משה ויהושע - דמותו של יהושע בתורה (א)

  • הרב דוד נתיב

משה ויהושע (דמותו של יהושע בתורה) (א) / הרב דוד נתיב

"עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע" (ב"ר נ"ח, ב)

"זקנים שבאותו הדור היו אומרים - פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" (ב"ב ע"ה)

"משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע" (אבות א')

יהושע, מנהיגם של ישראל בתקופת הכבוש וההתנחלות, מתגלה לנו במלוא קומתו, בספרו. דומה, כי לאורך שנות הנדודים במדבר נבלעת דמותו הענקית בשטף המאורעות ועומדת בצילו של רבו הגדול - משה. אפשר שאף בקשתו של משה: "יפקוד ה'... איש על העדה, אשר יצא לפניהם... ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה" (במדבר כ"ז, טז-יז) תורמת, בבלי דעת, להרגשה זו.

ואכן, מיהו האיש אשר יוכל למלא את מקומו של אותו ענק, שעליו מעיד הכתוב: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו, ולכל ארצו, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י-יב), "עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו" (במדבר י"ב, ז-ח), "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג).

עובדת מנהיגותו ושאלת יורשו של משה - מעסיקה הרבה, ורבים.

את משה עצמו, וגם אנשים שונים במחנה ישראל - מן הקרובים אליו ואף רחוקים ממנו. גם את העם כולו. כל אחד מנקודת ראות אחרת. תוך שנעסוק במקצת מכל אלו, ראוי להתבונן ביחסיהם של שני אישים - משה ויהושע.

א. מלחמת עמלק (שמות י"ז: ה-יג)

מלחמת עמלק הינה המפגש הראשון של ישראל (כעם) עם אויב בשדה הקרב. הרבה דובר בראשוניותה של מערכה זו כאבטיפוס למלחמות ישראל. לנו מהווה פרשה זו אף מפגש ראשון עם יהושע.

"ויאמר משה אל יהושע - בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק... ויעש יהושע כאשר אמר לו משה , להילחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל... ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ויאמר ה' אל משה: כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע".

כאן מתגלה לנו יהושע כמנהיג צבאי, כמצביא מעולה בשדה הקרב. הוא מביס את עמלק אויב ישראל, בשעה קשה. חז"ל המגדירים את יהושע כ"ראש לכובשים" (פתיחתא לאסת"ר) רואים במנויו למלחמה זו גם חלק מתוכנית כוללת. "שהיה מבקש להדריכו למלחמה, לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ" (שמו"ר כ"ו, ד), (וכן המכילתא על "ושים באזני יהושע": "מגיד שאותו היום נמשח יהושע... יהושע מנחיל ישראל את הארץ").

דומה שלא רק על מועמדותו של יהושע כיורש למשה נרמז כאן, אלא אף על ההבדל המהותי במהלך ההשגחה שבין שתי התקופות. תקופתו של משה אופיינית במהלך הניסי הגלוי, ואילו זו של יהושע במהלך מאורעות טבעי - נס נסתר. ואף כאן, בראשית דרכו של יהושע, הרי הוא זה העוסק במלחמה הטבעית-הארצית, הוא חולש את עמלק לפי חרב, ואילו משה אהרן וחור - בני דור המדבר - עלו לראש הגבעה ומנהלים מאבק רוחני-ניסי ("...שזה לא היה בכחו של משה, שכל ענינו היה מעשה נסים, ולכך הוצרך שתהיה המלחמה ע"י יהושע, שהוא היה מוכן לרשת את הארץ ע"י מלחמה טבעית, בעזר א-להי, בניסים נסתרים כפי הזכות וההכנה..." - פרוש המלבי"ם לפס' ט).

ובמקום אחר, כאשר נצטוו משה ואהרן בהר ההר, בסמיכות ובעקבות פרשת מי מריבה: "יאסף אהרן אל עמיו... קח את אהרן ואת אלעזר בנו" (במדבר כ', כד-כה), מפרשים חז"ל יותר על מחשבות ליבו של משה:

"קח את אהרן והפשט - א"ל הקב"ה: הרי אתה מנחמו, שהוא מוריש כתרו לבניו, מה שאין אתה מוריש לבניך" (במדבר י"ט, א), (ובלשון רש"י שם: "קח את אהרן - בדברים של ניחומים, אמור לו: אשריך שתראה כתרך נתון לבנך, מה שאין אני זכאי לכך").

