מרד אבשלום (חלק ב')

  • הרב אמנון בזק
פרק ט"ו / מרד אבשלום (חלק ב)
 
א. נָוֵהוּ
בשיעור שעבר ראינו כי בברחו מירושלים מפני אבשלום הצטרפו לדוד נאמניו הנכרים. בהמשך מצטרפים לדוד עוד אנשים, ועמם מטען משמעותי ביותר:
(כג) וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכָל הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכָל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר: (כד) וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ‑לֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ‑לֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר:[1] (כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱ‑לֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ: (כו) וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו:
הכוהנים הניחו כי מקומו הטבעי של הארון הוא עם דוד. דוד הוא שהעלה את הארון ממקומו הזנוח בקרית יערים (עיין פרק ז'), ואין ספק שהליכתו עם דוד תיתן לו יתרון רוחני מצד אחד, ויתרון סמלי ומורלי מצד שני. תגובתו של דוד מפתיעה: הוא מסרב לקחת עמו את הארון. דוד רואה בנדודיו עונש מאת ה', אך החידוש העיקרי כאן הוא טענתו שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ". זוהי שעה גדולה: לראשונה אנו שומעים כי ירושלים היא המקום המיועד להשראת השכינה, ולפיכך לארון ה'. ודוד מביע קביעה זאת דווקא בשעה קשה לו, כשחייו נתונים בסכנה מפני בנו המורד.
עד כה לא היה ניכר כי ירושלים היא מקומו של הארון. העלאת הארון לעיר דוד הייתה עשויה להתפרש כצעד פוליטי. מאז ומתמיד שאפו שליטים לבסס את שלטונם על ידי שליטה במוקדים הדתיים וקִרבה גאוגרפית אליהם. דוגמה מובהקת לכך היא העגלים שהקים ירבעם בן נבט על מנת לצמצם את הכוח הפוליטי שהקנתה לרחבעם קרבתו למקדש (מל"א י"ב, כו–לג). בהעלאת הארון לירושלים חיזק דוד את מעמדה של העיר שבחר לבירתו ושקראהּ בשמו – עיר דוד (שמ"ב ה', ו–ט).
פרשת מרד אבשלום מוכיחה שהעלאת הארון לירושלים לא נעשתה משיקולים פוליטיים, אלא מהבנה עמוקה כי שם מקומו. לראשונה בהיסטוריה ירושלים מקבלת מעמד רוחני-דתי. אם כן, דוד עשה את ירושלים לא רק עיר בירה מדינית, אלא גם מקום קבע לארון ברית ה'. לא עוד ינדוד הארון ממקום למקום. מעתה ואילך ירושלים היא מקומו.
המקרא נוקט בדרך מיוחדת להבלטת השעה ההיסטורית הזו על רקע מצוקת השעה. תיאור מעבר נחל קדרון מזכיר מאוד את תיאור חציית הירדן בזמן יהושע. שם נאמר: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם... וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה... עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ[2] כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן" (יהושע ג', יד–יז). ובפרקנו נאמר: "וְכָל הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכָל הָעָם עֹבְרִים... וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ‑לֹהִים וַיַּצִּקוּ[3] אֶת אֲרוֹן הָאֱ‑לֹהִים... עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר" (שמ"ב ט"ו, כג–כד).
