מרד יהוא (מל"ב ט', א – י', ל)

  • הרב אלחנן סמט
 
עיין מלכים ב ט', א – י', ל 
(למי שאין תנ"ך בידו, ניתן לעיין  במאגר SEFARIA דרך הקישור האדום למעלה
או בקובץ וורד המצורף למטה אחרי ההערות.)
 
 

א. מבוא – חלק ראשון:

חשיבות סיפורנו בקורות שתי הממלכות ושייכותו ל'סיפורי הנביאים'

1. מרד יהוא כצומת היסטורי בספר מלכים

הסיפור על מרד יהוא שבפתחו אנו עומדים הוא הסיפור הארוך ביותר בספר מלכים – קרוב לשבעים פסוקים אורכו, והוא מן המורכבים והדרמטיים שבספרנו. כפי שנסביר להלן, האירוע המתואר בסיפור זה – הכרתת בית אחאב בידי יהוא והקמת בית מלוכה חדש בישראל, בית יהוא – הוא האירוע המשמעותי ביותר בקורות ממלכת ישראל מאז הקמתה בימי ירבעם בן נבט.
 
חשיבותו של מרד יהוא אינה בעצם העובדה שבית מלוכה אחד הוכרת והוחלף בבית מלוכה אחר. חילופים מעין אלה אירעו בתולדות ממלכת ישראל כהנה וכהנה, לעתים תוך השמדת בית המלוכה הקודם בידי תופש המלוכה החדש בדומה למה שעשה יהוא.[1]
 
החידוש במרד יהוא הוא במניע שהביא להתחלפות בתי המלוכה: התחלפות בתי המלוכה זאת הפעם נבעה מהסתייגות עמוקה של המורד מאופיו הדתי והמוסרי של בית המלוכה הקיים. סגנון המלוכה של בית אחאב התבטא בשחיתות דתית-מוסרית: רצח נבות וירושת כרמו; קיום פולחן אלילי רשמי בשומרון ובישראל כולה בחסות בית המלוכה; רדיפת נביאי ה' הפועלים בממלכה; והשורש לכל הרעות הללו – ההתקרבות לתרבות הכנענית הצפונית של צור וצידון בהשפעתה של איזבל.
 
בהשמדת בית אחאב, הדגיש יהוא חזור והדגש את הסיבות הדתיות שמפניהן הוא עושה זאת, ולא הסתפק בהשמדת בית המלוכה בלבד, אלא השמיד אף את עבודת הבעל מישראל (י', כח). כך חולל מרד יהוא שינוי דתי גדול בממלכת ישראל – הממלכה טוהרה מן האלילות שדבקה בה בימי בית המלוכה הקודם.
 
אלא שהשינוי הדתי שחולל יהוא בממלכת ישראל לא היה שינוי שלם: יהוא החזיר את המצב הדתי בישראל אל מה שהיה לפני הסטייה האלילית של בית אחאב – אל 'חטאי ירבעם' – מצב שעתיד להמשיך וללוות את קיומה של ממלכת ישראל עד לחורבנה: "רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם – עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן" (י', כט).[2]
 
גם מבחינה פוליטית, היו למרד יהוא משמעויות מרחיקות לכת. כלפי חוץ – נעכרו יחסי החוץ של ממלכת ישראל עם שכנותיה הקרובות והרחוקות; ואילו כלפי פנים זכתה ממלכת ישראל עצמה ליציבות ממושכת. הבה נפרט זאת:
 
מרד יהוא קטע באחת את יחסי הקרבה היתירה, ושמא יש לומר את יחסי הברית, בין ממלכת ישראל ובין שתי הממלכות הגובלות בה מצפון ומדרום: עם הריגת איזבל בידי יהוא, נתבטלה באבחת חץ אחד הברית עם ממלכת הצידונים; ועם הריגת אחזיה מלך יהודה באותו יום עצמו, נתבטלה הברית עם ממלכת יהודה.
 
אין ספק שתוצאות אלו פגעו במעמדה המדיני של ממלכת ישראל, החלישו את כוחה הצבאי, וחשפו אותה בחולשתה אל מול אויבתה המרה באותם דורות – ממלכת ארם. ודבר זה נרמז בדברי הסיכום של מלכות יהוא:[3]
 
           לב           בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל
וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל...
 
