מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט

יח. נספח: בין מרד יהוא למרד יהוידע (פרק י"א)

1. הקשר בין שתי המרידות והדמיון ביניהן
 
מיד לאחר סיפור מרד יהוא ועלייתו למלוכה בישראל (פרקים ט'–י'), בא בספר מלכים סיפורו של מרד יהוידע הכהן נגד שלטון עתליה בירושלים, שבעקבותיו שבה מלכות בית דוד ליורשה החוקי האחרון, ליואש בן השבע (פרק י"א). בפועל, חלפו בין שתי המרידות הללו שש שנים, אך הן קשורות זו בזו מבחינות שונות.
במישור ההיסטורי קשורים שני האירועים הללו בקשר של סיבה ומסובב: במהלך מרד יהוא, נהרג אחזיהו מלך יהודה בידי אנשיו של יהוא. תוצאת הדבר הייתה: "וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ, וַתָּקָם וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה" (י"א, א) – עתליה הרגה את בניו של אחזיהו (שהם נכדיה), ואז: "וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ" (שם, ג) – עתליה תפסה את השלטון על ממלכת יהודה למשך שש שנים.[1]
אלא שמעשיה של עתליה ב'איבוד כל זרע הממלכה' לא צלחו במלואם: יהושבע אחות אחזיהו ואשת הכהן יהוידע, גנבה את יואש בן השנה, צעיר בניו של אחזיהו, מתוך בני המלך המומתים, והחביאה אותו ואת מניקתו[2] מפני עתליהו. שש שנים החביאה יהושבע את אחיינה, הנצר האחרון לבית דוד, בבית ה', ושם גידלה אותו. בשנה השביעית, בהיות יואש בן שבע שנים, החליט יהוידע הכהן כי בשלה השעה להשיב את המלוכה לבעליה החוקיים – ליואש הקטן, והוא תכנן את המלכת יואש בחצר המקדש, אשר תהא מלווה במרד אלים כנגד עתליה עושקת המלוכה וכנגד פולחן הבעל שהונהג בירושלים בהשפעת בית אחאב.
אם כן האירוע שהוביל למהפך השלטוני שחוללה עתליה בירושלים, וממילא גרם (בעקיפין) להתעוררות מרד יהוידע כנגד עתליה היה מרד יהוא.
במישור המהותי, תכליתן של שתי המרידות דומה, והן משלימות זו את זו: שתיהן נועדו למטרה אחת – לבער מן העולם את בית אחאב ואת השפעתו הדתית על ישראל ויהודה. באופן פרדוקסלי, המקום היחיד שנותר בו שריד ממשי ופעיל של בית אחאב, לאחר שיהוא השמידו כליל מישראל, היה בירושלים. על כיסא בית דוד התיישבה בתו של אחאב, מלכה על יהודה בכוח הזרוע, והנהיגה בעיר את עבודת הבעל. אולם ביחס לעתליה לא היה לאל ידו של יהוא להשלים את משימתו: ירושלים היא בירתה של ממלכה עצמאית, ואין יהוא רשאי, וכנראה גם אינו מסוגל לכובשה. ניתן לראות אפוא במרד של יהוידע הכהן כנגד עתליה השלמה של מרד יהוא כנגד בית אחאב.[3]
גם מבחינת סדר הדברים, שתי המרידות דומות זו לזו באופן השתלשלותן. בטבלת ההשוואה להלן ניתן לראות את ההקבלה והדמיון בסדר האירועים שבכל אחת משתי המרידות:
 
 
מרד יהוא
מרד יהוידע
שלב א
משיחה סודית של יהוא
(ט', ו; שם יג; שם טו2)
משיחה סודית של יואש
(י"א, יב וכל מה שקדם)
שלב ב
הפתעת יורם בן אחאב והריגתו
(ט', כג–כד)
הפתעת עתליה בת אחאב והריגתה
(י"א, יג–טז)
שלב ג
סיום המרד: הריגת עובדי הבעל
והשמדת בית הבעל בשומרון (י', יח–כח)
סיום המרד: הריגת מתן כהן הבעל
והשמדת בית הבעל בירושלים (י"א, יח)[4]
 
 
הריגת איזבל ביזרעאל והריגת עתליה בירושלים, והשמדת בתי הבעל שהנהיגו הללו בשומרון ובירושלים בהתאמה[5], הביאו לטיהור שתי ערי הבירה ושתי הממלכות מעבודת הבעל שפשתה באותו הדור בישראל.

