו חכמים סלסל הקב"ה מתן שכרן של מצות ולא פירשן כדי שלא יראה אדם מצוה שמתן שכרה מרובה וידבק בה ויניח שאר המצות, וזה פתרונו כדי שלא תפלס אורחות התורה אי זו ליקח ואי זו להניח לכך נעו מעגלותיה הניע הקב"ה נתיבותיה ולא הודיעם.

אם כן, השאלה היא האם על האדם לבחור איזו מצווה לקיים לפי שכרה, או שמא הקב"ה הסתיר את שכרן של מצוות כדי למנוע בני אדם מלערוך חישובים כאלה.

הסתירה השנייה נוגעת ליחס שבין לימוד תורה ובין שאר העיסוקים של האדם. בפרק ג הפסוקים עוסקים בלימוד מוסר ה' והחכמות, ושם נאמר שהיא גדולה מכל חפצי האדם. ניתן לדייק מכך שיש חפצי ה' שיותר חשובים מלימוד החכמות וצריך להפסיק עבורם, והכוונה היא לקיום מצוות. אך מפרק ח נראה שכל החפצים שיש בעולם לא יכולים להתחרות בלימוד התורה וחוכמתה. נקודת ההנחה של החכמים היא שהכוונה היא לא ללימוד חכמה זו לעומת לימוד חכמות אחרות, אלא לעומת מעשי מצווה אחרים. הסתירה לפי גישה זו היא בין הלימוד של חכמת ה' (התורה) ובין קיום המצוות.

רבי יונתן ורבי יהודה מציעים הבחנה שאינה אובייקטיבית לגבי טיב המצווה, אלא סובייקטיבית ונוגעת למציאות מסוימת. ישנם מצבים בהם האדם יכול לבחור איזו מצווה לעשות ויכול להמשיך ללמוד תורה ולוותר על המצווה, וזה כאשר המצווה תעשה בכל מקרה על ידי אחרים. מכיוון שהעולם לא תפסיד מכך אין זה משנה מי מקיים את המצווה. אך אם אף אחד לא יקיים את המצווה, יש לעשות אותה גם אם המקיים יפספס בעקבות כך מצווה גדולה או שימעט את לימודו.

מה הקשר בין לימוד זה ומהלך הסיפור? מדוע בנו של רשב"י היה צריך לשמוע דרשה זו כשלב לפני קבלת הברכה? מה הדרשה אומרת על תלמידיו של רשב"י?

על ברכות וקללות

כאשר התלמידים ראו את בנו של רבם, רשב"י, מתקרב – הם שאלו אותו לפשר מעשיו: "אמרו ליה: מאי בעית הכא? אמר להו: דאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך". רק אחרי שהוא הבהיר שאביו המליץ לו לקבל ברכה מהם, הם התחילו לברך:

אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק (= תביא סחורה ולא תמכרנה), תיפוק ולא תעייל (= תוציא בסחורה במקום אחר ולא תביאנה), ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך, ולא תחזי שתא חדתא.

נראה כי בנו של רשב"י היה המום מהברכות שקיבל, וכפי שהוא מעיד – הן ציערו אותו:

כי אתא לגבי אבוה, אמר ליה: לא מבעיא דברוכי לא בירכן - אבל צעורי צעורן. - אמר ליה: מאי אמרו לך? - הכי והכי אמרו לי.

אך לרשב"י הייתה פרשנות אחרת לדברים ששמע:

אמר ליה: הנך כולהו ברכתא נינהו; תזרע ולא תחצד - תוליד בנים ולא ימותו. תעייל ולא תיפוק - תעייל כלתא (= תביא כלה לביתך) ולא לימותו בנך דליפקון. תיפוק ולא תעייל - תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לותיך. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך - דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא, דכתיב "קרבם בתימו לעולם" אל תקרי קרבם אלא קברם. לבלבל פתורך - בבני ובנתא, ולא תיחזי שתא חדתא - דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי.

נראה כי השאלה הבסיסית לצורך הבנת השיעור היא האם פרשנותו של רשב"י תואמת את כוונת המברכים, או שמא מדובר על דרשנות שהופכת את הקללה לברכה? ניתן להוסיף על השאלה בדרכים אחרות, כגון: האם רשב"י ידע שתלמידיו יברכו את בנו בדרך זו?

