מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 11 | הריגת שבעים בני אחאב (י', א–ז)

יא. הריגת שבעים בני אחאב (י', א–ז)

1. התמיהות על תוכן איגרתו הראשונה של יהוא

ב'ספרים' הראשונים ששלח יהוא לשרי בית אחאב אשר בשומרון (פסוקים ב–ג) הוא כותב להם לבחור יורש מבית אחאב ולהושיבו על כיסא יורם, ולצאת למלחמה למען בית אדונם: "... וְהִלָּחֲמוּ עַל בֵּית אֲדֹנֵיכֶם!". האם יהוא חפץ לכבוש את שומרון ולמלוך בה דווקא באמצעות מלחמה? האם שש הוא למלחמת אחים?

מן הדרך שבה נקט עד עתה בעיר יזרעאל נראה שלא כך הדבר: בעיונים הקודמים עמדנו על כך שיהוא ניסה לתפוס את המלוכה בלא מלחמה ובלא שפיכות דמים רחבה הכרוכה בה. הוא הקפיד להרוג רק את בני משפחת אחאב, ולשם כך יצר הזדמנות שבה יכול היה להרוג את יורם לבדו, בטרם יהא סיפק בידו לגייס צבא לעזרתו. דבר זה תואם את האינטרס של יהוא, אך גם את טובתם של ישראל.

פעולה מפתיעה מעין זו שעשה ביזרעאל, לא יוכל יהוא לעשות בשומרון: שרי בית אחאב היושבים בשומרון שמעו בינתיים על המרד ועל מה שאירע ביזרעאל ובסביבותיה, והם מתכוננים לבואו של יהוא לעיר. ובכל זאת, יהוא יכול היה להציע לשרי בית אחאב כניעה בתנאים שיכתיב להם, ובכך למנוע מלחמת אחים, כפי שמנע מלחמה כזו ביזרעאל וכפי שאירע בסופו של דבר גם בשומרון, כמתואר בפסוקים ו–ז. במקום זאת, קורא יהוא לשרי בית אחאב לצאת למלחמה כנגדו. מדוע עושה זאת יהוא?

רד"ק ענה על שאלה זו: "וְהִלָּחֲמוּ – לנסותם כתב להם כן", ובעל המצודות הרחיב מעט את דבריו והבהירם: "בכדי לנסותם לדעת מה בלבם שלח אליהם כדברים האלה".

על פי פירוש זה, הצעתו של יהוא לשרי שומרון נועדה לבחון כיצד יגיבו עליה. לו היו הללו נענים להצעתו ומתכוננים למלחמה, עדיין אין הדבר מחייב את יהוא לפעול בהתאמה למעשיהם: אפשר שהיה ממתין או נוקט בתכסיס כלשהו, ואפשר שאכן היה משיב מלחמה. על כל פנים, באמצעות הצעתו להם "וְהִלָּחֲמוּ עַל בֵּית אֲדֹנֵיכֶם" יתבהרו הדברים: האם פניהם לכניעה בשלום או למלחמה. אלמלי שלח יהוא הצעה זו, הייתה כניסתו לשומרון כרוכה באי בהירות מסוכנת לו ולאנשיו.

ברם, על גישה פרשנית זו יש להקשות: יהוא אינו מציע לזקני בית אחאב להילחם על בית אדוניהם. יהוא פוקד עליהם לעשות זאת, כאילו הללו נתונים למרותו.

לו הייתה זו איגרת הצעה לערוך מלחמה (אף אם רק לשם בירור כוונותיהם), היה על יהוא לומר דבריו בלשון כזאת או מעין זאת: 'אם יש את נפשכם להילחם על בית אדניכם, עשו כלבבכם ונתייצב למלחמה'[1]. אולם איגרת יהוא מנוסחת כאיגרת פקודה, הן מצד תוכנה והן מצד סגנונה, כפי שנבאר להלן.