2. ההבדלים בין שתי המרידות וסיבותיהם

לאחר שעמדנו על הזיקה בין שתי המרידות ועל הדמיון ביניהן, נתור בסעיף זה אחר ההבדלים הרבים בין שתי המרידות המתוארות בספר מלכים בסמיכות זו לזו.

א. ממד המקום

תיאור מרד יהוא מתבלט ברוחב היריעה שלו בכמה ממדים לעומת תיאור מרד יהוידע. הממד הבולט ביותר בסיפור מרד יהוא הוא ממד המקום (וכפי שראינו בעיון הקודם, ממד זה הוא הקובע את מבנה הסיפור): מרד יהוא משתרע על פני מרחב גיאוגרפי שקצהו האחד ברמות גלעד שבעבר הירדן המזרחי, המשכו בעיר יזרעאל וקצהו האחר בעיר שומרון בירת הממלכה. כתוצאה מכך מתאפיין הסיפור בתנועה רבה, שכן אנו עוקבים אחר תיאור יהוא ומעשיו, הן בכל אחת משלוש הערים הללו, והן בדרך שביניהן. מרד יהוידע, לעומת זאת, תחום כולו במקום אחד – בירושלים. שם נעשה תכנון המרד, שם הוא יוצא מן הכוח אל הפועל ושם הוא מגיע לסיומו במילים (פס' כ) "וְהָעִיר שָׁקָטָה".

ב. ממד הזמן

משך הזמן של מרד יהוא לא פורש בכתוב, אך רשאים אנו להניח כי נמשך שבועות אחדים.[6] מרד יהוידע, לעומת זאת, נמשך בפועל יום אחד בלבד (וההכנות לו, המתוארות בפסוקים ד–ח, קדמו לאותו יום גורלי ונמשכו זמן קצר בלבד). באותו היום נסתיים ההליך כולו: יואש נמשח בטקס המלכה שנעשה בחצר המקדש, ובסיומו של ההליך ישב על כסא המלכים, עתליה הומתה, ובית הבעל אשר בירושלים – נותץ.

ג. רוחב היריעה של כל סיפור

הבדלים אלו בממדי המקום והזמן של שתי המרידות מתבטאים גם בכמות התיאור שמקדיש המקרא לכל אחת מהן: קרוב לשבעים פסוקים מוקדשים למרד יהוא, בעוד שלמרד יהוידע מקדיש המקרא שבעה-עשר פסוקים בלבד.

ד. מקור הסמכות למרד

הבדל עקרוני בין שתי המרידות הוא בשאלת מקור הסמכות שהובילה לפרוץ המרד בכל מקום: בממלכת ישראל פרץ מרד יהוא בעקבות נבואה מפורשת (של אלישע ושל הנער הנביא), אשר הטילה את ניהולו על יהוא. יהוא נמשח לשם מטרה זו כמלך ישראל. בממלכת יהודה פרץ המרד ללא כל מעורבות של נביא, בשום שלב משלביו.[7] המרד פרץ ביזמתו ובתכנונו של יהוידע הכהן ללא כל ציווי.[8]

ה. נגיעה אישית של המורד

יהוא איננו רק האיש המבצע את המרד, אלא גם זה שמפיק ממנו תועלת אישית: הוא נמשח למלך טרם יציאתו למרד, והוא היושב על כיסא המלוכה בשומרון בסיומו של המרד. פעולתו היא פעולה של מי שתופס את המלוכה לעצמו (– אוזורפטור), ואשר במסגרת זו מבער את בית המלוכה הקודם כמנהג המקובל.[9]
יהוידע, בניגוד ליהוא, אינו פועל למען עצמו: הוא מושח את יואש, הצאצא האחרון מבית דוד הראוי לרשת את כיסא המלוכה, ומוסר בידיו את המלוכה על יהודה.[10] הוא פועל לשם השבת המלוכה ממי שחמסה אותה, לבעליה החוקיים – לנצר האחרון שנותר לבית דוד.

