משלוח מנות מפירות שביעית

  • הרב שלמה לוי

שאלת משלוח מנות מפירות שביעית, עולה בעיקר בפורים של השנה השמינית למניין השמיטה, כגון שנה זו - שנת תשס"ב.

קדושת שביעית חלה על פירות שחנטו בשנה השביעית וראויים לאכילה בסוף השנה השביעית ובשנה השמינית. בדרך כלל בפורים של השנה השביעית אין עדיין פירות הקדושים בקדושת שביעית וראויים לאכילה[1]. למעשה, השאלה מתייחסת בדרך כלל ליינות אוצר בית דין המצויים בידינו, אך עקרונית ניתן לדון בשאלה זו לגבי כל פירות שביעית.

בבואנו לדון בשאלת משלוח מנות מפירות שביעית, עלינו לבחון שתי נקודות:

א. איסור פריעת חוב מדמי שביעית.

ב. שאלת הבעלות על פירות שביעית - אדם צריך לקיים משלוח מנות בממונו שלו. אם נגדיר את פירות שביעית כממון גבוה שיש בו מצוות אכילה, ייתכן שאיננו רשאים לקיים בו משלוח מנות.

איסור פריעת חוב מדמי שביעית

כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה פ"ו ה"י:

"דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים וצריך להודיע, וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני, ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, ואם הביא יאכל כנגדן".

אחד המקורות לאיסור פריעת חוב בפירות שביעית המובא בתחילת הלכה זו נמצא במסכת עבודה זרה סב ע"א, שם דנה הגמרא בעניין תשלום שכר לפועלים מפירות שביעית. הגמרא שם מבינה כי איסור זה נובע מהאיסור לסחור בפירות אלו[2], וזאת משום שחוב בדרך כלל מהווה חלק מעסקה, בה אדם קיבל משהו ומתחייב לשלם תמורה, ואם כן, כל תשלום חוב נחשב ל'סחורה' (גם תשלום לפועלים כלול באיסור סחורה כיוון שפירות השביעית באים כתמורה לעבודה).

כמה מהאחרונים נחלקו, האם ניתן להשליך דין זה (של פריעת חוב מפירות שביעית) לשאלת משלוח מנות.

ה'משנת יוסף' בחלק א סימן כז וכן שו"ת 'שבט הלוי' בחלק ז סימן קפג פסקו שאין לקיים מצוות משלוח מנות בפירות שביעית. לדעתם, זהו חוב המוטל על האדם, ואם שולח הוא פירות שביעית כמשלוח מנות, הוא פורע חובו מדמי שביעית. לדעתם, הדבר דומה לנאמר ברמב"ם בהמשך הלכה זו, ש"אין מביאין קיני זבים ויולדות מפירות שביעית" כיוון שאף הם 'חוב' המוטל על האדם[3].

לעומתם, בעל ה'מנחת יצחק'[4] וכן הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך[5] סוברים שמשלוח מנות אינו 'פריעת חוב' כיוון שזהו קיום מצווה ואין כאן חוב כלפי איש. כשם שאדם רשאי לקיים מצוות קידוש ביין של שביעית או לקחת אתרוג בדמי שביעית למרות שאלו חובות המוטלים עליו, כך גם יכול לתת משלוח מנות מפירות שביעית.

מחלוקת זו תלויה בהבנת המושגים שעסקנו בהם: איסור סחורה, פריעת חוב ומשלוח מנות.