ומסבירים חז"ל, במה זכה יהושע -

"...שלא ירשו בניו של משה מקומו, אלא יהושע ירש מקומו... שהיה משמש את משה ביום ובלילה... ולפי ששמש אדניו זכה לרוה"ק... לפי שהיה משרת משה זכה לנבואה".

וביתר ביאור, כאשר פונה משה לקב"ה בהר העברים, ומבקש למצוא לו מחליף לפני מותו "מה ראה לבקש הדבר הזה אחרי סדר נחלות? אלא כיוון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי. אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי . א"ל הקב"ה: "נוצר תאנה יאכל פריה" - בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו" (במדב"ר כ"א, טו).

ב. מתן תורה - חטא העגל (שמות ל"ב)

"ויאמר ה' אל משה: עלה אלי והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. ויקם משה ויהושע משרתו, ויעל משה אל הר האלקים. ואל הזקנים אמר: שבו לכם בזה, עד אשר נשוב אליכם, והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל הדברים יגש אליהם. ויעל משה אל ההר, ויכס הענן את ההר... ויבא משה בתוך הענן... ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כ"ד, יב-יח).

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו עליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו... ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים... ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו... וישמע יהושע את קול העם ברעה. ויאמר אל משה - קול מלחמה במחנה... ויחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות..."

תמצית הדברים:

משה ויהושע בלבד עולים אל ההר (לקבלת התורה), ואילו אהרן וחור והזקנים נותרים עם העם. יהושע ממתין לרבו במשך אותם 40 יום בסבלנות יתירה. העם, שפקעה סבלנותו, מגיע להדרדרות של חטא העגל. נוכחותם של הזקנים, אהרן וחור לא היתה דיה כדי למנוע נפילה רוחנית זו. יהושע, שלא נכח בחטא העגל ואינו יודע עליו מאומה, פונה לרבו משה, שזה עתה חזר אליו לאחר 40 יום, ובידו שתי לוחות העדות, ומנסה לעמוד על משמעות הקולות המגיעים לאזניהם, יהושע עומד לצידו של משה בשעות קשות אלה, שלאחר חטא העגל, ומשתתף, כעד דומם וכואב בצערו - משברו של רבו.

חז"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) ראו גם בארוע זה, בו היה יהושע האיש הקרוב ביותר למשה - הן בעליה להר והן בשעת חשיפת חטא העגל - רקע לעתיד לבא: "וישמע יהושע את קול העם ברעה, ויאמר אל משה: קול מלחמה במחנה" - אמר משה: אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ס' ריבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול?

יהושע אינו עוזב את משה רבו, לאחר האירועים החריפים, בשובם למחנה. הוא מתלווה אליו גם לאחר הסקת המסקנות מרחיקות הלכת, בעקבות חטא העגל:

"ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אהל מועד. והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה... והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה... ומשרתו יהושע בן נון נער, לא ימוש מתוך האהל" (שמות ל"ג, ו-יא).

משה ויהושע מעבר אחד, וכל העם מעבר אחד.

"א"ל הקב"ה - עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האהל למקומו - מוטב, ואם לאו - יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך!" (ברכות ס"ג:)

אף בארוע זה שומעים חז"ל הדים מן העתיד לבא.

ג. המתנבאים במחנה - האשה הכושית - חטא המרגלים (במדבר פרקים י"א - י"ב - י"ג - י"ד)

קשיים רבים הוצבו למשה בהנהגתו את עם ישראל. תלונות ומענות החוזרות ונשנות. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישבו ויבכו גם ב"י ויאמרו: מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם... ועתה נפשנו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו... וישמע משה את העם בכה למשפחתיו, איש לפתח אהלו, ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע".

משה מגיע לנקודת משבר, מן הקשות שבחייו.