ו. איש צבא לעומת כהן

יהוא, שעליו הטילה הנבואה למרוד בשלטון בית אחאב ולתפוס את המלוכה לעצמו, היה איש צבא מנעוריו, ואת ניסיונו הצבאי הוא מביא למרד בבית אחאב: את מיומנותו בשימוש בנשק, את קשיחותו, את תחבולות הערמה שבהן נקט ואת אנשי הצבא הסרים למרותו.
יהוידע הכהן, יוזם המרד בעתליה ומוציאו אל הפועל, אינו איש צבא כמובן, אלא כהן הראש במקדש בירושלים. אף על פי כן, ידיו רב לו בארגון מדוקדק של המרד גם מן הבחינה הצבאית והטכנית שלו. אולם את שאר התכונות שמנינו ביהוא אין למצוא ביהוידע.

ז. ביעור בית אחאב לעומת חיסול עתליה לבדה

המשימות שעמדו לפני כל אחד מן האישים הללו היו שונות מאוד: על יהוא היה מוטל לבער בית מלוכה שלם, ותיק ומבוסס, וכנראה אהוד על חלק מן העם. מספר האנשים הכלולים בבית אחאב הגיע כנראה למאות.
יהוידע, לעומת זאת, היה צריך להמית את עתליה בלבד, אשר תפסה את המלוכה אך שש שנים לפני כן, ואשר מלכותה הייתה בלתי לגיטימית בעיני רוב רובו של העם הנאמן לבית דוד.

ח. עבודת הבעל בישראל לעומת זו שביהודה

עבודת הבעל בממלכת ישראל, אף שלא רווחה בהמונים, בכל זאת תפסה מקום משמעותי בשומרון ובממלכה כולה. לפיכך בבוא יהוא 'להשמיד את הבעל מישראל' (י', כח), היה עליו לנקוט בפעולה מורכבת ומתוכננת היטב על מנת להצליח. שיאה של פעולתו היה בכינוסם של מאות כהני בית הבעל ועובדיו מכל ישראל והריגתם.
ביהודה לעומת זאת, נראה שעבודת הבעל שהונהגה בחסות יורם ועתליה אשתו בבית הבעל בירושלים, לא תפסה את כלל העם, ואדרבה היא עוררה התנגדות בקרב העם. היזמה לביעור עבודת הבעל באה מ'עם הארץ' (פס' יח), ועיקר פעולתם הייתה בניתוץ בית הבעל ותכולתו, ובהריגת אדם אחד בלבד – מתן כהן הבעל שעמד בראש הפולחן שהתקיים בבית זה.