האיגרת מנוסחת בפירוט רב ובלשונות ציווי חוזרים המעוררים רושם של פקודה:

ב        ...וְאִתְּכֶם בְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם

          וְאִתְּכֶם הָרֶכֶב וְהַסּוּסִים

          וְעִיר מִבְצָר וְהַנָּשֶׁק.

ג        וּרְאִיתֶם הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר מִבְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם

         וְשַׂמְתֶּם עַל כִּסֵּא אָבִיו

        וְהִלָּחֲמוּ עַל בֵּית אֲדֹנֵיכֶם.

מה עניינו של יהוא בפירוט זה? האם עליו להורות את אויביו מהו סדר המעשים שיש לעשותם בטרם יצאו למלחמה כנגדו? והאם עליו ללמדם כיצד למנות יורש לכיסאו של יורם בן אחאב? אולם אם בציווי עסקינן אין בכך קושי: המְצַווה, בדין הוא שיפרט את הפעולות שעל המְצוּוה לעשותן!

כבר מפתיחתה מתגלה אופייה של איגרת יהוא כאיגרת פקודה:

ב וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם...

משמעותן של מילים אלו היא זירוז, כדרך המצווים: 'מיד כשתקבלו את האיגרת – עשו את האמור בה'.

האיגרת נפתחת במילה "וְעַתָּה...", ונראה כאילו היא מתחילה באמצע משפט. פתיחה דומה מצאנו באיגרתו של מלך ארם אל מלך ישראל הנמסרת בידי נעמן שר צבא ארם:

מל"ב ה', ו וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ

הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי, וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ.

פתיחה זו הביאה את רד"ק שם לשער כי "היו בתחילת הספר דברים אחרים, אלא שהדברים הצריכין סיפר הכתוב". ובעל המצודות כתב שם: "לא פירש הכתוב מה כתב בראשית אמריו, כי היה כמנהג לפקדו בשלום".

במקומנו, רד"ק לא פירש דבר (ואולי סמך על פירושו בסיפור נעמן) ואילו בעל המצודות חוזר על פירושו שם:

וְעַתָּה – לא הזכיר הכתוב ראשית הדברים, שהיו כמנהג לפקדם בשלום, ואחרי זה כתב 'וְעַתָּה' וכו'.

פירוש זה במקומנו תמוה: האם איגרת שכל תוכנה הוא קריאה למלחמה, יכולה להיפתח בברכת שלום? האם כך הוא 'המנהג'?

את עצם הטענה שהביאה לידי פירושים אלו, שאין לפתוח איגרת בתיבה 'ועתה', הודף פרופ' יאיר זקוביץ בספר שהקדיש לניתוח סיפור נעמן ('גבה מעל גבה' עמ' 38–39):

דומה בעינינו שאין כאן כוונה לחסוך בדברים בלתי רלוונטיים, אלא פתיחה תכליתית שהיעדר דברי ברכה בה מכוון. מכתב אחר בספר מלכים פותח באופן דומה – מכתבו של בעל הזרוע יהוא לעבדי אחאב בעיר שומרון הממהרים לסור למרותו ולהכריז כי הם עבדיו (מל"ב י', ה). לשון פתיחת ספרו של יהוא "וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם... וּרְאִיתֶם..." (פסוקים ב–ג שם).

במכתבי לכיש מצינו כי הנמוך במעמד מקדים דברי ברכה למילת 'ועתה' בפנותו אל גבוה ממנו. כך לדוגמה בחרס 3: "עבדך הושעיהו שלח להגד לאדני יאוש: ישמע ה' את אדני שמעת שלם...ועת[ה] הפקח אדם אזן עבדך לספר אשר שלחתה..." (שורות 1–6).[2]

...בתעודות מערד שפירסם אהרוני[3] מצינו אבחנה ברורה בין איגרות הנשלחות מנמוך לגבוה – ולפיכך מקדימות דברי ברכה למילת "ועתה"[4] – לבין איגרות שבהן פונה גבוה לנמוך, ומסמיך מילת "ועתה" לשמו של הנמען ללא כל ברכה: "אל אלישיב ועת[ה] נתן לכתים יין..." (כתובת 1[5]).

