דילוג לתוכן העיקרי

מטות | משה ומדיין

קובץ טקסט
 
סופו של ספר במדבר מכוון בעיקר כלפי הכניסה המתקרבת לארץ ישראל. מאז המפקד בפרשת פנחס, התורה דנה באופן חלוקת הארץ (כ"ו, נ"ב-נ"ו), ממשיכה בהכללתן של בנות בחוקי הירושה (כ"ז, א-י"א), הציווי הראשון למשה להתכונן למותו, כיוון שהוא לא יוביל את העם לארץ ישראל (כ"ז, י"ב-י"ד), בחירת יהושע כמי שינהיג את העם מהכניסה לארץ (כ"ז, ט"ו-כ"ג), ציווי על קרבנות התמיד (כ"ח, א'-מ"ט), ומעמדם המיוחד של שניים וחצי השבטים בחלוקת הארץ (ל"ב, א'-מ"ב). פרשת מסעי מסכמת את ארבעים שנות המסע במדבר (ל"ג, א'-מ"ט), לאחר מכן עוסקת בהכרחיות המלחמה לצורך הכיבוש (ל"ג, נ'-נ"ו), גבולות הארץ (ל"ד, א'-ט"ו), שמות מנהיגי השבטים שיבצעו את חלוקת הארץ (ל"ד, ט"ו-כ"ט), הציוויים הקשורים להקמת ערי הלויים וערי המקלט בארץ ישראל (ל"ה, א-ל"ד), והבעיה של נישואין בין-שבטיים והשפעתם על ירושת הנחלות (ל"ו, א'-י"ג).
ישנם שני נושאים יוצאי דופן באופן בולט, ושניהם מופיעים בתחילת פרשת מטות. הראשון הוא הקטע ההלכתי העוסק בנדרים, במיוחד נדרים של נשים. קטע זה הוא מאד לא-במקום, נראה שאין לו קשר לאף אחת מהפרשיות המשפטיות בסביבתו, ואין לו קשר למיקום בסיפור שבו הוא נמצא, בקצה המדבר, לפני הכניסה לארץ. בשיעור זה ברצוני לדבר על יוצא הדופן השני, שהוא המלחמה עם מדין. מבחינה כרונולוגית, ניתן לשער כי המלחמה התרחשה פחות או יותר באותה נקודה בתורה בה אנו נמצאים, אך הכרונולוגיה כאן מטעה. פרשת בלק, והמשכה המידי בתחילת פרשת פנחס, מסכמת את החלק העלילתי של התורה המביא אותנו אל סוף המסע במדבר. ניתן לראות זאת בבירור מהסיכום בסוף המפקדים בפרשת פנחס.
"אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:
כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:" (כ"ו, ס"ג-ס"ו)
הסיכום הוא הצהרה על מעבר – עולם המדבר עבר, ועכשיו – רק עכשיו, לאחר שהדור הקודם עבר מן העולם – יכול עם ישראל להיכנס לארץ המובטחת.
המקום ההגיוני לספר בו על מלחמת מדין הוא מיד לאחר מקרה בעל פעור, בסוף פרשת בלק. המלחמה היא תגובה למקרה זה, כפי שה' אומר למשה:
"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:
כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:" (כ"ה, י"ז-י"ח)
למעשה, פסוקים אלו נמצאים לא לפני תיאור המלחמה בפרשתנו, אלא מיד לאחר מקרה בעל פעור, בתחילת פרשת פנחס. התורה מתעדת את ציווי ה' למשה לצאת למלחמה על מדין מיד, בדיוק במקום המתאים. אך שום דבר לא קורה. מילוי ציווי זה נדחה עד לפרשה הבאה. אין להסביר זאת כעיכוב לא חשוב. למעשה, התורה מדגישה שהימצאות ציווי בפרשה אחת והגשמתו בפרשה אחרת אינה נורמלית, בכך שהיא חוזרת על ציווי ה' למשה בפרשת מטות. "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:" (ל"א, ב'). משה לא רק מילא אחר הציווי בפרשת פנחס כאשר הוא הקים את הצבא בפרשת מטות; הוא הגיב לציווי נוסף, שניתן הפעם מיד לפני הגשמתו. בכך שהתורה חוזרת על הציווי, היא מדגישה כי הפעם הראשונה בה הוא הופיע היתה הנכונה, במונחים של הקשר עלילתי; אולם בכל זאת יש סיבה להופעה השנייה. המלחמה עצמה מוצבת בהקשר נוסף, שהוא, כפי שראינו, ההקשר של כיבוש וחלוקת ארץ ישראל. נרצה להבין מהי המשמעות של פרשיה זו בהקשר בו היא נמצאת.