ט. הפיכה צבאית לעומת מרד עממי

מי היו התומכים במרד יהוא? כמה חוגים בישראל: הנביאים ותלמידיהם, יהונדב בן רכב ואנשי שבטו, קציני הצבא וחייליהם ואולי גורמים פוליטיים נוספים. תמיכתם של כל אלו הספיקה להצלחת יהוא במרדו. אולם את תמיכת העם ביהוא – לא מצאנו. אמנם נכון הדבר שגם לא מצאנו התנגדות מצד העם. על כל פנים, הצלחת יהוא אינה בזכות תמיכה עממית רחבה, אלא בעיקר בגלל תמיכת הצבא ובזכות אישיותו מטילת המורא של יהוא. מסעו לכיבוש המלוכה ולביעור בית אחאב אינו מלווה בגילויי שמחה או הזדהות מצד העם.
שונה המצב במרד יהוידע. תכנונו והצלחתו של המרד היו מבוססים על שדרות רחבות בעם: שרי המאות לכרי ולרצים, חייליהם, משמרות הכהנים המשרתים במקדש באי השבת ויוצאי השבת, העם הפוקד את בית ה' (פס' יג), השרים וכל עם הארץ (פס' יד). הגיבוי למרד זה בא מן העם, והאישיות העומדת בראשו היא זו של כהן הראש הזקן. מקום התכנון של המרד הוא בבית ה', ושם הוא גם מתרחש. נאמנות העם לבית דוד ולמקדש היא ה'דלק' המניע את המרד. הן הכנת המרד והן הצלחתו כרוכות בברית שכורת יהוידע "בֵּין ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם" (פס' יז), ולברית נכנסים השותפים מרצונם החופשי. ואכן, בשני מקומות במהלך המרד פורצת שמחת העם: בזמן משיחת יואש בבית ה' (יב–יד), ועם סיום המרד, בזמן הושבת יואש על כיסא המלכים (כ).
ההבדל בין שתי המרידות הוא אפוא ההבדל שבין הפיכה צבאית לבין מרד עממי הפורץ מתוך העם ושב אליו.
***
אחדים מן ההבדלים שמנינו בסעיף זה בין מרד יהוא למרד יהוידע מלמדים לכאורה על 'עדיפותו' של יהוידע על פני יהוא: המרד שהוביל יהוידע היה קצר-מועד ומצומצם בהיקפו; שפיכות הדמים בו הייתה מועטה ביותר – בתיאור המרד נזכרו רק שני אישים שנהרגו במהלכו, עתליה ומתן כהן הבעל; פעולתו של יהוידע הייתה ללא כל מניעים אישיים; והתמיכה בו באה מן העם ללא כל סייג. ואכן, בדברי חוקרים אחדים, המשחירים את דמותו של יהוא ומבקרים את מעשיו, משמשת ההשוואה למרד יהוידע כלי למטרה זו.[11]
אך באמת אין ניתן להשוות בין שני מנהיגי המרידות הללו בלא לשים לב לנסיבות השונות מאוד שבהן התרחשה כל מרידה: את המסגרת לפעולתו של יהוא קבעה הנבואה, שהטילה עליו להכות בית מלוכה ותיק, מבוסס ומקובל, עד להכרתתו. יהוידע לעומת זאת, לא פעל כלל כנגד בית מלוכה, אלא כנגד אישה אחת, שתפסה את השלטון באופן בלתי חוקי, ללא תמיכה ציבורית, מזה שש שנים (ראה הבדל ז ברשימתנו). יהוידע נהנה מתמיכה עממית רחבה, שלא מצאנו כדוגמתה במרד יהוא (ראה הבדל ט), ועל כן יכול היה לפעול כמעט ללא אלימות וללא שפיכות דמים, ואילו יהוא נאלץ להפעיל כוח ואף לשפוך דמים כדי למלא את שליחותו. אף בפעולתם לביעור עבודת הבעל פעלו שני המורדים בנסיבות שונות מאוד (ראה הבדל ח), מה שאִפשר ליהוידע 'למעט בשפיכות דמים' (כדברי י' קיל, ראה בסוף הערה 11).
אין לתלות אם כן את ההבדלים בין שתי המרידות הללו בהבדלי אישיות בין שני מנהיגי המרידות, יהוא ויהוידע. אולי ראוי לומר ההפך מכך: הצרכים השונים והנסיבות השונות של כל מרד, הם שחייבו את ההשגחה הא-לוהית להציב את האדם המתאים להובלת כל מרד, על פי מטרותיו ונסיבותיו. שתי המרידות הללו הצליחו בזכות התאמתו של כל אחד משני האישים להובלת המרד המתאים לו.[12]
 