ואכן, הקבלה זו מחדדת את הקשר שבין שני האירועים. עד למעשהו של דוד נודע רק אזור גאוגרפי קדוש ונבחר אחד: ארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה. ביאת ישראל לארץ הביאה קדושה זו למצבהּ האידאלי: עַם ה', הנושא את ארון ה', נכנס לארץ ה'. עזיבת דוד את העיר מבטאת, כאמור, את מעמדה הרוחני של ירושלים. כדי להבליט את המשמעות של הכרעתו הערכית האמיצה של דוד – דווקא על רקע המשבר הקשה שנקלע אליו – המקרא משווה את מעבר הקדרון למעבר הירדן. בתוך המעמד הטרגי שדוד מצוי בו מסתתר קורטוב של חגיגיות, עם ההכרזה הראשונה על מעמדה של ירושלים.[4]
ב. בין קבלת הדין לבין אמונה ותקווה
כעת אנו נתקלים באחד המאפיינים המעניינים של התנהגותו של דוד בזמן מרד אבשלום. עד עתה ראינו כי דוד מקבל עליו את הדין: "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו" (פס' כה–כו). אבל עם קבלת הדין באה גם הכנה חיובית לקראת הבאות:
(כז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם וַאֲחִימַעַץ בִּנְךָ וִיהוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר שְׁנֵי בְנֵיכֶם אִתְּכֶם:[5] (כח) רְאוּ אָנֹכִי מִתְמַהְמֵהַּ בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר עַד בּוֹא דָבָר מֵעִמָּכֶם לְהַגִּיד לִי: (כט) וַיָּשֶׁב צָדוֹק וְאֶבְיָתָר אֶת אֲרוֹן הָאֱ‑לֹהִים יְרוּשָׁלִָם וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
בציוויו לצדוק לשוב עם הארון לירושלים דוד מצרף שתי מגמות. מצד אחד, ציווי זה מבטא, כאמור, קבלת הדין. מצד שני, דוד מכין כאן רשת ריגול: שני אנשים בעלי תפקיד מרכזי – הכוהנים הגדולים השומרים על הארון – ולהם שני בנים שיכולים להעביר לדוד מידע חיוני. להלן נראה כיצד הסתייע דוד בפועל בשני הבנים הללו.
חשוב להדגיש ששתי מגמות אלו אינן סותרות, והן מבטאות רעיון יסודי ביחס שבין השגחה ובין בחירה. דוד מוכן נפשית לכל תרחיש, והוא מקבל את הדין ומצדיק כל מה שיבוא עליו. אבל עמדה נפשית זו אינה מביאה אותו לפסיביות. דוד יכול וצריך לעשות כל שביכולתו כדי להציל את עצמו, באמונה שמרד אבשלום הוא מצוקה זמנית, אשר תחלוף בסופו של דבר. כללו של דבר: דוד עושה השתדלות מלמטה, ובד בבד נכון לקבל כל מה שייגזר מלמעלה.
דבר זה מתבטא גם בפסוקים הבאים:
(ל) וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים[6] עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי[7] וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה: (לא) וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר[8] אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ה':
דוד מבטא כאן ייאוש ואבלות, אך תחושה זו אינה מובילה אותו לפסיביות מוחלטת. כשהוא שומע על הצטרפותו של אחיתופל למרד, דוד עושה דבר שטרם עשה עד כה, וגם אין הוא עתיד לעשותו עוד בהמשך המרד: הוא מתפלל לה'. מסתבר שעד עתה האמין דוד כי המרד הוא עניין זמני; אמנם הוא קיבל עליו את הדין באהבה, אך מכל מקום, הוא הניח שמדובר בעונש, שסופו יבוא. אלא שחכמתו של אחיתופל הייתה, כנראה, כה גדולה, עד שכשנודע לדוד כי הלז בקושרים, חשש שהדבר יוביל לביסוס ממלכתו של אבשלום ללא תקנה. משום כך פנה דוד לה' בתפילה, שיותר משביטאה חשש פרטי מפני אחיתופל, ביטאה חשש מהותי מפני הצלחתו המוחלטת של המרד.
מיד לאחר התפילה באה, כנראה, התגובה החיובית לה:
(לב) וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵא‑לֹהִים[9] וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי[10] קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ: (לג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא:[11] (לד) וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ[12] וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל: (לה) וַהֲלוֹא עִמְּךָ שָׁם צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים: (לו) הִנֵּה שָׁם עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כָּל דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ:
מיהו חושי הארכי? בספר דברי הימים נאמר: "וַאֲחִיתֹפֶל יוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעַ הַמֶּלֶךְ" (דה"א כ"ז, לג). נראה ש"יועץ" היה תפקיד ממלכתי רשמי, ואילו "רֵעַ הַמֶּלֶךְ" היה תפקיד אישי יותר:[13] אדם קרוב למלך ויועצו האישי.[14] הצטרפותו של חושי לדוד הייתה בבחינת אות משמים שתפילתו נתקבלה. ואכן, בפרקים הבאים מתברר כי שליחת חושי כמרגל למחנה אבשלום היא שהכריעה את המערכה לטובת דוד והצילה את חייו.
