משמעות השוני בין סיפור כיבוש מלכי הדרום לבין סיפור כיבוש מלכי הצפון

  • הרב ד"ר יהושע רייס

א. הקדמה

הסיפורים המכילים את מירב החומר הנוגע למלחמה על כיבוש הארץ, מלבד הסיפורים אודות הערים הבודדות יריחו והעי, מצויים בשני פרקים בלבד (י' - י"א). החלוקה ביניהם מבוססת על יסוד גיאוגרפי (צפון-דרום), ועל יסוד עלילתי (שתי התארגנויות קואליציוניות נפרדות). העמדתם זה לצד זה, תוך השוואה מקיפה ביניהם, מסייעת לזהות את ההבחנה הבולטת בין הסיפורים. בשיעור שעבר הראנו את נקודות הדמיון הרבות בין הסיפורים, והצבענו גם על נקודות שוני ביניהם. בשיעור זה נמנה ארבעה מאפיינים המבדילים בין סיפור המלחמה במלכי הדרום (י') לבין סיפור המלחמה במלכי הצפון (י"א), ונעמוד על משמעות ההבדלים בין הסיפורים.

ב. בין סיפור "שבח" לבין סיפור של "שבח מופחת"

בסיפור המלחמה במלכי הדרום (י') קיימים מספר אלמנטים המעניקים לו אופי חגיגי: תיאור הניסים וההופעה האלוקית (יא - יד); שיבוץ קטע לירי בתוך תיאור מהלך המלחמה (יב - יג); השוואות בין הישגי המלחמה מול ערי הדרום ובין הניצחון ביריחו (כט; ל); והחתימה שמסכמת את מעורבות ה' במלחמת הדרום: "כי ה' אלקי ישראל נלחם לישראל" (מב), המקבילה לתיאור הופעת ה' בסיפור הנס הגדול של קריעת ים סוף: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות, י"ד, יג). אלמנטים אלה חסרים בפרק י"א, המתאר את המלחמה במלכי הצפון. אזכור מלחמת יריחו הוא מוטיב חוזר בסיפורי הכיבוש, והוא נעדר אך ורק מסיפור המלחמה במלכי הצפון (י"א) ומסיפור המלחמה הכושלת נגד העי (ז'). נדמה שהניצחון ביריחו מהווה אב טיפוס למלחמות יהושע, והוא אחד ממאפייני העריכה הנבואית של סיפורי הכיבוש. סיפור מלחמת יריחו מהווה דגם למודל של הסיפורים האידיאליים, ככל הנראה בגלל ראשוניותו בכיבוש הארץ ובמימוש ההבטחה האלוקית.

ההבחנה המובהקת בין סיפור המלחמה בדרום לבין סיפור המלחמה בצפון נוגעת בעיקר לתיאור הפעילות האלוקית ולשילובה בפעילות המלחמתית. הפעילות האלוקית פותחת בתיאור: "ויהמם ה’ לפני ישראל ויכם מכה גדולה בגבעון וירדפם דרך מעלה בית חורן ויכם עד עזקה ועד מקדה" (י', י). הפועל 'ויהם/ויהמם'[1] מופיע במספר כתובים בודדים במקרא, המאופיינים בהתייחסויות המרוממות את מעורבות ה' במלחמה. כך נאמר, למשל בסיפור קריעת ים סוף: "וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם...וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות, י"ד כד - כה). כך גם במלחמת דבורה וברק (שופטים, ד', יד - טו), מלחמת שמואל בפלשתים (שמואל א', ז', י), שירת דוד[2] (שמואל ב', כ"ב, יד) ומזמור מלחמה בתהלים (תהילים, קמ"ד, א - ו). ברוב המקומות חוזרים על עצמם מספר ביטויים אופייניים של הופעת ה' במלחמה: 'נתן ה'... בידך"; 'מנוסת האויב מפני/לפני ישראל'. ביטויים אלו מופיעים בסיפורי מלחמה רבים, אולם הופעת הפועל 'ויהם/ויהמם' נדירה יותר, והיא מאפיינת הופעות ה' ייחודיות. מאפיין זה ניכר במיוחד לנוכח הופעתו בפרשה בתורה שעניינה עידוד ישראל לקראת המלחמות מול גויי הארץ בכיבוש הארץ:

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם.... וּנְתָנָם ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם. וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם.