ברור אפוא כי פתיחת המכתב באה להעיד על נחיתותו של מלך ישראל בפני מלך ארם. כיהוא במכתבו, אף מלך ארם באיגרתו מצפה לפעולה מיידית: "כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ...".

אם ניישם במקומנו את המסקנה שהסיק זקוביץ מכתובות לכיש וערד, כתובות שהן בנות תקופת המקרא, הרי שפתיחת איגרתו של יהוא במילים " וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם..." נועדה לסמן לקוראיה שלפניהם פקודה שפוקד שליט על הכפופים לו. דבר זה תואם גם את הפירוט של המעשים שהוא מצווה עליהם לעשות לקראת המלחמה שהוא פוקד עליהם להילחם...כנגדו!

אולם זקני בית אחאב בשומרון אינם כפופים כלל ליהוא! ובכן מהו פשר הדבר?

2. איגרת שתוכנה אירוני

כוונת יהוא באיגרתו תתבהר אם נפרש את דבריו באירוניה, כשכוונתם האמיתית הפוכה ממשמעותם המילולית.

במקרים שבהם מופיע דיבור אירוני בסיפור המקראי, ניתן להניח בדרך כלל שהנמען לדיבור זה והנוכחים האחרים זיהו את האירוניה באמצעות הטון המלגלג שבו השתמש הדובר או באמצעות שפת גופו (ורק אנו, הקוראים את הסיפור, מתקשים בזיהוי האירוניה, וחייבים למצוא לכך ראיות מתוכן הדברים עצמם).[6]

אולם במקרה שאנו דנים בו עתה, דברי יהוא נשלחים לנמעניו באיגרת. שרי בית אחאב מקבלי האיגרת ואנו קוראי הסיפור מצויים במצב דומה: אין להם ולנו אלא מילותיו של יהוא הכתובות באיגרת, ורק מתוך תוכן הדברים עצמם עלינו להסיק אם נאמרו באירוניה.[7]

ובכן, במקרה זה יש לבחון את תוכן הדברים ואת סגנונם, וכאשר יתבלט האבסורד שבהם יהא בכך עדות לכוונתו האירונית של הכותב.

נוכחנו בסעיף הקודם שסגנון האיגרת הוא כזה של פקודה המופנית מאת שליט אל הכפופים לו. כבר דבר זה כשלעצמו בלתי סביר: הרי יהוא הקושר אינו מולך עדיין בשומרון, ושרי בית אחאב כלל אינם כפופים לו, אלא לאלו שהמרד מכוון כנגדם!

אף תוכן 'הפקודה' שבאיגרת יהוא אבסורדי לחלוטין: יהוא מצווה על הכפופים לו (כביכול) להתכונן למלחמה כנגדו! והרי הסגנון המְצווה והתוכן של הציווי סותרים זה את זה באופן בלתי אפשרי!

אין אפשרות שלא לחוש באבסורדיות של איגרת זו, ודבר זה הוא שמבטיח כי הנמענים יבינו כי כוונתו האמיתית של יהוא הפוכה בתכלית מן המשמעות המילולית של דבריו: איגרת זו אינה אלא תביעת כניעה שתובע יהוא משרי בית אחאב, תביעה המנוסחת בהומור אופייני לאיש אשר "בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג" (ט', כ).

ואכן, תשובתם של זקני בית אחאב ליהוא מעידה שהללו הבינו היטב את הכוונה האירונית בספרים ששלח להם: הם הבינו שיש לפרש את דבריו הפוך ממשמעותם המילולית, ולבארם כתביעה לכניעה בלא תנאי. וכך הם שולחים אליו:

ה עֲבָדֶיךָ אֲנַחְנוּ

כנגד דברי יהוא באיגרתו, החוזר שלוש פעמים על הכינוי 'אֲדֹנֵיכֶם' ביחס ליורם בן אחאב, הם עונים לו: לא יורם הוא אדונינו, אלא אתה, יהוא, ואנו עבדיך.

וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֵינוּ נַעֲשֶׂה

כלומר, לא נפעל כפי שכתבת לנו בספרים, אלא כפי שתצווה עלינו בעתיד.

לֹא נַמְלִיךְ אִישׁ

כפי שפקדת כביכול "וּרְאִיתֶם הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר מִבְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם וְשַׂמְתֶּם עַל כִּסֵּא אָבִיו".

הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֶׂה.

משמעות המילים האחרונות הללו היא הכרה מוחלטת בשלטון יהוא.

3. בתחבולות תמנע לך מלחמה

מדוע ניסח יהוא את דבריו באיגרתו בדרך אירונית?

נראה כי ניסוח זה הוא תחבולה פסיכולוגית שבה נוקט יהוא כדי להשיג את מטרתו בדרך המהירה והנקייה ביותר, ומטרה זו היא כמובן כניעה מוחלטת של שרי בית אחאב לשלטונו ונכונות מצדם לחסל את צאצאי אחאב, פעולה שאותה ידרוש מהם בדבריו באיגרת השנית.

יהוא הניח כי תביעת כניעה שתהא מנוסחת בלשון עניינית וישירה תגרור אחריה תגובה טבעית הפוכה, של התנגדות ונכונות להילחם. מאידך, בפקודתו האירונית של יהוא לשרי בית אחאב להילחם כנגדו, הוא שידר ביטחון כה רב בכוחו לנצחם, עד שעורר בהם פחד ורצון להימנע ממלחמה. בפקודה זו גם הציג עצמו יהוא כאישיות בלתי רגילה: "בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג", ומי הוא החפץ בעסק עם אדם רב תחבולות, הנוהג בדרכים בלתי שגרתיות כל כך?

ואכן, ניסוח זה של יהוא השיג את מטרתו והטיל אימה על מקבלי הספרים:

ד         וַיִּרְאוּ מְאֹד מְאֹד וַיֹּאמְרוּ:

הִנֵּה שְׁנֵי הַמְּלָכִים לֹא עָמְדוּ לְפָנָיו

וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ?!

"קל וחומר של שטות" טוען ארליך בפירושו 'מקרא כפשוטו' כנגד דבריהם: "כי שני המלכים לא עמדו בפני יהוא, מפני שהיו לבדם בשדה, ואין חילם עמהם!"[8] ויש להמשיך את טענתו: בחיסול שני המלכים נהנה יהוא מגורם ההפתעה (באופן מתוכנן מראש – "אִם יֵשׁ נַפְשְׁכֶם אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל " – ט', טו), והרגם ללא שידעו כלל על הקשר שפרץ ברמות גלעד, ואילו לזקני בית אחאב הכול ידוע מראש, ויש ביכולתם להתכונן למלחמה עם יהוא, ולגייס לשם כך את כל החיל העומד לרשותם.[9]

ובכל זאת עלינו לנסות ליישב את דברי הזקנים. נראה שכוונת הזקנים היא כזאת: 'הנה שני המלכים לא עמדו לפניו – לפני שגעונו של הלז ולפני דרכיו הערמומיות והבלתי שגרתיות, ואיך נעמוד אנחנו, כשאנו רואים שהוא ממשיך לנהוג בדרכיו אלו גם כלפינו?'. ואכן, הטקטיקה של יהוא בחיסול שני המלכים ובשליחת הספרים לשומרון אחידה במהותה: לנהוג הפוך מן הצפוי, להפתיע ולהדהים את העומדים מולו.