"ויאמר משה אל ה': למה הרעת לעבדך... לשים את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אני ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה... ואם ככה את עשה לי, הרגני נא הרג..." דברים קשים מלב כואב ונשבר. משבר בעבודת המנהיגות.

הפתרון המוצע: "ויאמר ה' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך".

ובצועו: "ויאסף שבעים איש מזקני העם... וירד ה' בענן... ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים... וישארו שני אנשים במחנה... ותנה עליהם הרוח... ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה... וירץ הנער ויגד למשה... ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו, ויאמר: אדני משה, כלאם! ויאמר לו משה: המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים".

תמצית הדברים: בעקבות משבר ההנהגה שנקלע אליו משה, מציע הקב"ה להאציל מרוחו וסמכויותיו של משה על זקני העם, להקל מעל משה את נטל המנהיגות. בניגוד לתכנית המקורית מתווספים שני זקנים המתנבאים במחנה. יהושע יוצא בתביעה חריפה כנגד אותם מתנבאים , כיוון שרואה בנבואתם פגיעה במעמדו של משה - נטילה מסמכויותיו מעבר לתכנית האלקית הראשונית. משה דוחה חד משמעית את תביעתו של יהושע, ומסביר כי אינו רואה בכך פגיעה בו, להיפך - ולוואי יהיו כל עם ה' נביאים.

דו-שיח זה, בין משה ליהושע, מקבל משמעות חריפה ביותר לאור דברי חז"ל. העולה מדבריהם (סנהדרין י"ז) הוא תוכן נבואת אלדד ומידד -

"ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ". יהושע, המקנא לכבוד רבו, רואה בנבואה זו פגיעה חמורה במנהיגותו של משה, הוא עצמו אינו רואה את תפקידו כממלא מקום ואף לא כנוטל חלק מסמכויות משה, המתחלקות בחלקן בין הזקנים. בעיניו אינו אלא: נער - משרת משה.

ואם לא די בערעור על מנהיגות משה ע"י העם המתאוננים, ונוספה לכך חלוקת מקצת סמכויותיו של משה, ומהדהדת עדיין נבואת השניים: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", הרי באה בסמיכות פרשה-פרשיה נוספת.

"ותדבר מרים ואהרן במשה אודת האשה הכשית אשר לקח...".

הפעם בא הערעור על משה מצד הקרובים לו ביותר. אהרן ומרים. ולאחריה תגובתו החריפה של הקב"ה ("ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה, ויחר אף ה' בם") והתנהגותו האצילית של משה (ויצעק משה אל ה': א-ל נא רפא נא לה... ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, והעם לא נסע עד האסף מרים"). לא בכדי מעיד הכתוב במשה, דוקא בפרשה זו - כי: "האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

מה משמעות הטענה - "אודות האשה הכושית אשר לקח"?

אפשר שהיתה פה גם נימה עקיפה לענין זכות בניה של אותה כושית כיורשי אביהם. שהרי סמיכותה של פרשת לשה"ר זו - לערעור על מנהיגות משה, בפרשה שלפניה, ולערעור על מנהיגות משה בלה"ר של מרגלים בזו שלאחריה (ובה ניצב יהושע כמנהיג) מעלה שוב את שאלת יורש משה, מבין השיטין. ואף כאן, בשעת משבר קשה של דיבת מרגלים, עומד יהושע - כיוצא דופן - לצידו של משה. הכתוב, בהציגו את רשימת המרגלים, ויהושע כלול בהם, טורח להדגיש בסופה:

"אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, ויקרא משה להושע בן נון יהושע". יודע משה כי שליחות קשה נכונה למרגלים אלה, ולא בלב שקט הוא שולח אותם. לכן הוא טורח להוסיף יו"ד לשמו של יהושע - יד ימינו ואיש אמונו - "נתפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י). ואכן נתקבלה תפילתו של משה. "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה, מן התרים את הארץ, קרעו בגדיהם, ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמר: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד".

והעם מורד, ואינו מקבל. ונענש: "במדבר הזה יפלו פגריכם... אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה, כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון".

עד כאן דברינו לעת עתה. על מינוי יהושע בספר דברים - נעמוד בהזדמנות אחרת .