כפי שהזכרנו בתחילת הדברים, יש להבין את הקשר בין שלושת החלקים. כיצד ההלכה שתלמידיו קיימו קשורה לברכות שהם נתנו לבנו? כיצד משלב הלימוד בספר משלי עם המסר של הסיפור?

מעשה וכוונה

הרב דוד פוקס[3] הציע פרשנות לאגדתא זו לאור משנת רשב"י כפי שזו עולה במקומות שונים בש"ס. שיטת רשב"י בעניינים שונים היא שאין להתייחס לכמות הדברים, לחומר, לצורה החיצונית. הוא סובר בהלכה ובאגדה שמה שקובע הוא הכוונה והמחשבה הפנימית, איכות המטרה והייעוד. כך אנו מוצאים בסיפור שהוביל אותו למערה (שבת לג, ב) שהוא בוחן את הרומאים לפי כוונת הלב ולא לפי המעשים החיצוניים המפוארים. כך בהלכות שבת, במחלוקתו עם ר' יהודה בעניין דבר שאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה: רשב"י פוטר במקרים אלו, היות וכוונת הלב היא העיקר ולא המעשה הפיזי. כך גם ביחס למצוות 'השבתה', בהם רשב"י סובר שהעיקר הוא לא ביטול החומר אלא היחס לאיכות הדבר[4].

הרב פוקס מסביר את הנחיית רשב"י לבנו בדרך זו: כאשר רשב"י הבין שהוא עצמו אינו מסוגל להעביר לבנו את כל המסרים בגלל קרבתו אליו, החליט לשלוח אותו אל תלמידיו:

היה רוצה למסור תורה זו לבנו. ואם בסוגיות הרבות הצליח להדריך את בנו, תלמידו בשיטתו; יתכן כמחנך הגדול שהיה נבצר ממנו להעביר שעור אחד מיוחד. יש דברים שאין ללמדם בהרצאה או בשיעור רגיל. חוויית החיים, ההתמודדות העצמית הפרטית היא תבנה את היסוד החינוכי האמיתי... כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, הנך כולהו ברכתא ניהו, גם כשעל פני השטח נראים אחרת...

כשהבחין בשני תלמידיו שקנו את שיטתו העיקרית, "אנשים של צורה הם", שלח אליהם את בנו. הם הבינו שעליהם להשלים מה שהרב, האב אינו יכול בעצמו לעשות, וברכוהו הנך כולהו ברכתא.

בדברים אלו ישנה קביעה כפולה. ראשית, משמעות הסיפור נוגעת ליחס בין המעשה והכוונה, כאשר הדגש הוא על כוונת האדם ויחסו למציאות שסביבו. שנית, פרשנות הסיפור גורסת שרשב"י ראה שתלמידיו הפנימו זאת בצורה מלאה ורצה לחנך את בנו. הוא צפה מראש שהם יתנו לבנו ברכה מורכבת, ורק הוא יוכל לפרש לו את כוונתם הפנימית.

לאור כך נציע פרשנות לשאר חלקי הסיפור: התלמידים הגיעו לבית מדרשו של רשב"י ללמוד מסכת נדרים. את עולם הנדרים ניתן לפרש בשתי דרכים: לשבח או לגנאי – גישה אחת סוברת כי נדירת נדר הינו מעשה ראוי ומשובח, וגישה אחרת סוברת כי נדר הוא מעשה שאינו ראוי ומגונה. אנו נדרוש אותם לשבח, ונטען כי הלימוד נגע לכוונת הנודר ושאלת המניע. כלומר, היחס בין החיצוניות של הנדר ובין כוונת הנודר משפיעה על שאלת הלגיטימיות של המעשה. לאחר שהתלמידים למדו זאת אנו מוצאים שהם חזרו ופקדו את ביתו של רשב"י אחרי שכבר נפרדו ממנו. רשב"י ראה בכך סימן לכך שהם הבינו את המסר של בית מדרשו. למרות שטכנית הם כבר נפרדו מרבם ועשו את המעשה הנצרך, עדיין לא הייתה פרידה ממשית הואיל והם לא עזבו את העיר. לכן הם חזרו ונפרדו שנית: להורות שאין המעשה עיקר, אלא משמעותו.

