משמעות הכיוונים

בשיעור שעבר ראינו כי הן במבנה המשכן והמקדש, והן בפרטי העבודה במשכן ובמקדש, ציר מזרח-מערב הינו הכיוון היסודי והמרכזי. ראינו כיצד נקודה זו באה לידי ביטוי במגוון נושאים, כגון: מבנה המקדש, כיווני העבודה ואף צדדי המזבח עצמו.

השאלה המרכזית הנשאלת בעקבות עובדה זו הינה מהי הסיבה לכך, ומהי המשמעות הרוחנית של עובדה זו. בשיעור זה נעסוק בשאלה זו, ובהמשך השיעור ננסה לבחון את משמעות כיוון מזרח מערב לאורך התנ"ך כולו.

המשמעות הרוחנית של "שכינה במערב"

הסוגיה המרכזית העוסקת בנושא זה מצויה בפרק שני במסכת בבא בתרא, בסוגיות העוסקות במקום תפילה. אומרת שם המשנה:

"מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה"                               (כה:).

אומרת הגמרא:

 "...דתניא ר"ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה חוץ ממערבה דאינו עושה כל עיקר מפני שהיא תדירא. א"ל רבא לרב נחמן מאי תדירא? ...אלא מאי תדירא? תדירא בשכינה. דאריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה דכתיב 'וצבא השמים לך משתחוים' (נחמיה ט'). מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודלמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה! קשיא... ואף רבי ישמעאל סבר שכינה בכל מקום דתנא דבי רבי ישמעאל מנין ששכינה בכל מקום? שנאמר 'הנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו' (זכריה ב') אחריו לא נאמר אלא לקראתו - מלמד ששכינה בכל מקום. ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום דא"ל רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן (רש"י - העמידני להתפלל) לבר ממזרח ולאו משום דלית ביה שכינה אלא משום דמורו בה מיני..."    (כה:). 

גמרא נוספת מתייחסת לעניין זה, ברצותה להסביר את מסלולה של השמש:

"אמר לו אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב? א"ל אילו היה חילוף הדברים אף כך היית אומר לי. א"ל כך אני אומר לך מפני מה שוקעת במערב? א"ל כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר" 'וצבא השמים לך משתחוים' (נחמיה ט',ו). א"ל ותבא עד חצי הרקיע ותתן שלום ותכנס? משום פועלים ומשום עוברי דרכים"     (סנהדרין צא:).

 

ומבאר רש"י:

 "'כדי ליתן שלום לקונה': להקב"ה ששכינה במערב. וכיוון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה" (שם).

מהי משמעות התפילה לכיוון מערב? הגמרא בבבא בתרא מעלה שני נימוקים להסבר עניין זה:

א. פניה למערב כניגוד לעובדי ע"ז המשתחווים למזרח

נימוק זה הינו דומה לנימוק אותו הביא הרמב"ם ביחס לאברהם בעקדה. כפי שנראה גם בהמשך, הרמב"ם טוען כי הפניה למערב הינה הנגדה לעובדי עבודה זרה הפונים מזרחה אל השמש. השמש משמשת מתקופות קדומות כעצם אדיר של פולחן ועבודה זרה[1], והפניה למערב נועדה לעקור דבר זה.

ב. פניה למערב יחד עם גורמי השמים המשתחווים למערב

נימוק נוסף הניתן לפניה לכיוון מערב, מאחד את תפילת האדם עם גורמי השמים. על פי נימוק זה, פירוש הפסוק 'וצבא השמים לך משתחוים' הינו שכל גורמי השמים, השמש הירח והכוכבים, זורחים במזרח ומשתחווים אל המערב.

כפי שראינו בשיעור הקודם, עקרון השכינה במערב מופיע גם במקדש. הפניה למערב מאפשרת כביכול לכל גורמי השמים להשתחוות לקב"ה מדי יום ביומו, כאשר האדם הוא שלוחם. בעניין זה אומר הירושלמי:

"כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי [של המקדש] שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז"                                                      (עירובין ה', א).