[יש לשים לב לכך שכיבוש ארץ מדין אינו קשור בשום אופן לכיבוש ארץ ישראל. שלא כמו ארצותיהם של סיחון ועוג, בני ישראל לא התיישבו במדין והארץ לא סופחה לארץ ישראל. המלחמה היא נגד העם המדייני, ולא ארץ מדין, או - אם להשתמש במילים של התור- זו מלחמת נקמה ולא מלחמת כיבוש.]
יש מספר אנומליות בסיפור של המלחמה עם מדין. נמנה כמה מהן.
  1. ה' מצווה את משה "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:" (ל"א, ב'). מהו הקשר בין המלחמה עם מדין לבין מותו של משה? הרמב"ן מתייחס לשאלה זו, ומסביר שכל מה שקרה לעם ישראל לפני חציית הירדן הוא באחריותו של משה; יהושע יכנס לתמונה רק לאחר חציית הירדן. זה לא מסביר, לדעתי, מדוע מותו של משה מודגש כחלק מהציווי. אם כיבוש מדין היה שייך, במהותו, לכיבוש ארץ ישראל, אולי היתה סיבה להסביר מדוע משה ולא יהושע הוא זה שמוביל אותו, בהתבסס על גיאוגרפיה ולא על אחידות נושאית. אולם למעשה, כפי שראינו, אין קשר נושאי בין המלחמה עם מדין לבין מלחמות הכיבוש. למלחמה עם סיחון ועוג היה יותר קשר (לפחות בתוצאה הסופית) למלחמות הכיבוש, ומשה מתואר כמנהיג אותן מלחמות; אולם התורה אינה רואה צורך להסביר את מעורבותו בהן. שנית, הדגש המושם בפסוקים על מותו הקרב של משה מצביעה על קשר לא לגיאוגרפיה אלא למשהו בחייו האישיים של משה, שהוא הסיבה למלחמה ולמעורבותו של משה בה.
  2. ה' מצווה את משה לנקום את "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מאת המדיינים. פסוק אחד אחרי זה, משה מוסר את הציווי לעם, ואומר להם "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן:" (ל"א, ג'). ההבדל בולט. (ראו רש"י ל"א, ג', המסביר מדוע אין כל סתירה, אך לא מדוע משה משנה בכוונה את מילות הציווי).
  3. הצבא בנוי, לפי פקודתו של משה (אך ללא שמוזכר שה' שה' ציווה בכך), על בסיס ייצוג שבטי – "אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא:" (ל"א, ד'). אף מלחמה אחרת לא נוהלה באופן כזה. מהי המשמעות של גיוס יוצא דופן זה?