בחלק השני של הסיפור אנו קוראים על הדו-שיח שהתנהל ביניהם בנוגע לפסוקים במשלי. הדילמה היא מה לעשות במקרה של דילמה בין שני ערכים תורניים. לכאורה, כלפי חוץ, יש צורך בקביעה ברורה מה יש לעשות, אך התלמידים אומרים שיש צורך לבחון את ההקשר. אין מעשה אחד שהוא נכון ואחר שאינו נכון, אלא תלוי במציאות ובכוונת העושה. אם מטרתו היא שהמצווה תעשה וניתן לעשותה בדרך אחרת (על ידי אחרים), אין פגם אם הלומד לא מקיים את המצווה בעצמו. מצד שני, לפעמים יש צורך לוותר על מצוות או לימוד תורה הואיל ואין הדבר תלוי אלא בך. השאלה היא כוונת האדם והמקום ממנו הוא הגיע, ולא השאלה הטכנית הסופית האם הדבר נעשה או לא.

לפי הסבר זה גם הברכה שהם נתנו היא מכוונת לאדם ולמקום. אין מדובר בקללה או גרימת צער, אלא בדרך של הסתרה. יתכן ויש יחס של משל ונמשל: התלמידים הציעו משל שנראה כקללה. רשב"י פירש את הנמשל והוציא את הברכה החבויה. רשב"י הבין שדברי התלמידים לא מתייחסים לעבודת האדמה אלא לנמשל שהוא ביתו של האדם. בזריעה באדמה הכוונה לילדים, כדברי קהלת: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶך" (יא, ו). המשל השני בקשר לבית מתכוון ליחס בין העולם הזה ובין העולם הבא, כדברי המשנה באבות (פרק ד) שהעולם הזה הוא כפרוזדור לפני הטרקלין. רשב"י הבין את כוונתם הפנימית של תלמידיו והוציא את הברכות שהיו חבויות בדבריהם.

בין הרב והתלמיד

נראה שניתן לקבל את פרשנותו של הרב פוקס לחצאין, וליישם רק את ההנחה הראשונה שבדבריו. יתכן ורשב"י אכן חיפש את כוונת הלב והמשמעות הפנימית אך דווקא תלמידיו לא הפנימו את שיטתו. נראה שהמניע לפרשנות כזו עולה בעקבות תפקידו של יהודה בן גרים בסיפור המערה. יהודה הוא זה שסיפר לשלטונות את דברי רשב"י וגרם לבריחתו מהעולם הזה, וניתן לפרש זאת בשני דרכים: 1. הוא אימץ את גישתו הפנימית של רשב"י, אך במקרה זה הוא חשב שהוא טועה בפרשנותו כלפי הרומאים. 2. יהודה לא קיבל את דרכו של רשב"י אלא שם דגש על המעשה ולא על הכוונה. לכן הוא התנגד לקו שהוביל רשב"י ויצא כנגדו. אם נבין בדרך השנייה הרי שיהודה בן גרים לא הושפע מבית מדרשו של רשב"י.

לאור כך דברי רשב"י שתלמידיו הם "אנשים של צורה" תקבל פרשנות שונה. אנשים אלו הם אנשי צורה ולא אנשי תוכן ומהות[5]. איך רשב"י ראה זאת? לאור שני נתונים בתחילת הסיפור – פרשת נדרים, וחזרתם להגיד שלום. יחסם של חז"ל וההלכה לעולם הנדרים אינו פשוט. הנדר אינו נתפס כדבר חיובי: "טוב אשר לא תידור מתידור ולא תשלם" (קהלת ה, ד). עולם הנדרים מבטא פעמים רבות קפיצה של אדם מצד לצד. על מנת לכפר על מעשים שאינם ראויים, בא הנדר כאשר מטרתו לאזן את מעשה האדם. לשיטת רשב"י הכוונה הפנימית של האדם ופנימיותו משמעותית ולא נדרים שאדם מוציא בפיו. לא המילים חשובות אלא התוכן.