במקרא לא נאמר דבר על הדרך שבה התמודד יהוא עם המצב המדיני החדש שהוא עצמו יצר בסילוק בית אחאב וספיחיו מן העולם. אולם ממקורות אשוריים שבהם נזכר יהוא, נראה שמדיניותו הייתה לחסות תחת כנפי המעצמה העולה אשור, ולזכות בעזרתה כנגד הארמים.[4]
 
המאפיין את הפוליטיקה הפנימית של ממלכת ישראל עד עליית בית יהוא היה חוסר היציבות, אשר נבע מהתחלפות תדירה ולעתים מהירה של בתי המלוכה[5] (בניגוד לממלכת יהודה שבה התקיימה שושלת אחת לאורך כל שנות קיומה). אמנם בתקופת בית עמרי ואחאב הגיעה ממלכת ישראל ליציבות יחסית שלא זכתה לה עד לבית זה: שלושה דורות של מלכים מבית עמרי מלכו בישראל במשך יותר מארבעים שנה.[6] אולם מרד יהוא שם קץ גם לאתנחתא זו של יציבות יחסית בממלכת ישראל, וגרם להחלפה נוספת של בית המלוכה.
 
אלא שדווקא מהפכה זו זיכתה את ממלכת ישראל ביציבות פוליטית מופלאה שלא ידעה עד עתה: בית המלוכה החדש העמיד חמישה דורות של מלכים שמלכו בזה אחר זה במשך יותר ממאה שנה – כמחצית זמן קיומה של ממלכת ישראל כולה! ירידתו של בית יהוא מן המלוכה, עם רציחתו של זכריה בן ירבעם (דור חמישי ליהוא), אירעה כשנות דור לפני חורבן הממלכה, והיא כבר מבשרת את סופה של ממלכת ישראל: שוב משתררת בממלכה אי-יציבות פוליטית, רציחות חוזרות ונשנות של מלכים והתחלפות בתי מלוכה.[7] עם סיום תקופה זו בא הקץ על ממלכת ישראל מידי אשור.
 
השפעה מדינית נוספת הייתה למרד יהוא על קורותיה של ממלכת יהודה באותו דור, אך השפעה זו הייתה הפוכה במגמתה מזו שהייתה למרד על ממלכת ישראל. אם על ממלכת ישראל הביא מרד יהוא יציבות פנימית מתמשכת, הרי שעל ממלכת יהודה, הביא מרד יהוא זעזועים: עד למרד נהנתה ממלכת יהודה מיציבות פוליטית, אולם הריגת אחזיה מלך יהודה בידי יהוא הביאה את עתליה אם אחזיה ובת אחאב לתפוס את השלטון בירושלים למשך שש שנים. מעשה זה של עתליה היה כרוך בהשמדת צאצאי בנה (– נכדיה), שממנה ניצל רק התינוק יואש, אשר הוחבא בבית ה'. כשהיה יואש בן שבע שנים, פרץ בירושלים מרד שהונהג בידי יהוידע כהן הראש, שתוצאותיו היו המלכת יואש והריגת עתליה.
 
מרד יהוידע הוא השתקפות מאוחרת של מרד יהוא, כיוון שגם במרד זה הושם הקץ לשלטון בית אחאב, והפעם בשלוחה הירושלמית שלו: עתליה הייתה בת אחאב (ואיזבל?), ובחסותה פעל פולחן הבעל בירושלים. בעקבות מרד יהוידע חזרה אפוא ממלכת יהודה לנאמנותה הבלעדית לה' ולפולחנו במקדש שבירושלים, ולנאמנות לבית דוד שנותק מעתה מבית אחאב.
 
מרד יהוא היה אם כן אירוע היסטורי דרמטי בעל השלכות דתיות ופוליטות משמעותיות, עד שניתן לראות בו צומת היסטורי בקורותיהן של ממלכות ישראל ויהודה. אירוע כזה ראוי אפוא לביטוי ספרותי רחב יריעה ומפורט בספר מלכים, ביטוי שיעניק לקורא תמונה חיה ודרמטית של מהלכיו, ויתאר את המעשים שנעשו תוך הצגת המניעים של העושה אותם. כל זאת, ועוד יותר, אנו מוצאים בסיפור מרד יהוא.

2. סיפור מרד יהוא כ'סיפור נביאים'

במבוא הכללי שהקדמנו לסדרת עיונים זו (בסעיף ד שלו), הראינו כי הסיפורים העוסקים בממלכת ישראל בספר מלכים הם רובם ככולם 'סיפורי נביאים', סיפורים שבמוקדם עומד נביא או שמתוארת בהם התגשמות נבואה. האם שייך סיפורנו לקבוצה זו של סיפורים?
 