3. שני סיפורי מרד השייכים לשתי סוגות ספרותיות

אחרי הדיון בשני הסעיפים הקודמים, הן אודות הדמיון בין שני סיפורי המרד הסמוכים זה לזה והן אודות ההבדלים הרבים ביניהם, נראה שהעיקר עדיין לא נאמר.
הקורא את שני סיפורי המרד הללו בזה אחר זה, מבחין כמובן בנושא המשותף לשניהם ומבחין גם בהבדלים הרבים ביניהם, אך הוא חש בקיומו של הבדל כללי וגדול בין שני הסיפורים הללו: כל אחד מהם שייך לסוגה ספרותית שונה בספר מלכים, וההבדל הכללי הזה הוא סיבתם של הרבה הבדלים פרטיים, מאלו שעמדנו עליהם בסעיף הקודם.
דברינו להלן יתבססו על האמור ב'מבוא לסיפורי הנביאים בספר מלכים'.[13] שם סיווגנו את הסיפורים בספר מלכים המתארים את קורות שתי הממלכות יהודה וישראל. הראינו כי בחלקו המרכזי והגדול של ספר מלכים, העוסק בקורותיהן של שתי הממלכות במקביל (מל"א י"ב – מל"ב י"ז), ישנם אך שלושה סיפורים המתרכזים בממלכת יהודה, ולעומתם 23 סיפורים העוסקים בממלכת ישראל לבדה.
והנה ניכר מכנה משותף בין הסיפורים הרבים העוסקים בקורותיה של ממלכת ישראל: כולם 'סיפורי נביאים' – הם מספרים על פועלם של הנביאים בממלכה זו, או על השפעת נבואתם על קורות הממלכה. סיפור מרד יהוא שבו עסקנו בסדרת עיונים זו, הוא 'סיפור נביאים'.[14]
אף לסיפורים המועטים העוסקים בקורותיה של ממלכת יהודה ישנו מכנה משותף: כולם עוסקים במקדש, ובכולם המקדש מהווה מוקד להתרחשות המתוארת בהם. סיפור מרד יהוידע והמלכת יואש הנידון בעיון זה הוא אחד מקומץ הסיפורים בספרנו, המספר על הקורות בממלכת יהודה לבדה.[15] זהו 'סיפור מקדש' מובהק:
הצלת יואש התינוק – מן המקדש היא באה, מיהושבע אשת יהוידע הכהן[16], ואל המקדש היא פונה – בהחבאתו במקדש במשך שש שנים; מרד יהוידע מתוכנן ואף מבוצע במקדש, ושם נמשח יואש בן השבע למלך. נמצא כי המקדש הוא מוקד הפעילות הפוליטית והדתית להצלת מלכות בית דוד ולהשבת הממלכה אל מסלולה הקודם טרם סטתה את סטייתה האלילית בהשפעת בית אחאב. לא זו בלבד שחוטי עלילתו של סיפור זה נטווים סביב המקדש, אלא שהמקדש והכהונה הם מקור סמכותו של המרד, הם הערבים להמשך קיומה של מלכות בית דוד ולתיקון סטייתה של הממלכה, ועל כן הם הפועלים לשם כך.
בעיון המבוא לסיפורי הנביאים בספר מלכים עמדנו על כך ש'המקדש' ו'הנבואה' הם שני ערוצי הפעולה שבאמצעותם נוכח ה' בהיסטוריה של עמו, ודרכם הוא מנסה לכוון את מהלכה. שם עמדנו על סיבת החלוקה בין שני ערוצים אלו בקורותיהן של שתי הממלכות (ערוץ 'הנבואה' משמש בממלכת ישראל, וערוץ 'המקדש' משמש בממלכת יהודה), והבחנו באופי הייחודי של כל אחד משני ערוצי הפעולה הללו.
את ההבדל המרכזי הזה באופי של שתי הממלכות ואת ההבחנה בין שתי הסוגות הספרותיות המאפיינות אותן, מדגימים להפליא שני הסיפורים הסמוכים זה לזה בזמנם, בנסיבותיהם ובתיאור שניתן להם במקרא, סיפור מרד יהוא וסיפור מרד יהוידע. הראשון טבוע כולו במטבע הנבואי: ראשיתו – נבואה, סיומו – נבואה נוספת, וגופו – קיומן של נבואות ואיזכור שמו של הנביא ותוכן נבואתו. השני – טבוע כולו במטבע המקדשי, כפי שהסברנו לעיל. רוב ההבדלים שציינו בין שני הסיפורים אינם אלא ענפים של ההבדל היסודי הזה.
 