הפרק מסתיים בפסוק:
(לז) וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלֹם יָבֹא יְרוּשָׁלִָם:
ובכן, מסתבר שגם תזמון האירועים היה משמים: חושי הספיק להגיע לירושלים זמן קצר לפני בוא אבשלום לעיר, ובבואו לירושלים כבר מצא הלז את חושי בין התושבים שנשארו בעיר ולא הלכו עם דוד. כך הצליח חושי להסיר מעליו את חשדו של אבשלום.
בסופו של פרק זה מתברר שדוד חיזק את מגמת ההשתדלות שעמדנו עליה לעיל. עוד בטרם נכנס אבשלום לעיר כבר 'הושתלו' בה חמישה אנשים בעלי מעמד ויכולת: שני הכוהנים הגדולים, צדוק ואביתר; שני בניהם, המסוגלים לשמש כרצים המעבירים ידיעות בזמן אמת; וחושי, רֵע המלך, שיוכל להתמודד עם חכמתו של אחיתופל ולסכל את עצתו. את כל זאת עשה דוד בלא לזוז מעמדתו העקרונית: קבלת הדין והרכנת ראש לפני הקב"ה, בידיעה שהוא נענש על מעשיו.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   בפסוק זה ובהמשך הפרק בולט שינוי גדול בתפקיד הכוהן הגדול: צדוק הכוהן נעשה הדמות המרכזית, ואביתר נדחק ממעמדו. אין ספק שזהו צעד נוסף בהתגשמות נבואת הפורענות של איש הא‑לוהים לעלי בשמ"א ב', עיין על כך בהרחבה בשיעורנו שם (שיעור 5 לספר שמ"א).
[2]   ובהמשך אותו תיאור: "עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'..." (יהושע ד', י).
[3]   גם כאן אחז הכתוב בלשונו של ספר יהושע בתקופת הכניסה לארץ, אם כי בהקשר אחר: "וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה' " (ז', כג, בעניין החרם שלקח עכן). בשני המקומות יש חילופי ג' בק': יצ"ק במקום יצ"ג (לשון הצגה).
[4]   אפשר שיש לכך ביטוי במזמור ג' בתהילים, שכותרתו: "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ". המשורר מתפלל לה' שיושיענו מפני אויביו, אך לפי דברינו, פסוק אחד מקבל משמעות מיוחדת: "קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה" (שם, ה).
     בספר דברי הימים מתוארת בחירת ירושלים בדרך שונה לחלוטין, אך גם שם יש הקבלה לפסוקים מספר יהושע. בסיום פרשת גורן אָרְנָן (המכונה במקבילה בשמ"ב כ"ד "אֲרַוְנָה") נאמר: "וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱ‑לֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'. וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ‑לֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (דה"א כ"א, כו – כ"ב, א). לפי האמור שם, דוד בחר בירושלים כמקום השראת שכינה בעקבות התגלות המלאך אליו שם, זאת אומרת: מדובר בעצם בבחירה א‑לוהית. כאמור, גם הלשון שם עומדת בזיקה ללשונו של ספר יהושע בסיפור כיבוש הארץ: "וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ  ה'... וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ... וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים... עַל פְּנֵיהֶם" (שם, טז); "וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ... וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו" (יהושע ה', יג–יד). עיין על כך בהרחבה בספרי מקבילות נפגשות – מקבילות ספרותיות בספר שמואל, אלון שבות תשס"ו, עמ' 171–182.
[5]   גם בפסוק זה משתקפת המגמה שהצבענו עליה בהערה 1: דחיקת רגליו של אביתר מפני צדוק. אף שגם אביתר נוכח במקום – כפי שמתברר בהמשך הפסוק – דוד פונה ישירות רק אל צדוק, ואילו לאביתר הוא פונה בעקיפין בלבד ("שְׁנֵי בְנֵיכֶם אִתְּכֶם").