כלומר: נביאים הראשונים יגעו לבנות את השער המזרחי של המקדש באופן כזה שגם ביום הקצר של השנה וגם ביום הארוך של השנה השמש תזרח במדוייק בשער המזרחי. דבר זה דורש יגיעה, מפני שלשמש זוית זריחה מסוימת בחורף (דרומית), וזוית אחרת בקיץ (צפונית).

מה הצורך ביגיעה זו? חז"ל רוצים לבטא בכך כי הבריאה כולה, במקרה זה השמש הירח והכוכבים, משתחוים לקב"ה מדי יום ביומו. במילים אחרות הם מכירים במלכותו ומבטאים זאת על ידי ההשתחוויה.

לפי הבנה זו, ישנה משמעות רוחנית עמוקה מאד לכיוון המקדש מזרח-מערב, והיא האפשרות הניתנת לבריאה להכיר ולבטא את כפיפותה למלך העולם על ידי השתחויה מידי יום ביומו.

אולם, כיצד ייתכן לומר שצבא השמים משתחווה, והרי מדובר בעצמים דוממים?! ברצוננו לטעון כי יש בכוחו של האדם בעבודתו במקדש, להיות שליח ציבור של הבריאה כולה.

מגמה זו תואמת באופן מאוד עמוק את תכלית המקדש בכלליותו והיא חיבור כל הבריאה אל מקורה. במקרה זה השתחוויית גרמי השמים משמעותה מעין התבטלות והתכללות בתוך מקור כל ההוויה.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי מקום המקדש בהר המוריה הוא במקום ראשיתה של הבריאה, ומשם נברא העולם כולו. כשהשמש, הירח והכוכבים משתחוים אל הקב"ה, ישנה כאן פניה אל המקור הן במובן של בורא העולם, והן במובן של מקום בריאת העולם. השתחויה במובן זה פירושה הכרה בחידושה של הבריאה. כביכול הבריאה מכירה טובה לקב"ה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. מעבר למימד ההתבטלות וההתכללות, יש בהשתחוויה מימד של הודאה, הודאה במובן של הכרת הטוב, אך גם הודאה במובן של הודאה על האמת. כביכול הבריאה מדי יום ביומו מודה על האמת על מלכות ה', על העולם כולו, על שלטונו והשגחתו.

במובן זה ייתכן אולי להסביר נקודה נוספת המוסיפה עומק לעניין, והיא כי במקדש - וזאת בניגוד למדינה - היום מתחיל בבוקר ולא בלילה. מה יכולה להיות אחת המשמעויות של עובדה זאת?

ייתכן שהדבר קשור לזריחת השמש בתחילת העבודה במקדש, הבאה לבטא את כפיפותה של כל הבריאה וכביכול השתחויה והכרתה במלכות ה'. לכן היום מתחיל בבוקר - בהזדמנות ובאפשרות של העולם לבטא את הכרתו במלכות ה'[2].

המהר"ל מפראג בביאורו לבבא בתרא, מסביר מהי המשמעות של "וצבא השמים לך משתחוים":