סיפור מרד יהוא הוא תיאור אירוע פוליטי דרמטי מתמשך: שר צבא נועז ורב תחבולות חולל הפיכה צבאית רוויית דמים בעזרת קציניו וחייליו. הוא מכרית את בית המלוכה הקיים, ומייסד שושלת מלוכה חדשה שהוא מלכה הראשון. האם ראוי סיפור שזהו עיקר עלילתו ותוכנו להיחשב על 'סיפורי הנביאים' שבספרנו, והאם עלינו לכלול אותו בסדרת עיונינו ל'פרקי נביאים בספר מלכים'?
 
שאלה דומה עמדה לפנינו ביחס לסיפור פילוג הממלכה במל"א י"ב: אף בסיפור ההוא בא תיאורו של אירוע פוליטי דרמטי, וההוויה השוררת בו אינה 'נבואית', אלא פוליטית-'חילונית'.
 
אמנם נכון הדבר, שבשני הסיפורים הללו מתגשמת נבואה שקדמה לכל אחד מן הסיפורים: בסיפור שבפרק י"ב מתקיימת נבואת אחיה השילוני מהפרק הקודם על פילוג הממלכה והפיכת ירבעם למלך על ישראל (מל"א פרק י"א); בסיפורנו מתקיימות נבואות אליהו על מלוכת יהוא על ישראל (שם י"ט, טז–יח) ועל הכרתת בית אחאב (שם כ"א, כא–כד).
 
אולם האם סיפור שמכיל בתוכו תיאור של התגשמות נבואה, מגדירו בהכרח כ'סיפור נבואי', אף אם האווירה השוררת בו אינה 'נבואית'?
 
אכן אפשר שסיפור שכל עלילתו נועדה להגשים נבואה קודמת (ולא רק תיאור של אירוע בודד מתוך הסיפור נועד לכך[8]) הוא 'סיפור נביאים', אולם נראה שיש לצרף לכך תנאים נוספים:
 
כדי שסיפור כזה ייחשב על 'סיפורי הנביאים', יש צורך ב'נוכחותם' המורגשת של הנביא ושל הנבואה ברקע הסיפור, עד שהקורא את הסיפור לא יוכל להתעלם מהם. יתרה מזאת: יש צורך בכך שלפחות דמות מרכזית אחת בסיפור תהא מודעת לנבואה, ואולי אף תפעל בהשפעתה. קיומם של תנאים אלו, הופך את הנביא ואת נבואתו לחלק ממשי של הסיפור: הנביא משמש דמות מפתח בסיפור, אף שאינו מופיע בפועל על במתו. ואכן, נראה כי תנאים אלה מתקיימים בסיפור פילוג הממלכה.[9]
 
בניגוד לסיפור פילוג הממלכה הממשיך ברצף את סיפור נבואת הפילוג, סיפור מרד יהוא אינו 'נהנה' מרצף ומהמשכיות לסיפורי הנביאים המהווים לו רקע. בין הסיפורים על חטאי אחאב ואיזבל ונבואות אליהו כנגדם ובין סיפור מרד יהוא חוצצת מחרוזת ארוכה של סיפורים שבמרכזם עומד אלישע. חיץ זה אינו רק ספרותי אלא גם כרונולוגי: שנים רבות עברו בין הופעת אליהו לפני אחאב בכרם נבות כשהוא נושא עליו נבואת כיליון ובין סיפור מרד יהוא המגשים נבואה זו. אליהו כבר עלה בסערה השמימה ונבואתו נשכחה מן הקורא. כיצד אפוא 'מונכחת' בסיפורנו דמותו של אליהו ותוכן נבואתו? והרי נוכחות זו (ולא רק עצם העובדה שהנבואה מתגשמת בסיפורנו), נחוצה כדי שניתן יהיה להגדיר את סיפורנו כאחד מסיפורי הנביאים!
 
בשני ערוצים מונכחים בסיפורנו דמותו של הנביא אליהו ותוכן נבואתו:
 
הערוץ הראשון הוא בהופעת נביאים אחרים ונבואות אחרות בסיפור – העומדים בזיקה לאליהו ולנבואתו. בראש סיפורנו מופיע אלישע, תלמידו ויורשו של אליהו, כמי ש'מתניע' את התהליך ההיסטורי כולו בהוראתו לאחד מבני הנביאים:
 
           ט', א       וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ:
חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד.   
ב              וּבָאתָ שָׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי
וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר.
ג              וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ:
כֹּה אָמַר ה', מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל
וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה.
 