בתחילת הדברים תהינו מדוע התלמידים צריכים לחזור לרב בבוקר למרות שנפרדו ממנו בערב. הצענו שתי אפשרויות: או שהדבר בא מצד הרב, או שהוא בא מצד התלמיד. ניתן לבחון זאת בתור מעשה חיצוני ללא משמעות פנימית. בתלמוד הירושלמי למדנו:

אל יפטר אדם מתוך חבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלו' ראש ולא מתוך דברים בטילים אלא מתוך דבר של תורה... אף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך דבר של תורה...      

(ברכות ה, א)

פרידת אלישע ואליהו, התלמיד והרב, נעשתה מתוך דבר הלכה. לכאורה, לפי גישה זו אין צורך לתלמיד לחזור שנית לרב בבוקר רק כדי להגיד שלום. הפרידה האמיתית היא מתוך הלימוד והקשר הפנימי. יתכן והחזרה בבוקר הביאה את רשב"י להבחנה שאלו אנשי צורה – אנשים שמחפשים את החיצוניות. לא הלימוד העיקר, אלא החיצוניות במעשה ההגעה הנוספת על מנת להגיד שלום.

דרשת הפסוקים במשלי נראית כתואמת את דרכו של רשב"י ומקובלת להלכה. אמנם רשב"י סובר שאין להפסיק מלימוד תורה עבור תפילה (גמרא שבת יא, א) וניתן היה להבין שאין להפסיק לעשיית מצוות בזמן לימוד תורה; אך בתלמוד הירושלמי (שבת [א, ב]) מובא שגם רשב"י מסכים שיש להפסיק למען קיום מצוות גם בזמן לימוד תורה:

ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא...

אם כן, נראה שתלמידין של רשב"י הולכים בדרכו של רבם שרואה את הערך הגדול של לימוד תורה, אך שומר מקום גם לקיום המצוות המעשיות. במקביל, ניתן להציע שקיים שוני בגישות של הרב והתלמידים. רשב"י אינו תולה את שאלת ההפסקה מקיום מצוות או לימוד תורה בגורמים חיצוניים לאדם, ולכן שאלת הפסקת קיום המצווה אינה תלויה באחרים. ראוי לאדם לקיים מצוות גם במהלך הלימוד, ועדיין צ"ע.

לפי כיוון זה אזי תלמידיו של רשב"י אכן לא התכוונו לברך את בנו. האם הם התכוונו לקלל אותו? מדוע הם פנו לדרך זו? יתר על כן, מדוע רשב"י שלח בנו לקבל ברכה מאנשים שאינם ראויים?

יתכן ורשב"י אפילו ידע שבנו יקבל קללות מתלמידיו, או לחילופין הניח שלא יקבל ברכות. ההסבר לכך יתכן כפי שמוסבר בעולם החסידות ובעיקר בחסידות חב"ד:

אלא צריך להבין שבעצם אין קללות בתורה יש רק ברכה, ובניגוד ל"ברכה הגלויה" יש דרגת "ברכה נעלמת" שנראית קללה, אף שבפנימיותה היא ברכה בדרגה עליונה ביותר, אלא שכדי להגיע אליה יש להפוך את הקללה לברכה, בבחינת יתרון האור מן החושך, על ידי הפיכת הרע לטוב והמר למתוק. ואכן בנוגע לברכה סתם אין כאן חידוש, פשיטא, שהקב"ה מברך את ישראל בכל מילי דמיטב. החידוש הוא שיש ברכה שבאה על ידי הפיכת הקללה לברכה, שהיא ברכה נעלית ביותר.  

 (על פי שיחת הרבי ש"פ כי תבוא תשמ"ה)

רשב"י רצה ללמד את בנו למצוא את הפנימיות בכל דבר. לדידו, אצל כל תלמיד ובכל אמירה יש לחפש את הטוב הפנימי ולהוציא את הברכה שבתוכה. יתכן ורשב"י שפט את תלמידיו בצורה חיובית ויתכן ובצורה פחות חיובית, אך בכל מקרה הוא ניסה ללמד את בנו למצוא את התמצית שנמצאת בפנים, בלב. אין לתת חשיבות לחיצוניות ולמילים, אלא לכוונה שנמצאת חבויה בתוכה. עולם הסוד שהם עתידים לפתח מתחיל עוד לפני המערה.