  4. פנחס מלווה את הצבא בשליחותו. מדוע? ישנם שני הסברים אפשריים, שאינם בהכרח סותרים, לתפקידו של פנחס. יתכן שהיה המנהיג הצבאי, או ששימש ככהן משוח מלחמה, הכהן המלווה את הצבא לפי ההוראות המצויות בפרשת שופטים (דברים כ'). בכל מקרה, השתתפותו במלחמה, ובמיוחד הציון המפורש של השתתפותו, דורשים הסבר. כהן אינו הבחירה הטבעית למנהיג צבאי, ואפילו אם נקבל את ההנחה שהתפקיד של כהן משוח מלחמה כבר היה קיים (למרות שהציווי עליו הוא רק בפרשת שופטים, בעתיד), בולטת העובדה כי באף מלחמה אחרת המוזכרת בתנ"ך לא מוזכר שמו של הכהן משוח המלחמה; למעשה הוא אינו מוזכר כלל. התשובה הברורה (ראו רש"י, רמב"ן וכמעט כל מפרש אחר) היא שפנחס נשלח בגלל התפקיד שמילא (לא ככהן) במקרה בעל פעור, כשהוציא להורג את כזבי וזמרי. כעת הוא נשלח, כדברי רש"י, לגמור את העבודה. זה לכאורה מצביע על תפקיד של מנהיגות צבאית. אם כן, מדוע הוא אינו מוזכר מאוחר יותר, בפרט כאשר משה נוזף בראשי הצבא ("פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת" -  ל"א, י"ד)?
  5. ה' נותן למשה הוראות מאד כלליות – "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". משה נותן לצבא הוראות מאד כלליות לפני צאתם למלחמה  - "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן:". מהם בדיוק היעדים הצבאיים? כאשר הצבא חוזר לאחר הניצחון, משה מוכיח אותם בכעס על כך שלא הרגו את נשות מדין. האם הם לא פעלו לפי הוראותיו? מדוע הוא לא נתן להם הוראות מדויקות, אם זה כל כך חשוב?
  6. המילה צבא מופיעה פעמים רבות בפרשה זו. אם אתם חושבים שזה טבעי עבור קטע העוסק במלחמה, כדאי שתשימו לב שבמלחמה נגד סיחון ועוג, המלחמה הקודמת שעם ישראל נלחם, המילה לא מופיעה אפילו פעם אחת.
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן:
אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא:
וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:
וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:" (ל"א, ג'-ז')
מהו תפקידה של המילה "צבא" בפרשתנו?
הקב"ה מצווה את משה לנקום במדיינים ואז למות. אני חושב כי משמעות הדבר היא שמלחמה זו לא רק ראויה למשה, אלא היא הכרחית עבורו על מנת למלא את תפקידו עלי אדמות. המשפט "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:" שקול לאמירה "עשה זאת; אחר כך אתה יכול למות". יש דבר אחד נוסף שעליך לעשות כדי למלא את ייעודך. הציווי המנוסח כך מעודד את משה להבין את מטרת המלחמה במונחים של שליחות חייו, ולא רק במונחים של קידום ההיסטוריה של עם ישראל באופן כללי. מבחינת העונש למדיינים, יתכן מאד שהתפקיד מתאים יותר לפנחס מאשר למשה, כיוון שתפקידו ההיסטורי של פנחס הוא לנקום באויבי ה', במיוחד המדיינים. אם ה' נתן תפקיד זה למשה, כפי שמשתמע מהקישור שנעשה בין מילוי שליחות זו למותו של משה, צריכה להיות לכך סיבה הקשורה בשליחותו של משה, שהיא אינה – במיוחד - הנקמה באויבי ה'.
משה מבין ששליחותו היא להכין את עם ישראל לכניסה לארץ ישראל, להיות העם שקיבל את התורה וראוי לנחול בנחלת ה'. בהקשר מסוים זה, היה כישלון עצום, הם של העם והן של משה, ימים ספורים קודם לכם. כשנפגשו בתרבות המקומית, תרבות של עבודת אלילים ועוד יותר מכך, של זנות, נטש העם את ארבעים שנות אימוניו ונפל לאורגיית חגיגות שחיתות. משה, באותו הרגע, לא ידע מה לעשות, ורק פנחס, הקנאי הבודד, הציל את המצב. "נקמת ה'" אותה מצווה משה להוציא לפועל, כוללת, לפחות בכל מה שנוגע למשה, מרכיב של חיסון העם בפני הזיהום בו יפגשו עם חצייתם את הירדן ומפגשם עם האוכלוסייה המקומית. משום כך יש כאן תפקיד כפול, המוצמד לשני אנשים שונים. פנחס עוסק בהענשת מדין; משה עוסק בשינוי יחסם של בני ישראל אל הפריצות והזוהר של החברה המושחתת של ארץ כנען.