 
 

[1] מדוע איבדה עתליה את כל זרע הממלכה – את נכדיה שלה – כדי לתפוש את השלטון? האם לא יכלה לתפוש את השלטון בלא מעשה נורא זה?
כדי לענות על שאלה זו, עלינו לתת לבנו למה שמלמדת ההצלחה המופתית של מרד יהוידע: הצלחה זו מלמדת כי התערבבות בית אחאב בבית דוד והסטייה האלילית שבאה בעקבות כך על ירושלים, היו למורת רוחם של אנשי ירושלים – של חוגי הכהונה, של חוגי הצבא ושל עם הארץ (אף כי ברור, שגם לבית המלוכה כפי שהיה באותו הדור היו תומכים, שכן ללא תמיכה כזאת אין ניתן להסביר את שלטונה של עתליה במשך שש שנים).
עתה יש לברר מהו המצב המשפטי במקרה שבו מלך צעיר (כפי שהיה אחזיהו – מל"ב ח', כו) מת ומשאיר אחריו בנים קטנים. על פי הנוהג המקובל, מי שיורש את המלוכה הוא בנו הבכור, אולם במקרה שהוא עדיין ילד קטן, ניתן השלטון בממלכה כפיקדון בידי קבוצת נכבדים, מזקני הממלכה, האחראים לחינוכו של המלך הקטן עד לגיל שבו ניתן למסור בידיו את ניהול הממלכה.
עתליה הבינה שאם הליך זה יתקיים, תהא זו ההזדמנות של זקני ישראל להשיב את בית דוד אל המסלול שממנו סטה בהשפעת בית אחאב, לאחר כניסתה שלה לבית דוד. ומי שישלם את המחיר על כך – הבינה עתליה – זו היא עצמה. בעצם ניתן לומר, שאילמלא השתלטותה של עתליה, פעולה מעין זו שבה נקט יהוידע הייתה מתרחשת מיד לאחר מות אחזיהו, לא באמצעות קשר סודי, אלא בהליך רשמי לעין השמש.
ובכן, מבחינת עתליה הייתה זו שאלה של חיים או מוות. באיבוד כל זרע הממלכה קטעה עתליה את ההליך הצפוי של מינוי בנו של אחזיהו כמלך תחת אביו, תוך שהשלטון מצוי בפועל בידי מועצת זקנים. הליך זה, לו היה מתרחש, היה הרה אסון מבחינת עתליה.
לאחר שחיסלה את צאצאי אחזיה, נותר כסא המלוכה מיותם, וכל אחד מבני משפחת המלוכה יכול לתפוס את המלוכה. במבוכה ובמבולקה שהשתררו בירושלים עם הריגת אחזיהו והריגת בניו, ובמצב המשפטי המעורפל שבו אין לו יורש, פעלה עתליה במהירות ובנחרצות (ובסיוע תומכים שהיו לה), והצליחה לתפוס את המלוכה.
[2] אפשר שהזכרת מניקתו רומזת, מלבד לגילו הצעיר של יואש, לדרך שבה ניצל מגורל אחיו המומתים. ניתן לשער שעתליה הרעילה את בני אחזיה באמצעות מזון מורעל. יואש, שהיה יונק עדיין, לא אכל מן המזון שאכלו אחיו, וכך ניצל.
[3] בעיון ט3 תת-סעיף א הסברנו מדוע ההוראה הנבואית ליהוא "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב" אינה כוללת את בית המלוכה שביהודה – את בית דוד, אף שבאותו הדור היה בית דוד קשור בקשר משפחתי לבית אחאב. ושני טעמים נתנו שם לכך שאחזיהו מלך יהודה אינו כלול בהוראה הנבואית ליהוא: ראשית, מפני שאחזיהו הוא בן בתו של אחאב, ואילו ההוראה הנבואית ליהוא על השמדת בית אחאב לא כללה את נשות המשפחה ולא את צאצאיהן. שנית, השבועה לדוד שלא להשחית את ביתו, אלא לתת לו ניר בירושלים כל הימים (שמ"ב ז'), שבועה זו גוברת על הצורך להעניש את כל בית אחאב באמצעות יהוא.
על פי הדברים ההם, נראה לכאורה שדברינו למעלה אינם צודקים: אין לראות במרד יהוידע כנגד עתליה השלמה של מרד יהוא כנגד בית אחאב, שהרי עתליה לא הייתה כלולה בהוראת הנבואה על השמדת בית אחאב, שהרי היא אישה (ורק על איזבל גזרה הנבואה הריגה, מפני חטאיה בישראל). אלא שאין דינה של עתליה כדינן של שאר נשות משפחת בית אחאב. שאר הנשים לא נכללו בדינו של בית אחאב, משום שאינן יורשות פוטנציאליות של המלוכה. אולם עתליה בת אחאב הרי תפסה את המלוכה בכוח! לא מחמת היותה מבית דוד עשתה זאת, שהרי אינה מבית דוד. היא עשתה כן, לא רק מחמת היותה אשת מלך יהודה ואמו של המלך האחר, אלא מחמת היותה בת אחאב! בכך הפכה עצמה ליעד של התכנית הא-לוהית להשמדת בית אחאב – השמדתם של כל אלו שיכולים לטעון למלוכה מכוח שייכותם לבית אחאב.
[4] קיים דמיון מתבקש בין שני התיאורים של השמדת בית הבעל בשתי ערי הבירה:
מרד יהוא (י', כה–כז)
מרד יהוידע (י"א, יח)
וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל
וַיָּבֹאוּ כָל עָם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל
וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ
וַיִּתְּצֻהוּ
וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל, וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל...
אֶת מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב...
 