"בואו ונחזק טובה וכו'. ביאר זה שלכך תנועות צבא השמים למערב מפני שזהו השתחויה לסבה הראשונה, כי [זהו] בטול מציאת [אל] הסבה הראשונה וזהו ההשתחויה שאמר דוד וצבא השמים לך משתחוים, כי מצד השקיעה דבר זה השתחויה שלהם, כי ההשתחויה הוא הכנעה למי שהוא משתחוה והרי השקיעה אין לך הכנעה יותר מדי. ומפני כי ההכנעה שהיא לצבא השמים הוא מצד העלה ית' והשכינה במערב, לכך השקיעה שהוא ההכנעה שלהם לגמרי הוא במערב. ואל תשאל הלא כל צבא השמים כוכבים בעיגול ואין להם זריחה ואין להם שקיעה, הלא כבר אמרנו לך כי כל דברים אלו מצד ישוב העולם, כמו שהתבאר. והקשה רב אחא בר יעקב דלמא פאת מזרח מיוחדת לכבוד השכינה, ומה ששקיעת צבא השמים במערב, שהוא מקבל ממנו, ולכך מצד קבלת העלול יש כאן השתחויה ובטול עצמו אצל העלה, ומזה הצד מתחייב שקיעת החמה. מצד כי כל הנמצאים מקבלים מן הסבה הראשונה, ומפני זה הם בטלים אצל הסבה הראשונה ומשתחוים אל הסבה הראשונה. ומפני זה כי השתחויה הזאת היא מצד שהם מקבלים ממנו, ולכך אמר דלמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה, כלומר כאשר קבל הפרס מעצמו אז משתחוה מצד הפרס אשר קבל ממנו ואם לא היה הפרס לא קבל ממנו כלום, ולפיכך כאשר קבל הפרס הוא משתחוה כאשר נפרד מרבו והוא לעצמו, ומפני זה ראוי שתהיה שקיעת השמש במערב, כי ראוי לנמצאים המקבלים ממנו שהיו נכנעים מלפני הש"י מצד שהם מקבלים המנו וזולת זה לא היו נמצאים. ולכך קאמר רב אחא דשפיר נוכל לומר שהשכינה במזרח והשקיעה במערב לשמש מצד עצמה, במה שהעלול הוא מקבל מן הש"י הקיום ראוי לה השקיעה והיא השתחויה אל הש"י, וכאשר תבין דברי חכמה תדע כי שתי הבחינות אמת, כי הנמצאים שבים אל הש"י להודיעו כי הוא ית' אחד והנה הם משתחוים אליו מצד הש"י ומצד שהנמצאים הם מקבלים מן הש"י משתחוים אליו, שכל מקבל(ים) ראוי לו השתחויה למי שהוא מקבל ממנו, ולפיכך שקיעת החמה אינו במזרח. כי המזרח מורה כי יש לחמה סבה והתחלה ומצד הזה שיש לחמה התחלה וסבה היא נמצאת, ומצד זה אין ראוי לה השקיעה, רק השקיעה ל[ה] מצד עצמה כאשר קבלה הבריאה כבר מן הש"י ומצד זה נתלה השמש בו והיא שקיעתה, והבן זה".

בהקשר זה מעניינת האסמכתא למתפללים ותיקין:

"ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. א"ר זירא מאי קראה? 'ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים'"                                       (ברכות ט:).

האדם נראה לפני ה' יחד עם השמש.

מזרח ומערב לאורך התנ"ך

לאחר ביאורנו את המשמעות הרוחנית של הקביעה 'שכינה במערב' ובירור יישומה בזיקה למקדש, ברצוננו להראות כי כיוון זה הינו כיוון משמעותי שיש לבחון אותו באופן רציני לאורך התנ"ך כולו.

לצורך דיון זה, אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי ישנה משמעות רוחנית לכיוונים המצויינים בתורה. ההנחה היא כי אין התורה כותבת את דבריה סתם, ואם התורה מדגישה כי קיימת הליכה ממקום למקום, או פניה לכיוון זה או אחר, היא בעצם רוצה לומר לנו כי נשים לב למשמעות הכיוון, אחרת סביר מאוד כי התורה לא הייתה כותבת דבר בעניין.

 

 

כך לדוגמה, אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא:

"אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימנך שולחן בצפון ומנורה בדרום. ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנאמר 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד'" (כה:).

ברור כי מאמר זה רומז למשמעות כלשהי הקיימת בהליכה לצפון ולדרום, ומשמעות זו רמוזה גם במיקום השולחן והמנורה בהיכל.

באופן פשוט, ניתן לומר כי הצפון בארץ ישראל רווי בגשמים ולכן הוא פורה הרבה יותר מן הדרום היבש ופחות פורה. מציאות זו באה לידי גילוי גם בכלים שבהיכל- השולחן ועליו לחם הפנים מסמל את הברכה הגשמית, ואילו המנורה והאור שבה מסמלים את העניין הרוחני ואת החכמה.

דוגמה נוספת לכך הינו המדרש הבא המעניק משמעות לכיוונים השונים תוך ציון המתרחש בהם[3]:

"ברא הקב"ה ד' רוחות לעולם: מזרח, מערב צפון ודרום.

מזרח- משם האור יוצא לעולם,

מערב- אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום יוצאין לעולם,

דרום- טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין לעולם,

צפון- משם החושך יוצא לעולם.

וכשם שברא הקב"ה ד' רוחות העולם כך סיבב לכסאו ד' חיות ולמעלה מכולם כסא הכבוד וכנגדן סידר הקב"ה הדגלים למשה.