א. איסור סחורה - אם נבין את המושג 'סחורה' במובנו הרגיל, כלומר: כתשלום עבור דבר מסוים - אני נותן משהו ומקבל משהו, בודאי שאין לאסור משלוח מנות בפירות שביעית, שהרי הוא נותן מנות כקיום מצווה ואינו מקבל 'תמורה' במובן המקובל (כך הבינו הרב שלמה זלמן אוירבך ובעל ה'מנחת יצחק'). אך אם נבין כי האיסור לסחור בפירות שביעית אינו ממוקד בפעולת הקנייה או המכירה, אלא בחובה ליהנות מהפרי עצמו ולא מהערך הממוני שלו, לא נוכל להתיר משלוח מנות מפירות שביעית. לפי הבנה זו, חכמים השתמשו בלשון 'סחורה' רק משום שבדרך כלל היא ההפך מ"לאכלה" (וכך הבינו ה'מנחת יוסף' ו'שבט הלוי').

ב. פריעת חוב - כאמור לעיל, איסור פריעת חוב נובע מאיסור סחורה. אך ניתן לשאול: האם איסור זה מוגבל רק למקרים בהם פריעת החוב באה כתמורה לדבר מסוים (סחורה) או שמא לאחר שפריעת חוב נאסרה יש לראות זאת כעין גזירת חכמים המרחיבה את האיסור גם לדברים בהם אין סחורה ממש, כבמשלוח מנות? ניתן להבין כי שאלה זו עומדת במוקד מחלוקתם של האחרונים שהובאה לעיל.

ג. משלוח מנות - ניתן גם לתלות את מחלוקת האחרונים לעיל בהבנת מצוות משלוח מנות. האם עצם הנתינה היא המצווה, ויש לראות זאת כקיום מצווה בחפצא (כמו שאדם נוטל אתרוג כך הוא שולח מנות לרעהו) או שנתינה לרעהו יש בה משמעות ממונית; המטרה היא שרעהו יזכה בדבר בעל ערך, ולכן יש לראות זאת כחוב ממוני. ייתכן ששאלה זו תלויה בשאלה מהי מטרת המצווה: האם הדגש הוא על גילוי חיבה ואהבה בין הרעים או על נתינה לצורך הסעודה.

ה'משנת יוסף' השווה את האיסור לתת משלוחי מנות מפירות שביעית לאיסור הבאת קיני זבים ויולדות מפירות אלו, כפי שאף הובא ברמב"ם[6]. דין זה ברמב"ם זוקק באור: לכאורה גם הבאת קרבנות אינה 'סחורה' במובן של מקח וממכר, אלא האדם חייב להביא את קרבנותיו לבית המקדש. מדוע, אם כן, נאסרה הבאת קרבנות אלו מפירות שביעית?

א. לפי ה'משנת יוסף' הבאת קרבן מהווה פריעת חוב[7].

ב. מהר"ש סירילאו על הירושלמי מסכת שביעית פ"ח ה"ח מסביר כי הסיבה לאיסור זה היא שקרבנות אלו נשרפין ואינם נאכלין. כלומר, הבעיה איננה פריעת חוב בפירות שביעית אלא אי קיום דין "לאכלה", שאינו מתקיים כאשר שורפים את הקרבן. על פי הסברו, לא ניתן ללמוד מכאן לאסור משלוח מנות מפירות שביעית - שם הפירות נאכלים, ולא נשרפים כמו בקרבן[8].

ג. ה'חזון איש' בהלכות שביעית סימן יג מעלה כאפשרות את החשש שהקרבן ייפסל ונגיע להפסד פירות שביעית, ולכן נאסרה הבאתם כחלק מהקרבן. חשש זה בוודאי שלא שייך במשלוח מנות.

ד. ה'תוספות יום טוב' על המשנה בשביעית (שם) מסביר שיש דין מיוחד המחייב הבאת קורבנות דווקא מחולין ולא מדבר שיש בו קדושה, כפירות שביעית. גם על פי הסברו אין ראייה מדין קרבן למשלוח מנות.

ראינו, אם כן, שהראייה מדין 'קיני זבים' למשלוח מנות - כפי שהבין ה'מנחת יוסף' - אינה מוחלטת, כיון שניתן להסביר את האיסור להביא פירות שביעית לקרבן בצורה אחרת (ולא כחלק מאיסור פריעת חוב בפירות שביעית)[9].