 
[5] איזבל – מל"א ט"ז, לא–לב; י"ח, יט; כ"א, כה–כו; מל"ב ט', כב.
עתליה – מל"ב ח', יח; דהי"ב כ"א, יא ו-יג; מל"ב ח', כו–כז. 
[6] כמה מפעולותיו של יהוא מחייבות משך זמן של ימים אחדים:
  1. עצם המסע מרמות גלעד ליזרעאל, ומיזרעאל לשומרון.
  2. שליחת הספרים הראשונים שכתב יהוא לזקנים בשומרון ושליחת תשובתם לו.
  3. שליחת הספרים השניים שכתב להם, ושליחת שבעים ראשי בני המלך משומרון ליזרעאל.
  4. בייחוד: קיבוץ כל עובדי הבעל מכל רחבי ממלכת ישראל על ידי שלוחיו של יהוא אל העיר שומרון.
חיבור כל המעשים הללו מבחינת זמן התמשכותם מעלה שאורך הזמן הכולל שלהם היה שבועות אחדים.
[7] אמנם יש לציין את נבואת נתן הנביא לדוד על המשך שושלתו בשמ"ב ז' כהשראה רחוקה למרד יהוידע, ובדהי"ב כ"ג, ג מזכיר יהוידע נבואה זו: "וַיִּכְרֹת כָּל הַקָּהָל בְּרִית בְּבֵית הָאֱ-לֹהִים עִם הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לָהֶם: הִנֵּה בֶן הַמֶּלֶךְ יִמְלֹךְ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עַל בְּנֵי דָוִיד".
[8] וכמובן אין כל צורך בציווי נבואי, שכן השתלטות עתליה על המלוכה הייתה בלתי חוקית בעליל, ונאמנותם של אנשי יהודה וירושלים לבית דוד (וכן הנבואה העתיקה העומדת בבסיסה – ראה הערה קודמת) היא מקור הסמכות שמכוחה פועל יהוידע.
[9] כמובן שיהוא עשה זאת בציווי נבואי, ועל כן באמת אין לראות בו אוזורפטור כמו עושקי המלוכה האחרים במקרא. בתפיסת המקרא המלוכה היא פקדון שה' מפקיד ביד האיש הישר בעיניו, ואינה זכות טבעית מולדת.
[10] אמנם אמת הדבר שיהוידע, בזכות הצלחת המרד שתכנן, הוא שעיצב את המלוכה ביהודה באותו הדור, הן בשלב שהמלך יואש היה ילד קטן, וניהול המדינה היה בידי הזקנים, שיהוידע ודאי היה אחד מהם, והן בשלב שיואש קיבל לידיו את המלוכה, "וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כָּל יָמָיו, אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן" (י"ב, ג). אולם אין בכל אלו אינטרס אישי של יהוידע, שכן היה ברור לכול שהשלטון שייך לבית דוד, ולא לחוגי הכהנים. מעשיו של יהוידע נעשו לשם שמים.