בפעולתו זאת, מקיים אלישע את מה שנצטווה אליהו רבו שנים רבות לפני כן בהר חורב ולא קיים[10]:
 
מל"א י"ט, טו                 וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק
וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם[11]
טז           וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל...
יז             וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא...
יח            וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים
כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל
וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ.
 
אמנם אלישע אינו מופיע עוד בסיפור מרד יהוא, וגם בהמשך קיומו של בית יהוא אין מתוארת כל פעולה שלו עד לתיאור מותו[12], אך קשה להפריז בחשיבות הופעתו בראש סיפורנו: בשליחת אלישע את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא, מעניק אלישע גיבוי נבואי למרד, ומעצב את תודעתם של יהוא ואנשיו כי הם מקיימים במרדם הוראה נבואית.[13]
 
גם דמותו של 'אחד מבני הנביאים' הנשלח על ידי אלישע, והקרוי בפסוק ד 'הנער הנביא' תורמת לכך. הנער הנביא הוסיף להכרזת ההמלכה שלו, לאחר שמשח את יהוא, נבואה שלמה, ובה ציווי על הכרתת בית אחאב:
 
ז       וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל.
ח             וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.
ט             וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה.
י              וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר.
 
הקורא את סיפורנו כחלק מספר מלכים כולו, נזכר כי נבואה זו בפי הנער הנביא אינה אלא חזרה כמעט מילולית על נבואה אחרת של אליהו – נבואתו לאחאב בכרם נבות (מל"א כ"א):[14]
 
           כא           הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.
כב           וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל.
כג            וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל.
כד           הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם.
 
בהמשך הסיפור מתברר שיהוא מכיר היטב את נבואת אליהו שנאמרה בכרם נבות במקורה, ואיננו זקוק לתזכורתו של הנער הנביא.
 
עם סיום תיאורו של המרד מופיע דבר ה' ליהוא. כיוון שיהוא לא היה נביא, ברור שדבר ה' אליו היה באמצעות נביא, ומסתברים דברי המפרשים שדבר ה' הזה נאמר בפיו של הנער הנביא עלום השם שפעל בראש הסיפור:
 
י', ל         וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא:
יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי
כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב
בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.
 
נבואת הערכה זו למעשיו של יהוא חותמת את הסיפור,[15] ונמצא סיפור מרד יהוא מוקף בפעילותם של נביאים ובדברי נבואתם: בראש הסיפור מחוללת הנבואה את פעולתו ומכוונת אותה, ובחתימת הסיפור מעריכה הנבואה את פועלו, וקובעת שהיה בהתאמה לנבואה המקדימה. מסגרת זו משייכת את סיפורנו באופן מובהק ל'סיפורי הנביאים' בספר מלכים.
 
הערוץ השני שבו מונכחות דמותו של אליהו ונבואתו בסיפור הוא בדיבוריו ובמעשיו של יהוא, הדמות הראשית בסיפורנו.
 
בראש סעיף זה כתבנו כי כדי שסיפור ייחשב לסיפור נביאים יש צורך שלפחות דמות מרכזית אחת בסיפור תהא מודעת לנבואה העומדת ברקע האירועים, ואולי אף תפעל בהשפעתה.[16]
 
בסיפורנו הדמות הנושאת את ידיעת הנבואה העומדת ברקע האירועים היא כמובן זו של יהוא. ובנסיבות הסיפור שאנו עומדים בו, שבהן נתבע יהוא לעשות מעשים קשים – להכרית את בית אחאב מן העולם ולהסביר את מעשיו, הוא מעלה את זכרה של נבואת אליהו בכרם נבות פעם אחר פעם, הן כהסבר למעשיו והן כהסבר להתרחשות שאינה תלויה במעשיו. הנה שתי הדוגמאות הראשונות לכך בסיפורנו:
 
           כה           וַיֹּאמֶר אֶל בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה: שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי
כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו, וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה.
כו            אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם ה', וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם ה'
וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה'.
           לה           וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם.
לו            וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ, וַיֹּאמֶר דְּבַר ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל.
לז            וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל, אֲשֶׁר לֹא יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל.
 
כך נזרע סיפורנו לכל אורכו בתזכורות מפורשות וברמזים המקשרים אותו ללא הרף לאליהו הנביא, לפעולותיו ולנבואותיו, ומרוממים אותו מסיפור פוליטי  לסיפור נבואי.
 