יהוא מתגלה בסיפור זה כאמן הלוחמה הפסיכולוגית, והישגיו בסוג הלוחמה הזה חוסכים לו ולאנשיו (ולעם ישראל כולו) מלחמה ממשית.

יהוא מעוניין לבצע את משימתו – השמדת בית אחאב, ללא הפעלת כח שאיננו הכרחי למילוי המשימה, קרי: ללא מלחמה.

כל ניסיון של יהוא לפעול בצורה ישירה לשם ביצוע משימתו, בין אם בכניסה צבאית אלימה לתוך שומרון, בין אם בהצגת אולטימטום לגדולי העיר להיכנע ללא תנאי, כל ניסיון כזה היה נמשך במלחמת אחים ובשפיכות דמים רחבה שאינה מתחייבת מן המשימה שהוטלה עליו, וגם אינה תואמת את האינטרס הפוליטי שלו.

לפיכך משתמש יהוא בכלל 'בתחבולות תמנע לך מלחמה'^[10], והוא מעבד תכנית של לוחמה פסיכולוגית כנגד ראשי מתנגדיו, שמעקרת את כוחם להילחם כנגדו, והופכת אותם למשתפי פעולה עמו ולמבצעי הפעולות שהוא חפץ בהגשמתן.^[11]

4. האיגרת השנייה של יהוא והיענות הזקנים

לאחר שקיבל יהוא את תשובת הכניעה הגמורה של זקני בית אחאב בשומרון לאיגרתו הראשונה (פסוק ה), הוא כותב להם בשנית 'ספר', ובו הוא מציג את תביעתו האמיתית מהם:

ו              אִם לִי אַתֶּם, וּלְקֹלִי אַתֶּם שֹׁמְעִים

כפי שהתחייבתם בתשובתכם: "עֲבָדֶיךָ אֲנַחְנוּ (='לִי אַתֶּם') וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֵינוּ נַעֲשֶׂה (='לְקֹלִי אַתֶּם שֹׁמְעִים')",

קְחוּ אֶת רָאשֵׁי אַנְשֵׁי בְנֵיאֲדֹנֵיכֶם

וּבֹאוּ אֵלַי כָּעֵת מָחָר יִזְרְעֶאלָה

תביעה זו הפוכה בתכלית מזו שהוצגה ברובד המילולי של הספרים הראשונים. דרישתו האירונית מזקני בית אחאב הייתה לגלות נאמנות לאדוניהם, ואילו דרישתו האמיתית מהם היא לבגוד באכזריות באדוניהם. בספרים הראשונים 'פקד' עליהם יהוא לקחת את אחד 'מִבְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם' ולמנותו ל'ראש' – להושיבו על כיסא אביו בשומרון; עתה הוא מבקש את 'רָאשֵׁי [כל] אַנְשֵׁי בְנֵי אֲדֹנֵיכֶם' שיובאו אליו ליזרעאל.[12]

ברור מדוע חפץ יהוא שמלאכתו – הריגת בני אחאב אשר בשומרון – תיעשה בידי אחרים, בידי משתפי פעולה ממחנהו של אחאב עצמו. אולם מדוע הוא מצווה עליהם לבוא עם ראשי בני אדוניהם אליו ליזרעאל?

הסיבה לכך פשוטה: יהוא חפץ לדעת, בטרם יצא מיזרעאל לשומרון, שזקני בית אחאב בשומרון אכן עשו כמצוותו ואינם מרמים אותו בדיווח שקרי. לו היה יהוא בא לשומרון בלא לוודא שזקני בית אחאב אכן הפכו למשתפי פעולה עמו, כניסתו לשומרון הייתה עלולה לשמש כמלכודת מסוכנת לו ולאנשיו. על כן מבקש יהוא הוכחה חד משמעית לכך שהמשימה שהטיל על האומנים אכן בוצעה בידיהם. פקודה זו של הבאת ראשי שבעים בני אחאב ניתנת להיעשות במהירות ובמאמץ לא רב.[13]