הבעלות על פירות שביעית

השל"ה בפרושו על מסכת מגילה, עמוד הצדקה פו ע"ב ד"ה 'כל דבר' כתב:

"וכן נראה לי לעניין פורים שנוהגים במחצית השקל ומכל שכן משלוח מנות ומתנות לאביונים, שהוצאה זו יוציא אדם משלו ולא ממעות מעשר שלו"

דברי השל"ה הובאו להלכה במגן אברהם סימן תרצ"ד סעיף א.

המגן אברהם והשל"ה לא התייחסו לנתינת משלוח מנות מפירות שביעית, אלא לנתינתם ממעשר כספים, המיועד לצדקה. לדבריהם, כספי המעשר שייכים לצדקה ואילו את מצוות הפורים חובה על האדם לקיים מכספו.

האוסרים לשלוח מנות מפירות שביעית ראו בדברים אלו של המגן אברהם והשל"ה הוכחה לשיטתם, משום שמדבריהם עולה כי משלוח מנות הוא כפריעת חוב ולכן נאסר לתת אותו מכספי מעשר. הם סוברים גם כי פירות שביעית אינם לגמרי בבעלותו של האדם. אמנם הוא רשאי לאוכלם, אך גם בכך יש מגבלות בגלל קדושתם. מסבה זו יש לראות את פירות השביעית כממון גבוה, וממילא אינו יכול לקיים בהם את מצוות משלוח מנות - החייבת להינתן מרכושו של הנותן.

החולקים רואים את פירות השביעית כממון גמור של הבעלים ולכן אין להשוותם כלל למעשר כספים. הוכחתם היא מהרמב"ם הלכות אישות פ"ה ה"ג הפוסק: "המקדש אישה בפירות שביעית - מקודשת". בדיני קידושין קיימת הקפדה שהאדם יקדש דווקא בממונו, ואם כן, יש להתייחס לפירות שביעית כאל רכושו הפרטי של האדם גם לעניין משלוח מנות.

רוב האנשים אינם מסתפקים במשלוח שתי מנות לשני אנשים - כפי שמתחייב מעיקר הדין, אלא שולחים יותר מנות, ליותר אנשים. גם הסבורים שאין לשלוח מנות מפירות שביעית, מסכימים שניתן להשתמש בפירות אלו לצורך משלוחי המנות שאינם במסגרת החובה הבסיסית. נכון הדבר שגם במנות אלו יש קיום של המצווה, אך בוודאי אין לראותו כפורע חוב, שהרי כבר סיים את חובתו הבסיסית כששלח שתי מנות לשני אנשים.

"ואין משלמין מהם תגמולין"

שאלה נוספת הקשורה לדיון לעיל היא כאשר אדם קיבל משלוח מנות ורוצה לשלוח לשולח בחזרה.

בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל נאמר כך[10]:

"…ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקים מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים וצריך להודיע".

הבית יוסף יורה דעה סימן של"א מסביר מה ההבדל בין האיסור לשלם תגמולין מפירות שביעית לבין ההיתר לשלוח גמילות חסדים מהם. בתחילת דבריו מחלק הוא בין תשלום תגמולין שהוא כפורע חוב - מכיוון שהלה נתן לו, לבין שליחת גמילות חסדים שהוא עשיית חסד מצד עצמו. בהמשך דבריו מתייחס הבית יוסף לגרסה אחרת שהיתה ברמב"ם ובתוספתא, שגם לגבי גמילות חסדים נאמר "משלמין" ולא "משלחין". לפי גרסה זו, אומר הבית יוסף, יש לחלק בין דבר של מצווה שרשאי גם להחזיר פירות שביעית בתנאי שמודיע לו שזה של מעשר, לדבר הרשות - בו בכל מקרה אין להשתמש בפירות שביעית.