בהמשך סדרת עיונים זו עוד נקדיש עיון מיוחד לקשרים הרבים בין יהוא לאליהו, ונסיק מכך מסקנות עומק ביחס לסיפורנו. אך בשלב המוקדם שבו אנו מצויים די לנו במה שאמרנו כדי להצדיק את הכללת סיפור מרד יהוא בין 'סיפורי הנביאים' שבספרנו. ושמא ניתן לומר אף יותר מכך: סיפור מרד יהוא נמנה עם הסיפורים שבמרכזם עומדת דמותו של אליהו הנביא, והוא חותם בעצם את 'פרקי אליהו'.
 
בספרנו 'פרקי אליהו' לא הגענו לדון בסיפור מרד יהוא כלל, אולם ב'פרקי אלישע' הקדשנו סדרה – 'מינוי יהוא' – ובה עיונים אחדים על תחילתו של סיפור מרד יהוא (עמ' 612–646). בהערת כוכבית בראש סדרת העיונים ההיא כתבנו, כי אין בכוונתנו לעסוק בסיפור מרד יהוא לשם עצמו, אלא רק במה שנוגע לאלישע ולאליהו רבו. ואכן רוב עיסוקנו באותה סדרה נגע לאלישע ולשייכותו למרד יהוא, הן כמי שהתניע את תהליך המרד בראש הסיפור והן כמי שנעלם החל מאותו מעשה ועד למותו עשרות שנים אחר כך.
 
בסדרת העיונים הנוכחית כוונתנו לעסוק בסיפור מרד יהוא כשלעצמו, ואילו במה שנוגע לאלישע ולשייכותו למרד זה, די לנו במה שכתבנו ב'פרקי אלישע'. לפיכך ניטול מאותה סדרת עיונים שב'פרקי אלישע' רק את מה שמתאים ונחוץ לסדרת עיונים זו, תוך התאמת הדברים למסגרת העיונים שבה אנו מצויים עתה.
 