[11] לדוגמה: ב' אופנהיימר, 'משמעותו של סיפור יהוא', בתוך 'עז לדוד', ירושלים תשכ"ד, עמ' 306–307. הוא משווה בין תיאור הריגת איזבל בידי יהוא לתיאור הריגת עתליה בפקודת יהוידע, וכן הוא משווה בין תיאור המלכת יהוא במחנה הצבא ברמות גלעד לתיאור המלכת יואש בחצר המקדש שהעם והכהנים היו שותפים לו. על מאמרו של אופנהיימר בכללותו, ראה מה שכתבנו בעיון טז3 תת-סעיף ד. אף י' קיל בפירושו לספר מלכים בסדרה 'דעת מקרא', בסיכומה של פרשת מרד יהוא (עמ' תקפט), כותב: "ואם תשאל, אם אכן ניתן היה לבצע את הדברים גם בדרך אחרת – תהיה התשובה חיובית. וראה על כך בסיכום החטיבה הבאה המדברת במעשי יהוידע, הממית את עתליהו ועוקר את הבעל מיהודה". ובסיכום פרק י"א (עמ' תרב) הוא כותב: "יהוידע... עקר את עבודת הבעל מיהודה, כמו יהוא שעקר את עבודת הבעל מישראל. ברם שונה מה שעשה יהוידע ממה שעשה יהוא, שיהוידע מיעט בשפיכות דמים ובהטחת דברי גנאי... ועשה... בעצה אחת ועל דעת 'כל עם הארץ'". כנגד מסקנתם מהשוואת שתי המרידות באים הדברים למעלה להלן.
[12] לו החלפנו את שני האישים, ספק אם המרידות היו מצליחות: לו היה אדם כיהוידע עומד בראש המרד נגד בית אחאב, ללא התחכום והתחבולנות שאפיינו את מהלכיו של יהוא, וללא עצמה צבאית, היו יורם ואחזיהו ותומכיהם בישראל וביהודה מכריעים את המורד; לו היה יהוא עומד בראש המרד בעתליה, ספק אם היה מצליח לאחד את כל חלקי העם לשם הצלחת המרד, שכן אישיותו הייתה מעוררת התנגדות אצל חלק מן השותפים. על אישיותו הייחודית של יהוא ועל התאמתה לצורכי המרד בבית אחאב – ראה מה שכתבנו בעיון טז3 תת סעיפים ב–ג.
[13] סעיפים ד–ז.
[14] דבר זה הוסבר בהרחבה בעיון המבוא א לסדרה זו, סעיף 2.
[15] א. שני הסיפורים הנוספים העוסקים אך בממלכת יהודה הם סיפור חיזוק בדק הבית על ידי יואש (הפרק הבא – פרק י"ב) והסיפור על השינויים שעשה אחז במקדש (מל"ב ט"ז).
ב. עוד שני סיפורים שייכים לקורות ממלכת יהודה, אך הם עוסקים בעימות שבין שתי הממלכות, ועוד שני סיפורים שייכים לקורות ממלכת ישראל, והם עוסקים בשיתוף הפעולה בין שתי הממלכות.
[16] יהושבע, בת המלך יורם ואחות אחזיהו ואשת יהוידע הכהן היא חוליית החיבור בין בית דוד לבין הכהונה והמקדש, ופעולתה, ב'גניבת' יואש מתוך בני המלך המומתים והחבאתו במקדש, מסמלת את הקשר והמחויבות ההדדית בין בית דוד למקדש.