(דברים, ז', יז - כד).

זיקתה של פרשה זו לניתוח סיפורי מלחמה בספר יהושע רבה, בגלל שהיא בנויה כדגם של תחזית המתייחסת למלחמות הכיבוש נגד גויי הארץ. לפיכך, ניתן לראות בביטויים המופיעים בה ובמקביליהם בסיפור המלחמה במלכי הדרום מפתח להגדרת תיאור הצלחה ומימוש ההבטחה.

ההקבלה בין הפרשה בדברים ובין הביטויים במלחמת הדרום מסומנת בטבלה הבאה:

הבטחת ה' לסייע לישראל (דברים, ז')

מלחמת הדרום (יהושע, י')

לֹא תִירָא מֵהֶם... (יח)

וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ... לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ (כד) וּנְתָנָם ה' לְפָנֶיךָ

וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם (כג)הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ

וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה...

כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם (יט)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מֵהֶם

כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ (ח)

וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה (י)

... וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם...

אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן (יא-יב)

 

מלבד המילים הדומות, יש לציין את המונח "האותות והמופתים" הנזכר בדברים, המבליט את זיקתה להופעה הבולטת של שני הניסים בתיאור מלחמת הדרום: נס האבנים הגדולות ונס עצירת השמש. בתיאור של שני הניסים הללו משובצים ביטויים שמאפיינים אותם כניסים ייחודיים, ומציינים את המעורבות האלוקית לצידה של הפעילות האנושית. ביחס לאבני הברד: "וימתו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב" (י', יא), ובאשר לנס עצירת גורמי השמים: "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ה' בקול איש כי ה' נלחם לישראל" (י', יד). נראה ששני הביטויים מאזנים את ההדדיות בין הפעילות האלוקית לבין פעילות האנושית. ההפלגה הראשונה ("רבים מאשר") מבליטה את יתרונה של הפעילות האלוקית ביחס לפעילות האנושית, וההפלגה השנייה ("ולא היה כיום ההוא") מדגישה את יתרונו היחסי של יהושע במלחמה, שהפעיל את יד ה' לטובת ההצלחה במלחמה.

אמנם גם בתיאור מלחמת הצפון, כבשאר סיפורי המלחמה בספר יהושע, מופיעים כמה ביטויים המציינים בספר יהושע מעורבות אלוקית במלחמה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל" (י"א, ו), וְ-"וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל" (י"א, ח); אולם חסר בהם המימד החגיגי שקיים בפרק י'. נראה שגם ההדגשה אודות היציאה והחזרה מן הגלגל בסיפור המלחמה במלכי הדרום (י' ו, ז, טו, מג) מבליטה את הקשר למקום המשכן ואת השליחות האלוקית במלחמה זו. בסיפור המלחמה במלכי הצפון, הגלגל אינו נזכר, ויתכן שגם הבדל זה תומך בקו שננקט בסעיף זה.