בהקשר לשאלה שהעלינו לעיל, כתב בשו"ת תורה לשמה סימן קצג שיש לאסור משלוח מנות מפירות שביעית כיוון שבמקרה כזה הוא לא שולח מצד המצווה בלבד, אלא מצד 'חובתו' להחזיר. מצב כזה נחשב כגומלין, וכדברי הרמב"ם לעיל: "אין משלמין מהם תגמולין".

סברה זו קשה, שהרי גם אם האדם שולח מנות בחזרה לידידו, עדיין חל על זה שם המצווה. אין אף אחד שסובר שכאשר מחזיר משלוח מנות לא קיים את המצווה (- מכיון שיש כאן חובה להחזיר); להיפך, זהו אופייה המיוחד של מצוות משלוח מנות איש לרעהו, שהנתינה וההחזרה משלימות זו את זו. בדרך כלל אדם יודע מראש מי אמור לשלוח לו משלוח מנות, ומתכונן לקיים המצווה במשלוח למי ששולח לו.

למעשה, אחרונים רבים הביאו את דברי ה'תורה לשמה' להלכה ולכן ראוי לחשוש לדבריו ולא להחזיר מנות מפירות שביעית למי שכבר שלח.

סיכום

בעניין משלוח מנות מפירות שביעית יש לדון בשלושה מצבים:

א. נתינת משלוח החובה מפירות שביעית, האם יש בזה משום "פורע חוב בפירות שביעית". הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך וה'מנחת יצחק' סוברים להקל, ה'משנת יוסף' והביאור הלכה פסקו להחמיר. למעשה, בשביעית בזמן הזה - שהיא דרבנן, לכאורה יש מקום להקל. שאלה זו אינה מצויה מכיוון שבדרך כלל נותנים גם דברים נוספים שאינם מפירות שביעית.

ב. לאחר שכבר יצא ידי חובת משלוח מנות, לכל השיטות יכול לתת את התוספת מפירות שביעית ובלבד שיקפיד להודיע על כך, כדי שלא יבואו לידי הפסד פירות שביעית.

ג. לגבי החזרת משלוח מנות למי שכבר שלח לו - רבו האוסרים לשלוח מפירות שביעית.

 

[1] לגבי ירקות אמנם הולכים בתר לקיטה, אך דיון זה אינו נוגע אליהן כיוון שיש בהם איסור ספיחים וממילא אסורים הם באכילה.

[2] איסור סחורה בפירות שביעית הוא איסור דאורייתא, ונלמד מהפסוק "והיתה לכם שבת הארץ לאכלה" ודרשו חכמים: "לאכלה - ולא לסחורה".

[3] דבריהם מבוססים על דברי השל"ה שהובאו במגן אברהם אורח חיים סימן תרצ"ד אות א, שאין לתת משלוח מנות ומתנות לאביונים מכספי מעשר עני. לפי שיטה זו, ניתן יהיה להשתמש בפירות שביעית רק לאחר שיקיים את חובתו הבסיסית במשלוח מנות.

[4] בשו"ת 'מנחת יצחק' חלק י סימן נז.

[5] דבריו מובאים בספר 'משפטי הארץ' עמוד 159.

[6] על בסיס המשנה מסכת שביעית פ"ח מ"ח.

[7] וכן כתב בשו"ת אמרי יושר סימן ק.

[8] גם בחטאת, הנאכלת על ידי הכהנים, אין להשתמש בפירות שביעית, כיוון שאכילת הכהנים היא מממון גבוה כחלק מקיום הקרבן, ואין זו אכילה במובן של "לאוכלה".

[9] אמנם ברמב"ם איסור הבאת פירות שביעית לקרבן מובא בהלכה הדנה בפריעת חוב - הלכות שמיטה פ"ו ה"י, ואעפ"כ כנראה שאין זו ראיה גמורה.

[10] כעין זה הובא גם ברמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ו והלכות מעשר שני פ"ג.