הפרשנות לאגדה זו אינה פשוטה. קשה להציע הסבר עקבי לכל חלקי הסיפור כך שכל השלבים ישתלבו יחדיו. אך נראה שניתן ללמוד מהנקודות ומההצעות השונות מסרים חשובים גם אם אינם עקביים. בשורות הבאה נעיר על שתי נקודות נוספות.

על אחרית מעשיו

הגמרא במסכת בבא מציעא (פג, ב) מספרת על בגרותו של ר' אלעזר, בנו של רשב"י. בסיפור מסופר כיצד הוא ייעץ לשלטונות הרומאים לתפוס גנבים (יהודים). השלטונות פנו לר' אלעזר ומינו אותו לשוטר מקומי שיוציא לפועל את רעיונותיו, והוא אף הצליח במשימתו:

אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, וקא תפיס גנבי ואזיל. שלח ליה רבי יהושע בן קרחה: חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה! - שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם. - שלח ליה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

הביקורת הציבורית לא איחרה להגיע: כיצד בנו של רשב"י, שלא הסכים לדרוש בטובת הרומאים, מגיע לידי שיתוף פעולה עימהם? אך יתכן ודווקא כאן אנו מוצאים את ספיגת תורת רשב"י על ידי בנו. ההסתכלות על משמעות הדברים ולא על הפעולה החיצונית והאופן שבו היא מצטיירת כלפי חוץ עומדת בבסיס תפיסתו. ר' אלעזר הבין שאביו הסתכל על הכוונה הפנימית ולאורה בחן את המעשה. אותה פעולה יכולה להתפרש במקרה אחד בצורה חיובית, ובמקרה אחר בצורה שלילית. שיטתם היא שפעולה שמטרתה חיובית ואמיתית היא רצויה וראויה, גם אם היא כרוכה בשיתוף פעולה עם הרומאים.

בין האב לבן

נראה שניתן להעיר על נקודה נוספת העולה ממעשה זה הנוגעת לענייני הורות ואבהות[6]. רשב"י, בתפקיד האב בסיפור, מבקש מאחרים שיברכו את בנו והוא אף שולח אותו אליהם. עמדנו על כך שבענייני חינוך לעתים יש צורך לשלוח את הילד למלמד, וכמובן שכל הורה משתדל לשלוח את בנו למלמד הטוב ביותר, לפי ראות עיניו. ההורים כמובן סומכים על המלמד, אך מצד שני הם גם מפקירים את הילד בידי אחרים. האפשרות השנייה היא הורים שלא סומכים כלל על מערכת החינוך ומשאירים את ילדיהם בבית.

רשב"י הפקיד את בנו בידי תלמידיו הנאמנים שהתרשם מהם בביקורם. תלמידיו אף ממשיכים לעסוק בענייני הגות ומחשבה בדרך, ומציעים פרשנות לשאלה הקשה של בחירה בין מצוות ובין עולם הלימוד ועולם המצוות. אך בסופו של דבר יש צורך שהאב יעזור לבן להפנים את הנאמר. ניתן להסביר זאת בכך שדווקא התלמידים הטובים אינם מתאימים לברך או לחנך את הנער. או לחילופין, שלעתים קשה לבן לעמוד על דעת רבותיו. לצורך כך ישנה חשיבות למעקב של האב ולהפנמת הערכים בבית.

ניתן להציע משמעויות שונות למעשה זה, וכל אחד ימצא את ההבנה שלו והמסרים שהוא רואה בה.

 


[1]      ראה לדוגמא בתיאורו של הרב חיים סבתו בספרו "תיאום כוונות" על היציאה למלחמה מתוך מפגש עם האדמו"ר מאמשינוב.

[2]      וראה את דברי תוספות במסכת שבת ד"ה ה"ג ר"ת, שתמה על סתירה זו.

[3]      "הנך כולהו ברכתא נינהו: עיון במשנת רשב"י", המעיין כד, ד (תשמד), עמודים 1-9.

[4]      ראה במאמר בנוגע לגדרי השבתת עבודה זרה והשבתת חמץ בפסח.

[5]      וראה בשיעור של הרב דוד לבנון שנתן משמעות חיובית לביטוי זה, צורה בניגוד לחומר. צורה, לשיטתו, מבטאת את המהות של הדבר: 

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2677

[6]      ידידי ר' בנימין גולדנהירש העיר בפני על נקודה חשובה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)