ביצה | דף לט | המוציא שלהבת

המשנה בדף לט ע"א עוסקת בדין הוצאה מרשות לרשות ביחס לגחלת ולשלהבת:

"המוציא גחלת לרשות הרבים – חייב, ושלהבת – פטור".

הגמרא מקשה על הקביעה שהמוציא שלהבת פטור מברייתא שבה מופיע דין הפוך, ומביאה שני תירוצים:

"אמר רב ששת: כגון שהוציאו בקיסם...      
אביי אמר: כגון דשייפיה מנא משחא ואתלי ביה נורא (=משח כלי בשמן ונתלתה בו האש)...".

על פי שני התירוצים הברייתא המחייבת עוסקת באדם שהוציא שלהבת שיש לה דבר להיאחז בו (אלא שעל הוצאת חומר הבערה עצמו אין חייבים, משום שאין בו כשיעור הוצאה). מכיון שלשלהבת כזו יש קיום, היא חשובה והמוציא אותה חייב. לעומת זאת, המשנה עוסקת באדם שהוציא שלהבת שאין לה חומר בערה ממשי, ולכן המוציא אותה פטור.

הרמב"ם (הלכות שבת יח, ה) לא הביא אף אחד משני התירוצים, וכתב סתם שהמוציא שלהבת פטור:

"המוציא... גחלת – כל שהוא, והמוציא שלהבת פטור".

האחרונים הציעו תירוצים שונים להשמטה זו, ואנו נתמקד בתירוצו של בעל מרכבת המשנה (שבת כט, כז). על פי תירוץ זה, סוגייתנו עוסקת בשאלה אם השלהבת חשובה דייה כדי לחייב על הוצאתה או שמכיון שאין בה ממש המוציא אותה פטור, אך הרמב"ם פטר את המוציא שלהבת לא משום שאין בה ממש אלא משום שהיא מתחלפת ומשתנה כל העת: השלהבת שֶׁעָקַר האדם מרשות היחיד כבר הלכה לה, והשלהבת שהניח ברשות הרבים אינה אותה שלהבת, וממילא הוא פטור, משום שאין כאן הוצאה שלמה.

על פי ההסבר הראשון, הנידון בסוגייתנו, הפגם הפוטר את המוציא הוא בחפץ המוּצָא – השלהבת אינה חשובה דייה כדי לחייב עליה, ואילו על פי הסברו של בעל מרכבת המשנה הפגם הוא במעשה ההוצאה, שאין בו עקירה והנחה.

שאלה זו עשויה להתקשר לשאלה נוספת, הנוגעת למעמדה של שלהבת בכלל. בלשונו של הרוגצ'ובר בתשובותיו (ב, לה), יש לשאול "אם עצם האש, דהיינו השלהבת, הוה מציאת דבר בלא כמות... או נתחדש בכל רגע ורגע" – האם השלהבת היא חפץ בעל קיום רציף, אף שאינה ממשית, או שהיא מתחדשת בכל רגע. אם יש לה קיום רציף, מסתבר שיש לדון בחיוב על הוצאתה מצד היותה דבר שאין בו ממש, כפי שנראה מסוגייתנו, אך אם קיומה מתחדש בכל רגע – מסתבר שיש לפטור על פי נימוקו של בעל מרכבת המשנה.

עמדה חדשה בעניין זה עשויה לעלות מתוך הסוגיה במסכת ברכות (נג ע"א), הדנה בשאלת מעמדה של השלהבת כחלק מדיון בברכת 'בורא מאורי האש' במוצאי שבת, ולאחר שהיא מביאה את הברייתא שבסוגייתנו קובעת שבשלהבת יש שני מרכיבים:

"וישראל שהדליק מנכרי – מברכין עליו... לעולם דאיסורא נמי איתיה, וכי קא מברך – אתוספתא דהתירא קא מברך".

לא ניכנס כאן לכל פרטי הסוגיה, ונסתפק בכך שהגמרא מסיקה שחלק מן השלהבת אכן קבוע (חלק זה מכונה 'איסורא' – אין לברך עליו משום שדלק בשבת), אלא שבכל עת שהיא בוערת מתווסף בה חלק נוסף ('היתרא' – החלק שאפשר לברך עליו, משום שנדלק רק במוצאי שבת).

בעל מרכבת המשנה מסביר שהרמב"ם אינו מקבל את מסקנת הסוגיה במלואה, ולדעתו כל השלהבת מתחדשת כל העת. מכל מקום, אפשר שלפי סוגיה זו אכן יש בשלהבת שני מרכיבים: יש 'חפץ' קבוע, שהוא השלהבת עצמה, אותה "מציאת דבר בלא כמות" שבהוצאתה עוסקת בסוגייתנו וכאשר יש לה אחיזה בקיסם או בכלי המשוח בשמן חייבים עליה, ויש חלק המתחדש בכל עת, שאפשר שהוא פעולת הבְּעֵרָה, שעל הוצאתה, כמובן, אין מקום לחייב, אך די בה לצורך ברכת 'בורא מאורי האש', משום שהיא מפיקה את האור שהאדם נהנה ממנו.