 ג. משך זמן המלחמה ומשמעותו בתיאור המלחמות

סיפור מלחמת הדרום חותם במילים אלה: "וְאֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל" (י', מב). ההתייחסות למהירות בה התנהלה המערכה מלווה את הפרק כולו, וניתן לראותה כגורם שעומד במרכז התיאור של ההצלחה בסיפור. בסיפור זה לא קיימת מסגרת כרונולוגית מוגדרת, אולם הוא רווי בחזרות של ציוני זמן שיוצרים את התחושה שמדובר במלחמה שהתנהלה במשך ימים בודדים. למעשה, ניתן אף לטעון שמהלך העלילה עוקב אחר אירועים שהתרחשו במשך יומיים. תיאור תחילת המלחמה פותח בהפתעת האויב בבוקרו של יום, לאחר עליה מן הגלגל בהליכה ממושכת לאורך כל הלילה (ט). בהמשך מתואר המרדף שבמהלכו ביקש יהושע לעצור את השמש, ונענה: "וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים" (יג). סיפור תליית חמשת המלכים נמשך עד שקיעת השמש (כו - כז); עוד באותו היום ובזמן שהמלכים היו לכודים במערה, יהושע לכד את מקדה ואת לבנה (כח - כט): "ואת מקדה לכך יהושע ביום ההוא" (כח).[3] למחרת הוא לכד את לכיש - "וילכדה ביום השני" (לב), והכה את גזר ואת עגלון באותו היום - "וילכדוה ביום ההוא" (לה); ולבסוף הכה את חברון ואת דביר (לו - לט). בתיאור לכידת שתי הערים האחרונות נמנע הכתוב מלהתייחס ליום המלחמה; אולם, רצף האירועים והסיכום שמופיע בסוף הרשימה: "פעם אחת", מחזקים את תחושת המהירות והדחיפות שעולה מתיאור המערכה.

משך הזמן הקצר תואם גם את התוכנית של יהושע שנוסחה בדבריו לרודפים:

וְאַתֶּם אַל תַּעֲמֹדוּ רִדְפוּ אַחֲרֵי אֹיְבֵיכֶם וְזִנַּבְתֶּם אוֹתָם אַל תִּתְּנוּם לָבוֹא אֶל עָרֵיהֶם כִּי נְתָנָם ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּיֶדְכֶם. וַיְהִי כְּכַלּוֹת יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹתָם מַכָּה גְדוֹלָה מְאֹד עַד תֻּמָּם וְהַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ מֵהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר.

(י', יט - כ).

דברי יהושע ותיאור משך העלילה מבהירים את התכלית שלשמה נעשה הנס של עצירת השמש. הנס אפשר לסיים את המערכה באופן מהיר, ומנע מן האויב להתארגן מחדש לאחר ההפוגה הראשונה, כדרך שמאפיינת קרבות רבים. הקשר בין הנס ובין הדחיפות בה התנהלה המערכה עולה באופן מובהק מן הפסוק הפיוטי המתייחס לנס: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו" (י', יג).[4] נראה שזוהי הסיבה לכך שבפרק י' קיים ריבוי התייחסויות לזמנים החולפים במהלך היממה: "וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב. וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים"[5] (כו - כז); וְאֶת מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא" (כח); "וַיִּתֵּן ה' אֶת לָכִישׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיִּלְכְּדָהּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי" (לב); וַיִּלְכְּדוּהָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיַּכּוּהָ לְפִי חֶרֶב וְאֵת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ בַּיּוֹם הַהוּא הֶחֱרִים..." (לה). הדבר הולם את מהלך הסיפור מתחילתו ועד סופו, ומהווה ציר מרכזי בסיפור על חלקיו השונים. פרשנות זו מעניקה לנס עצירת השמש משמעות מכרעת בהצלחה המהירה של הקרב. מקומו המרכזי של הנס בהקשר הרחב של הסיפור קשור בשילוב יוצא הדופן בין הצלחה צבאית כבירה, ובין עזרה אלוקית מתוזמנת היטב. חומרי העלילה של סיפורי הכיבוש בספר יהושע רוויים בהתייחסויות ריאליות ובתיאורים שטקטיקה צבאית היא עיקר בניינם, ולכן יש לראות בתיאור הריאלי אמצעי להערכה בסיפור. בשני הסיפורים הקודמים הכתוב הקדיש התייחסות מפורטת להתנהלות הטקטית ולהתמודדות עם הבעיה הצבאית המרכזית שעמדה בפני צבאו של יהושע בכיבוש הארץ - חומות הערים הכנעניות. במלחמת יריחו (ו') מתוארת ההתמודדות עם החומה באופן ניסי, וסיפור ההבקעה - ובעיקר ההכנות לקראתה - עומדים במרכז הסיפור. במלחמת העי (ח') מתוארת ההתמודדות עם חומת העיר בדרך של עורמה, במארב שהביא להוצאת תושבי העי מן העיר. תכנית המארב מנוסחת כבר בדברי ה', וגם היא עומדת במרכז הסיפור. בסיפור מלחמת הדרום (י') אין כל התייחסות לבעיה, מסיבה פשוטה: ההתמודדות הצבאית של יהושע עם מלכים אלו הייתה מחוץ לערים; אולם, יש להבין שזהו המפתח הריאלי לסיפור כולו. ההתארגנות של המלכים להילחם עם גבעון ולצאת מעריהם היוותה עבור יהושע חלון הזדמנויות יוצא דופן. יהושע, בהיותו מודע לחלון ההזדמנויות שנוצר, עושה את הכל על מנת לנצל את ההימצאות של המלכים מחוץ לעריהם, ולהשלים את המערכה מולם מבלי שהם יוכלו לחזור ולנצל את יתרונם היחסי בישיבתם בתוך עריהם המבוצרות.