בפרשת פנחס ציווה ה' את משה "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם". המילה הראשונה, "צרור", משמעותה להיות אויב (צר), להטריד ולהשניא. הסיבה לכך, בדברי ה', היא שהמדיינים צוררים לעם ישראל. אני חושב שהכוונה כאן אינה רק שיש לפתח אנטגוניזם. ה' מדריך את משה לדאוג להחליף את הגישה המוקסמת והמשיכה שהתגברה על עם ישראל כשהם נפגשו לראשונה בבנות מואב ומדין. יש כאן בעיה פסיכולוגית, ובה יש לטפל על ידי שינוי גישה, שהמלחמה עצמה היא רק ביטוי שלה. הריגת המדיינים בדם קר, כעונש בלבד, תפספס את הנקודה – זו צריכה להיות פעולה של נקמה; במילים אחרות, זה אישי. על עם ישראל להבין שהמדיינים – ואורח חייהם – הם האויב; וכשם שהם האויבים שלך, עליך להיות האויב שלהם ושל כל מה שהם מסמלים.
ה' אינו אומר למשה מה בדיוק לעשות, כיוון שזוהי שליחותו של משה. חינוך עם ישראל הוא משימת חייו של משה, וזוהי הפעולה החינוכית האחרונה שעליו לעשות בטרם ימות. יתרה מכך, משה עצמו הפגין חוסר יוזמה במקרה בעל פעור, בעת שחיכה שה' יגיד לו מה לעשות, וזה בדיוק מה שעליו לתקן עכשיו.
משה אומר לבני ישראל לתת את נקמת ה' במדין. שינוי הביטוי "נקמת בני ישראל" לביטוי "נקמת ה'" נועד לגרום להם להבין שמדובר בשליחות קדושה, ולא בסתם עונש. המדיינים אינם סתם אויבים של בני ישראל, אלא הם רעים, כיוון שהם אויבי ה'. יתכן שמשה חשב שמשימה זו מספיקה בשביל פנחס וראשי הצבא כדי להבין מה לעשות – או שמא למשה עצמו לא היתה תכנית ברורה. המטרה אינה להרוס את כוחם הפוליטי של המדיינים, אלא להחדיר בבני ישראל את התחושה שכל התגלמות של התרבות המדיינית והמוסר המדייני צריכה לפגוש ביחס עוין ובתוקפנות מצדם. (ראו רמב"ן ל"א, ו', הצעה שניה).
אך למשה היה רעיון אחד ברור מאד. הוא אומר לבני ישראל לבחור ולהכין קבוצה של נציגים מכל שבט, שיהוו יחד את הצבא. המלה "צבא" משמעותה קבוצה, המון. הצבא הוא ההיפך של היחיד. משה לא מזמין את בני ישראל לבוא ולהילחם, אלא אומר להם לבחור חלוצים (באותו מובן ששנים וחצי השבטים יהיו חלוצים לפני הצבא, בהמשך הפרשה), יחידים, ולשלוח אותם אל הקבוצה. מדוע? כיוון שהחטא בבעל פעור, בניגוד לחטא העגל, היה חטא של יחידים. הפקרות מינית היא תוצאה של חוסר יכולתו של היחיד לשלוט בעצמו, ואפילו כאשר היא מופיעה בקבוצה גדולה של אנשים, היא מבוצעת על ידי יחידים. זהו, במובן מסוים, המעשי האינדיבידואלי האולטימטיבי, והמעשה הבודד של זמרי מסמל זאת. עם ישראל כקבוצה היה נאמן לקב"ה ורצה להיכנס לארץ ישראל ולעבוד את ה', אך בסערת הרגע, כל אחד שכח את האידיאלים ואת הנאמנות הקבוצתית ונכנע ליצרים פרטיים. משה מבקש מהעם לבחור את החלוץ, ולשלוח את האנשים לצבא, להמון שבו כל יחיד מוטמע בקבוצה. כאשר מתמודדים מול אויב כמו מדין, עם המשיכה הבלתי נמנעת שחש כל יחיד כלפי דרכיהם, היחיד צריך לדעת כיצד להיטמע באידיאל והייעוד הקבוצתי, לראות את עצמו כחרב ה' מול אויבי ה', ולשכוח שלו עצמו, כיחיד, יש צד שאינו רואה את תענוגות הבשר כאויב.