[1] לפני מרד יהוא מרד בעשא בנדב בן ירבעם ומלך במקומו, תוך שהוא משמיד את כל בית ירבעם (מל"א ט"ו, כז–ל); זמרי מרד באלה בן בעשא והשמיד את כל בית בעשא (שם ט"ז, ט–יג); עמרי מרד בזמרי (שהספיק למלוך שבעה ימים) וגרם לו לשרוף עצמו בבית המלך בתרצה (שם שם טז–כ). מלכות עמרי התקיימה בידו רק לאחר מות תבני בן גנת שמלך על חצי ישראל (שם שם כא–כב).
לאחר מרד יהוא נרצח זכריה בן ירבעם (דור חמישי ליהוא) בידי שלום בן יבש שמלך תחתיו (מל"ב ט"ו, י–יב); שלום מלך חודש אחד, ואז נרצח בידי מנחם בן גדי שמלך תחתיו (שם שם יג–טו); פקח בן רמליהו רצח את פקחיה בן מנחם ומלך תחתיו (שם שם כה); הושע בן אלה רצח את פקח ומלך תחתיו (שם שם ל).
[2] הפולחן הקשור בעגלים בבית אל ובדן לא היה פולחן אלילי, אלא היה מכוון לה' א-לוהי ישראל. אחת הראיות שמביא לכך רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר רביעי סעיף יג) הוא ממקומנו: "ויהוא... מחה כל זכר לעבודת הבעל (י', כח), אך בעגלים לא שלח ידו (י', כט)". ראה על כך בפירוט בסדרת העיונים 'חטאות ירבעם' עיון ה.
[3] פס' לא–לו הם כפי הנראה מחוץ לסיפורנו, ושייכים ל'פסקה הקבועה' המוקדשת לסיכום מלכותו של כל מלך בספרנו. דבר זה יידון בעיון המבוא – חלק שני.
[4] ראה ח' תדמור, ערך 'יהוא' באנציקלופדיה המקראית, כרך ג ראש עמודה 477. הראיה להשערה זו היא מן 'האובליסק השחור' של שלמנאסר השלישי שהוצב באחת משנות מלכותו הראשונות של יהוא (הקטע מן האובליסק הנוגע ליהוא מופיע באנצ' המקראית שם). בתבליט שבאובליסק הזה מופיעה כנראה דמותו של יהוא עצמו, בראש משלחת נושאת מנחה, כשהוא משתחווה לשלמנאסר. בכיתוב שבשולי התבליט מופיע שמו של יהוא והמנחה שהביא עמו – זהב וכסף וכלי זהב שונים. זהו התיעוד הראשון לתשלום שמשלמת שומרון לאשור. כיוון שממלכת ישראל לא עמדה בקשר מלחמתי עם אשור באותם ימים, יש לשער שמטרת המס והכניעה של יהוא לאשור נועדה להסיר מעליו את הלחץ הארמי.
[5] ראה חלקה הראשון של הערה 1 לעיל.
[6] ראה 'פרקי אליהו' עמ' 388 למטה ועמ' 389.
[7] ראה הערה 1 בחלקה השני.
[8] דוגמה לכך: גירושו של אביתר מכהונתו לענתות בידי שלמה הייתה "למלא את דבר ה' אשר דבר על בית עלי בשלה" (מל"א ב', כו–כז). אולם אין בכך כדי להפוך את הסיפור השלם הכלול בפרק ב' שם ל'סיפור נביאים'.
[9] בסדרת העיונים 'פילוג הממלכה' כתבנו (בעיון המבוא בסעיפים 1–2) כי על אף ההבדלים הניכרים בין הסיפור שבפרק י"א (אחרית שלמה) לזה שבפרק י"ב (פילוג הממלכה), ברור כי הסיפור שבפרק י"ב הוא המשכו הישיר של קודמו, והרצף ביניהם אינו ניתן לקטיעה. בזכות הרציפות הזאת בין שני הסיפורים, אין הקורא את הסיפור שבפרק י"ב יכול להסיח את דעתו מאחיה השילוני ומנבואתו שעמדו במרכז הסיפור הקודם הכלול בפרק י"א, והוא מודע לכך שהאירועים שהוא קורא אודותם עתה אינם אלא תיאור הגשמת אותה נבואה בדרך מהירה ומדויקת. יתרה מזאת: הקורא גם יודע שירבעם מודע אף הוא לכך שהמלוכה מוגשת לו כהבטחת אחיה הנביא (ראה שם עיון ג סעיף 4ג). אולם הכתוב אינו מסתפק בנוכחות אחיה הנביא ובנוכחות נבואתו החופפות על הסיפור שבפרק י"ב מכוח הרציפות שבין הסיפורים ומכוח ידיעתו של ירבעם, אלא 'מנכיח' אותם באמירה מפורשת בפסוק טו: "...כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט" (ראה שם עיון א סעיף 3).
דווקא רחבעם, המשמש כדמות הראשית בסיפור פילוג הממלכה, אינו מודע לנבואה זו, אולם אף הוא מקדם את קיום הנבואה שלא מדעת. בסיום הסיפור פועל רחבעם מחמת אי-ידיעתו פעולה הפוכה: הוא מגייס את עמו למלחמה, שמטרתה להשיב אליו את המלוכה. או אז מופיע נביא ירושלמי – שמעיה איש הא-לוהים, ומודיע לרחבעם כי ההתרחשות שאירעה בשכם הייתה מכוונת מאת ה', ונבואה זו מבטלת את תכניות המלחמה של רחבעם. אף חתימת הסיפור בהופעת נביא ובהשפעה מיידית של נבואתו על האירועים הפוליטיים, מצדיקה את הכללת הסיפור בין 'סיפורי הנביאים'.
 
[10] על השאלה הגדולה מדוע לא קיים אליהו צו זה של ה', ראה 'פרקי אליהו', חורב, עיון ח1.
[11] אף את משיחת חזאל לא קיים אליהו אלא אלישע תלמידו, וזאת בסיפור שקדם לסיפורנו – ח', ז–טו.
[12] דיון על שאלת 'היעלמותו' של אלישע לאחר מעשה זה של שליחת תלמידו למשוח את יהוא – ראה 'פרקי אלישע', מינוי יהוא (עיון ב סעיפים 3–4; עיון ג2; נספח סעיף 3).
[13] ראה כיצד השפיעה הידיעה על משיחת יהוא בידי הנער הנביא על אנשיו של יהוא – ט', יב–יג.
[14] על השאלה שבה נחלקו המפרשים, מניין לנער הנביא ידיעתה של נבואה זו, האם מאלישע או מנבואת עצמו, נדון בעיון המתאים בהמשך.
[15] על גבולות סיפורנו נדון בעיון המבוא – חלק שני.
[16] בסיפור פילוג המלוכה מתקיים תנאי זה בידיעתו של ירבעם כי נתמנה למלוכה על שבטי ישראל בידי אחיה השילוני, אפס, בנסיבות הסיפור ההוא ראוי היה לירבעם לשתוק ולהסתיר את ידיעתו זו. את טעם הדבר הסברנו שם בעיון ג סעיף 4ג.