כיצד היה הסיפור מתפתח לו שלח יהוא דרישה זו למעשה בוגדנות ואכזריות מיד בתחילה? מסתבר שדרישה זו הייתה נתקלת בהתנגדות חריפה מצד זקני בית אחאב. אולם לאחר שיהוא הטיל מוראו עליהם ושבר את כוח ההתנגדות שלהם באמצעות הספרים הראשונים ששלח להם, ולאחר שקיבל מהם תשובת כניעה המכילה התחייבות לכל דרישה שידרוש מהם, הרי הם ממולכדים, ויהוא יכול לחשוף את דרישתו הנוראה מהם, ולצפות לכך שימלאו אותה. ואכן ציפייתו לא נכזבה.

בטרם יתאר הכתוב את מילוי הפקודה הוא מקדים ומספק לנו אינפורמציה הנראית כמצג:

ו         ... וּבְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבְעִים אִישׁ

אֶת (-עם) גְּדֹלֵי הָעִיר מְגַדְּלִים אוֹתָם.

אלא שמצג זה נראה מיותר, שכן כבר בראש סיפורנו מובא מצג דומה:

א וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן[14]

ובהמשך אותו פסוק מוזכרים השרים הזקנים והאומנים של בית אחאב, אשר 'אִתְּכֶם בְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם'. מה מוסיפות אפוא המילים בסוף פסוק ו?[15]

אפשר שכוונת הכתוב הזה היא להביע שיפוט מוסרי על כניעתם השפלה של 'גדולי העיר' אשר גידלו את שבעים בני המלך. ולשני דברים הוא מפנה תשומת לב הקורא: ראשית, לגודל הזוועה בשחיטת שבעים איש כאחת.[16] שנית, לכך ששבעים הבנים הללו נשחטו על ידי מי שגידלו אותם מנעוריהם (בפסוק א הם מכונים 'אֹמְנִים') וישבו עמם בבית אחד.

עתה מופיע תיאור היענותם של גדולי העיר לדרישת יהוא:

ז וַיְהִי כְּבֹא הַסֵּפֶר אֲלֵיהֶם

וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ

וַיָּשִׂימוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים, וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה.

הכתוב מציין כי עשו את מעשיהם "כְּבֹא הַסֵּפֶר אֲלֵיהֶם", כלומר מיד בבוא הוראתו של יהוא בספר השני. ברם תביעה זו למידיות לא הוזכרה בספר השני! לעומת זאת נזכרה תביעה זו דווקא בספרים הראשונים (ב):" וְעַתָּה, כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם... וּרְאִיתֶם הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר... וְהִלָּחֲמוּ..." נראה שגדולי העיר המפוחדים הבינו כי מה שנאמר בלשון אירונית באיגרת הראשונה, יש ליישמו על הפקודה האמיתית שנאמרה באיגרת השנייה.

יש לשים לב לכך שזקני בית אחאב לא צייתו להוראתו של יהוא במלואה. הוא ציווה (ו): "קְחוּ אֶת רָאשֵׁי אַנְשֵׁי בְנֵי  אֲדֹנֵיכֶם וּבֹאוּ אֵלַי כָּעֵת מָחָר יִזְרְעֶאלָה", ואילו הם קיימו "וַיָּשִׂימוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים, וַיִּשְׁלְחוּ אֵלָיו יִזְרְעֶאלָה". ובכן מדוע לא באו הם עצמם ליזרעאל?

נראה כי הזקנים והאומנים הללו חששו לעורם ולא העזו להיכנס ללוע הארי, אל המקום שבו מצוי האיש המבהיל הזה, אשר אין לדעת כיצד ינהג בהם בבואם. אף התנהגותם זו, תוצאה מאוחרת היא של ספרו הראשון של יהוא, שנוסח באירוניה מטילת אימה, והיא המשך לתגובתם הראשונה (ד) "וַיִּרְאוּ מְאֹד מְאֹד..."