א"ל הקב"ה למשה: מזרח שממנו יוצא אור לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה שנאמר 'והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה'"                                                  (במדבר רבה ב,ט).

המדרש מעניק משמעויות שונות לכיוונים, לרוחות העולם, וכך סובב הקב"ה לכסאו ד' חיות ולמעלה מכולם כסא הכבוד.

ההנחה הרוחנית הטמונה במתן משמעות למקום או לכיוון היא כי אין העולם הגשמי מציאות כשלעצמה. העולם הגשמי מגלה ומבטא מציאות רוחנית, כאשר עולם הרוח קשור ואחוז בעולם החומר ומתגלה דרכו ובעזרתו. כפי שנראה, ישנן כמה סיבות המביאות את האדם למזרח. פעמים הקב"ה בעצמו מסלק את האדם מזרחה, פעמים האדם עצמו בוחר ללכת למזרח ופעמים אדם נדחה ע"י אדם אחר למזרח.

א. הקב"ה מגרש את האדם החוטא מזרחה

אומר המדרש:

"'מקדם' - רב אמר בכל מקום רוח מזרחית קולטת:

אדם הראשון: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן".

קין: "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן" (בראשית ד', טז).

הרוצח "אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד', מא)"     (בראשית רבה כ"א, טו).

המדרש אינו מסתפק בדמיון בין קין להבל לעניין סילוקם לכיוון מזרח, אלא מוסיף כי בכל מקום מצינו כי רוח מזרחית קולטת. להלן, נסקור את המקומות השונים:

1. סילוק אדם הראשון מגן העדן

נדמה כי הפעם הראשונה שהתורה מתייחסת לכיוונים, הינה בעקבות חטא אדם הראשון:

"וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"   (בראשית ג', כג-כד).

מבאר רש"י: במזרחו של עדן מחוץ לגן [ןכן רסג' ואבע'].

רד"ק: "'מקדם' פירוש ממזרח, אפשר כי מבוא הגן היה למזרח לפיכך השכין באותה הפיאה הכרובים...".

אב"ע מבאר בשיטה אחרת: "ממזרח - כי שם פתח הגן באמת ובסוד".

2. לאחר חטא קין

"וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד קִדְמַת-עֵדֶן"

                                                         (שם ד' טז).

ומבאר רש"י:

"'בארץ נוד': בארץ שכל הגולים נדים שם (וי"ג דרים שם).

'קדמת עדן': שם גלה אביו כשגורש מגן עדן שנאמר 'וישכן מקדם לגן עדן' (בראשית ג', כד) לשמור את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם".

 אב"ע ד"ה "קדמת עדן": מזרח עדן הוא צפון מהגן.

 רד"ק:

"'ויצא קין מלפני ה'' - מהמקום שהיה לפני ה' והוא הגן והאדמה הקרובה לו שהיתה מקום קיבול השכינה ומקום הנבואה, כי באותו המקום היה מדבר רוח הקודש עם אדם ואשתו ועם בניהם.

'וישב בארץ נוד' - נד ממקום למקום עד שישב לו במזרח עדן רחוק מהמקום שהיה בו אביו ואמו...".

3. קבורת משה ממזרח לירדן וייחודו של עבר הירדן

"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"        (דברים ל"ד, ו).

בניגוד לבני ישראל הנכנסים לארץ ממזרח למערב, משה אינו רשאי בגלל חטאו להיכנס ועל כן מקום קבורתו הינו בארץ מואב, ממזרח לירדן.

עצם השארת קבורתו של משה ממזרח לירדן ולא ממערב לה, רומזת על היחס המועדף הניתן לארץ ישראל ממערב לירדן לבין החלק של הארץ הנמצא ממזרח לה[4].

ייחודו של עבר הירדן בא לידי ביטוי בהקשרים שונים:

- המדרש בבמדבר רבה ז,ח מעיר: ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן. ארץ כנען כשר לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה.

- בחירתם של בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה בצד זה להתיישב בו.