פנחס נשלח גם הוא – ונשלח באופן מפורש ל"צבא". " אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא". פנחס הוא האינדיבידואל האולטימטיבי, לא בחטא, אולם באישיות. לא רק שפעל לבדו, פעולת הקנאי היא בהגדרה לבד. הוא לא ביקש לייצג את הקהילה, הוא לא התייעץ; הוא קם בחמתו הצודקת ונטל רומח לידו. בשל כך הוא מצוין לשבח על ידי ה', וזוכה לשכר. אך משה הבין כי האישיות שבבסיס המעשה, האינדיבידואל המונע על ידי רגש אישי ולא נשלט על ידי חוקי הקהילה, היא בדיוק שורש הבעיה אותה מנסה משה לסלק. משום כך נשלח גם הוא, היחיד חם הדם,  אל הצבא, ולמעשה הוא אינו מוזכר עוד, כיוון שהצבא לחם את מלחמתו כיחידה אחת ולא כאנשים בודדים.
משה לא נתן פרטים צבאיים בהוראותיו, כיוון שזה אינו רלוונטי. הוא רצה מעשי הרס, מעשי נקמה, מעשים שמחדירים איבה לתודעה. יתכן שפנחס, שבאופן אישי מסור לעונש והסרה, לא הבין את ההיבט הפסיכולוגי, או שיתכן כי הוא הבין, אך משה בכל זאת לא היה מרוצה מהתוצאות. אך משה אינו מאשים את הצבא בחטא, כיוון שלא עברו על אף ציווי. הספרי, בפסקה שהרמב"ן מוצא מתמיהה, שם בפי פנחס את ההצהרה הנאמרת למשה "עשינו ככל אשר ציוותנו לעשות". אולם רק משה הבין באופן מלא את אשר הוא ניסה לעשות, ולכן הוא דרש כי דווקא נשות מדין, מושא התאווה שהתפרצה בבעל פעור, ייהרגו.
הבנת משמעותה של מלחמת מדין, והקשר שלה לשליחות חייו של משה, יכולה להסביר מדוע נבחרה פרשה זו כמקום בו מוצגים חוקי הכשרת כלים, וכן, לפחות לפי דעת רש"י (בשונה מרמב"ן), חוקי טבילת כלים שנקנו מגוי. אם פרשה זו עוסקת ביחס לשחיתויות של התרבויות הסובבות, הרי שמצווה הדורשת טיהור של כלי האוכל שלהם היא בהחלט במקומה בהקשר זה.
בסופו של הסיפור, מפקדי הצבא מביאים בהתנדבות חלק מהשלל כתרומה לה', לאחר שהם רואים כי לא סבלו אבדות, "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'" (ל"א, נ'). רש"י מפרש "לכפר על הרהור הלב של בנות מדין." המסר אכן נלמד. שום חטא ממשי לא התרחש, אולם העובדה שהם חסו על בנות מדין היתה כישלון פסיכולוגי, והם הבינו זאת וחתרו לתקן זאת. התרומה התקבלה על ידי משה ואלעזר, והובאה לאוהל מועד, כתרומה לה', "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'".
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)