5. נספח: פירושים קרובים ורחוקים

בין הפרשנים שכתבו את פירושיהם בעברית, מצאנו בודדים שדבריהם קרובים במידת מה לפירוש המוצע בעיון זה לאיגרת הראשונה של יהוא.

ראשית, יש להזכיר את פירושו המורכב והמוזר של מלבי"ם. בראשית פירושו לספרים ששלח יהוא, מפרש מלבי"ם את הסמיכות החסרה בפסוק א "וְאֶל הָאֹמְנִים אַחְאָב לֵאמֹר" בדרך המתרחקת מרחק רב מן הפשט:

לא אמר 'אומני אחאב' בסמיכות, להורות גם הכוונה שאחאב אומר ופוקד להם אלה הדברים... כתב איגרת בשם אחאב, שאחאב אומר ופוקד אל שרי יזרעאל ואל הזקנים והאומנים שיילחמו בעד ביתו... והיה המכתב בשם אחאב, למען ידעו כי לא יהוא פוקד דבר הזה.

לפי פירושו, כך יש לפסק את פסוק א:

וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים, וַיִּשְׁלַח שֹׁמְרוֹן אֶל שָׂרֵי יִזְרְעֶאל הַזְּקֵנִים וְאֶל הָאֹמְנִים:

אַחְאָב [מצווה] לֵאמֹר: וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם..."

בדרך זו, של ייחוס האיגרת לאחאב, קל לפרש את הדברים שבה על פי כוונתם המילולית הפשוטה.

פירוש מוזר זה לא זו בלבד שהוא מפקיע את פסוק א מפשוטו, אלא הוא גם מתעלם מן העובדה, הידועה בוודאי ליהוא ולזקנים, שאחאב מת כארבע-עשרה שנים קודם לאירוע המתואר בסיפורנו.

מלבי"ם חש בקושי שבפירושו, ועל כן הוא ממשיך וכותב:

ובכל זאת באו הדברים סתומים, שנראה גם כן שהם בשם יהוא[17], בדרך המליצה וההיתול.

בדבריו האחרונים הללו מתקרב מלבי"ם לפירוש שהצענו בעיון זה אלא שדבריו סתומים במקצת.

בין הפרשנים החדשים, מפרש א"ש הרטום את דברי יהוא כך:

כל דברי יהוא, עד סוף פסוק ג, הם דברי לעג: אני יודע שאתם חזקים מאוד ותוכלו להילחם בי להגן על בית אדוניכם יורם: באמת, כבר ידע יהוא כי הצבא יתמוך בו (ט', יג).

את סדרת הציוויים שבדברי יהוא "וּרְאִיתֶם הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר... וְשַׂמְתֶּם עַל כִּסֵּא אָבִיו, וְהִלָּחֲמוּ..." מפרש הרטום כביטוי לידיעת יהוא את כוונתם לעתיד:

[כיוון שאתכם הנשק וכו'] לכן כוונתכם היא לבחור באחד מבני משפחת אחאב למלוך על ישראל, ואתם מתכוננים להילחם בי בעד בית המלוכה של אחאב.

פירוש זה, דמיונו לפירוש המוצע בעיוננו – רחוק. לפיו יהוא אכן מתכוון למילים הנאמרות באיגרתו: יהוא כותב שהוא יודע כי בתכניתם של השרים להילחם בו, כיוון שהם סומכים על הנשק ועל עיר המבצר שהם בה. מדוע אפוא מגדיר המפרש דברים אלו כדברי לעג? ומדוע הגיבו שרי בית אחאב לדבריו בכניעה?[18] הידיעה של יהוא שהצבא תומך בו אינה הופכת את דבריו לדברי לעג. אף פירוש הפעלים הנאמרים בדברי יהוא בלשון ציווי כאילו נאמרו בלשון עתיד – רחוק מפשוטו של מקרא.