- כשבונים שנים וחצי השבטים את המזבח על הירדן אל מול ארץ כנען אל עבר בני ישראל (יהושע כב, י-יא), מציעים להם בני ישראל:

"ואך אם טמאה ארץ אחזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' אשר שכן שם משכן ה' והאחזו בתוכנו ובה' אל תמרדו ואותנו אל תמרדו בבנותכם לכם מזבח מבלעדי מזבח ה' אלוקינו" (שם פס' יט').

הכתוב מבחין הבחנה ברורה בין ארץ אחוזת ה' אשר שכן שם משכן ה' ממערב לירדן, לבין ארץ אחוזתכם בה נמצאים בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה ממזרח לירדן.

אם כן, קבורת משה ועלית אליהו השמימה מתרחשות ממזרח לירדן, באזור המוגדר ביהושע כארץ אחוזתכם, בניגוד לארץ ישראל ממערב לירדן המוגדרת כארץ אחוזת ה'. והמדרש אף מגדיר באופן ברור כי ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן.

ב. אדם ההולך מזרחה

1. בחירת לוט בכיכר הירדן

התורה מתארת את הפרידה בין אברהם ללוט הנערכת באזור הר בית אל. אברהם מציע ללוט "הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". כלומר אברהם מציע ללוט- אם ברצונך באזור השומרון אני אלך ליהודה, ואם תבחר באזור יהודה אני אלך לשומרון. לוט בוחר ללכת מזרחה, מפני שכיכר הירדן כולה משקה.

חשוב להדגיש כי אם אצל אדם הראשון וקין, הקב"ה מסלק אותם מזרחה בעקבות חטאיהם, אצל לוט קיימת בחירה אנושית בצד המזרחי כשהנימוק המובא לכך ע"י התורה הוא בגלל השפע החומרי המצוי תדיר בכיכר הירדן.

לגבי הסיבה לפרידה, אומרת התורה:

"ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו. ויהי ריב בין רעי מקנה אברהם ובין רעי מקנה לוט" (בראשית י"ג, ו).

2. הליכת עשיו לארץ אדום

מעניין מאד לראות כי התורה מתארת את הליכת עשיו לארץ אדום בהקבלה מלאה להליכת לוט לכיכר הירדן.

"ויקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם"   (בראשית ל"ו, ו-ז).

ישנו דמיון גדול בין שתי הפרשות: גם סיבת העזיבה, הרכוש הרב, אין הארץ יכולה לשאת אותם מפני מקניהם וכן הכיוון אליו הם הולכים- לוט לכיכר הירדן ואח"כ לאיזור מואב, ואילו עשיו לארץ אדום, שניהם ממזרח לארץ כנען המערבית.

3.בני גד, ראובן וחצי המנשה ועבר הירדן המזרחי

לאחר הקפת ארץ אדום וארץ מואב, מבקשים בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה:

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה... הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. ויאמרו אם נא מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן"                                                   (במדבר ל"ב, א-ה).

גם כאן הרקע הוא המקנה והמקום ארץ גלעד ממזרח לירדן[5], והמכנה המשותף הוא עניין המקנה והשפע החומרי ובחירת האיזור שממזרח לירדן להתיישבות. האזור המזרחי מוצג כאן כאזור פורה ועשיר וסיבת הבחירה בו קשורה בעושרו ובאפשרות לגדל בו את המקנה.

ג. אדם המשלח אדם אחר מזרחה

נאמר בספר בראשית:

"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם"  (בראשית כ"ה, ו).

ומבאר ר' יוסף בכור שור:

"'קדמה אל ארץ קדם' - ארץ ארם, כדכתיב 'מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם' (במדבר כ"ג, ז) ושלחם לירש חלקו בבית אביו".

מעניין לראות כי לאורך תולדות משפחת אברהם, הצאצאים הנבחרים להמשיך את דרכו נוחלים ממערב לירדן, ואילו הצאצאים הדחויים (בין שנדחים בפועל כבני הפילגשים, בין שהם בוחרים ללכת מעצמם ולהיפרד כלוט ועשיו) פונים מזרחה.

בהקשר זה מעניין גם לציין את דברי הגמרא הבאים:

 "'לבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות'... מאי מתנות? אמר ר' ירמיה בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה"      (סנהדרין צא.). 

יחד עם שילוחם, אברהם מוסר להם שם טומאה, עניין המתקשר לשילוח מזרחה.