[6]   כלומר במעלה הר הזיתים.
[7]   דהיינו שראשו מכוסה בבגד, כדרך האבלים. והשווה: "וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (אסתר ו', יב).
[8]   המפרשים ביארו שהמשפט חסר, ושיעורו: 'ולדוד הגיד המגיד לאמור'.
[9]   המפרשים נחלקו בביאור המילים האלה. לדעת רד"ק, הכוונה היא שדוד הגיע למקום שממנו רצה להשתחוות לה', "ועשה כן לפי שהיה נפרד ממקום המקדש ולא היה יודע אם ישוב עוד, כאדם הלוקח רשות מאוהבו בגלותו". רש"י, לעומת זאת, סבור כי הכוונה למקום "אשר היה רגיל להשתחות שם כשהיה בא לירושלים"; ודומה שפירוש זה קרוב יותר לפשוטו של מקרא, שהרי הצורה הדקדוקית יקטל ("ישתחוה") באה במקרים רבים במשמעות של הווה מתמשך (כגון: "וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ" [שמות מ', לז]; "וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה" [שמ"א א', ז]; ועוד). אם כנים הדברים, הריהם מאששים את שראינו לעיל: דוד קידש את ירושלים כמקום השראת שכינה, ונהג להשתחוות לה' דרך קבע מעל פסגת הר הזיתים – ביטוי לקבלת פני השכינה במקום גאוגרפי זה.
[10]  משמעותו של התואר "הָאַרְכִּי" אינה ברורה. במדרש תהילים (ג, ג) הובאו כמה הסברים לשם זה, ועל דרך הפשט נראה כדעת האומר כי "על שם עירו נקרא". אזור בשם זה אכן מופיע במקום אחר במקרא, בתיאור גבול נחלת אפרים: "וְיָצָא מִבֵּית אֵל לוּזָה וְעָבַר אֶל גְּבוּל הָאַרְכִּי עֲטָרוֹת" (יהושע ט"ז, ב).
[11]  מן הדברים נראה שחושי היה זקן וכבד הליכה, וכפי שפירשו רלב"ג והמצודות; ועיין רד"ק.
[12]  הלשון מסורבלת למדיי, וכבר עמד על כך רש"י ("ומקרא מסורס הוא"). ושיעור הכתוב: "מהיום ואילך אהיה עבדך כמו שהייתי עבד אביך מאז, ועתה אני אהיה עבדך" (רד"ק). ומסתבר שיש לפרש כאן כשם שפירשנו במקומות אחרים (שיעור 21 לספר שמ"א ושיעורים 16 ו-31 לספר שמ"ב), שלשון קשה עשויה להעיד על קושי של הדובר לדבר ברהיטות: דוד התקשה למצוא תירוץ שאכן יצדיק את מעשהו של חושי בעיני אבשלום. ואכן, להלן נראה כיצד הצליח חושי בחכמתו למצוא ניסוח מוצלח יותר מהצעתו של דוד.
[13]  במקרא אנו מוצאים תפקיד זה גם אצל מלכים אחרים. אצל שלמה נאמר במפורש "וְזָבוּד בֶּן נָתָן כֹּהֵן רֵעֶה הַמֶּלֶךְ" (מל"א ד', ה), ובבראשית (כ"ו, כו) נאמר "וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ". אמנם רש"י כותב בפירושו שם כי "אֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ" היינו "סיעת מאוהביו"; אבל רד"ק פירש כפשוטו, שהכוונה לאדם ששמו אחוזת, והיה רעהו של המלך. דרך אגב נוכל ללמוד מפסוק זה כי רֵע המלך היה קרוב אליו גם יותר משר צבאו. ועיין גם מיכה ד', ט.
[14]  יש טוענים כי משום כך הצטרף אחיתופל למרד אבשלום: הוא חשק בתפקיד רֵע המלך, ולא הסתפק בתפקיד היועץ.