ד. כניסה ממזרח למערב

עתה, ניתן להתבונן בכמה תופעות המתרחשות בכיוונים הפוכים: ממזרח למערב.

• לאחר חטאו של אדם הראשון הקב"ה משכין את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת מקדם לגן, לשמר את דרך עץ החיים. מעתה הכניסה לגן עדן היא ממזרח למערב וכאמור תפקיד הכרובים לשמור על דרך עץ החיים.
• כשבני יעקב לוקחים את גופת אביהם לקבורה בארץ כנען, הם באים ממזרח למערב.

האם יש בדרך זו מעין "מעשה אבות סימן לבנים" בו קבורת יעקב מקדימה את בואם של בני ישראל? ברור כי בנוגע לבני ישראל, לאחר שהותם במדבר ארבעים שנה, היה מתבקש כי יכנסו מדרום במקום להקיף את ארץ אדום ומואב ממזרח. נראה כי בכניסה ממזרח ישנה חשיבות מסוימת.

בחינת היבט זה, הרואה בצד המערבי צד מועדף, באה לידי ביטוי גם בעקדה ובהר סיני:

1. העקדה

כותב הרמב"ם:

"וידוע שעובדי ע"ז היו מכוונים לבנות היכליהן ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה שימצא שם על ההרים הרמים. ולזה בחר אברהם אבינו ע"ה הר המוריה בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם ופירסם שם ביחוד ה', וייחד המערב שקדש הקדשים במערב והוא ענין אומרם שכינה במערב. ובארו רבותינו ז"ל בגמרא יומא שאברהם אבינו ייחד המערב ר"ל בית קדשי הקדשים וסבת זה אצלי שמפני שהיה הדעת מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא האלוה אין ספק שבני אדם כולם פונים למזרח, מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה ר"ל במקדש עד שישים אחוריו לשמש. הלא תראה ישראל בעת כפרם ושובם לדעות הקודמות הרעות ההם מה עשו? 'אחריהם אל היכל ה ופניו קדמה והמה משתחווים קדמה לשמש'" (יחזקאל ח',טז)" (מורה נבוכים חל' ג', מה).

הרמב"ם טוען כי אברהם אבינו הוא הראשון המייחד את המערב , ומכאן נוסעת קדושת קדש הקדשים במערב. הסברו של הרמב"ם הוא שכוונת אברהם במעשה זה היתה לבטא אמונה המנוגדת לעובדי האלילים שהיו משתחוים אל השמש לכיוון מזרח. לפי הסבר זה, בחירת אברהם במערב מכוונת כנגד העבודה זרה לשמש מזרחה[6].

תיקון מסויים למציאות זאת מתארת המשנה בסוכה:

"...הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהם ממזרח למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש ואנו לי-ה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרין אנו לי-ה, ולי-ה עינינו"            (נא:).

2. הר סיני

התורה מתארת את חניית עם ישראל למרגלות הר סיני בלשון "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט,ב). אומרת על כך המכילתא:

"כל מקום שאתה מוצא [לשון] נגד פנים למזרח".

כלומר פני ההר היו למזרח וישראל היו פניהם למערב. מכאן שגם בהר סיני הפניה של בני ישראל היתה לכיוון מערב. אין ספק כי הר סיני מסמל במובנים רבים את הקמת עניין המקדש[7].

יוצא מעיוננו עד כה כי המשכן אינה ההזדמנות הראשונה בה הפניה היא מערבה. קדמו לה גן העדן, העקדה בהר המוריה והר סיני, ומעניין כי שלושתם קשורים בהשראת שכינה, ובנוסף גן העדן והעקדה קשורים באופן ישיר להר המוריה.     

במקביל לתהליך של הדחיה מזרחה וההתרחקות מהשכינה, ישנו צד של הליכה ממזרח למערב המבטא התקרבות לשכינה.

המסקנה המתבקשת לכאורה משני ההיבטים אלו, הינה כי הליכה מערבה מבטאת בכמה אופנים קרבה לשכינה, ואילו פניה או סילוק מזרחה משמעותם ריחוק מהשכינה. כך בוודאי בעולמו של המקדש, כך גם ברמה של ארץ ישראל כולה וביחס בין עבר הירדן המזרחי למערבי.