על פי הצעתנו, המפתח להצלחת יהושע במלחמה נגד מלכי הדרום היה שילוב יוצא דופן של ארבעה גורמים: (א) נסיבות ריאליות - התארגנות מלכי כנען לקואליציה מחוץ לעריהם; (ב) חכמתו של יהושע כמצביא, שידע לנצל את ההזדמנות והפעיל את כוחותיו לטובת תכניתו; (ג) עזרה ניסית מופלאה לה זכה יהושע לאחר בקשתו על מנת לממש את תכניתו; (ד) מסירות החיילים להמשיך את המרדף עד תומו.[6] היעדרו של אחד מהגורמים היה מביא להצלחה מוגבלת.[7] התפיסה הריאלית, הרואה בהימצאותם של עמי כנען מחוץ לעריהם יתרון צבאי מובהק עבור ישראל, מהווה תשתית לשלושת הסיפורים (סיפור הגבעונים, המלחמה במלכי הדרום והמלחמה במלכי הצפון). ההקדמה החוזרת בשלושת הפרקים: ט', י' וְ-י"א: 'ויהי כשמוע...', מעידה על מקומה המרכזי של ה'שמועה' במהלך ההתפתחות המערכה העיקרית על הארץ. השמועה אודות ההישגים הצבאיים והעזרה הניסית שהגיעה לאוזני מלכי כנען גרמה להם לנהוג אמנם בדרך שיש בה היגיון רב, אך בניגוד לטבעם: לצאת מעריהם ולהתאגד. הזדמנות זו, שנפלה לידי יהושע, יכלה להביאו לניצחון מוחלט בכיבוש הארץ, ובהתאם לכך הכתוב מבקש להעריך את מידת ההצלחה של יהושע. המלחמה מול מלכי הדרום החלה בתנופה רבה, ונמשכה במרדף מוצלח מלווה בהשלכת אבנים משמים, ובהזדמנות להכות את רוב הכוחות עוד לפני רדת החשיכה. הצלחה זו אפשרה לאחר מכן לכבוש בקלות את הערים שנשארו ללא הנהגה וכוח צבאי משמעותי, אלא רק עם שרידים שהצליחו לחזור לעריהם.

בסיפור המלחמה במלכי הצפון מתוארת מציאות אחרת. תחילת הסיפור אמנם דומה מאד לתחילת הסיפור הקודם: יהושע אכן הצליח להפתיע את מלכי הצפון, כשם שהפתיע את מלכי הדרום. הוא מתואר כמי שזכה לתמיכה אלוקית לפני המלחמה ובמהלכה, ולהשתתפות קולקטיבית של העם. אולם, המשכו של הסיפור חסר, ואין בו תיאורים של שבח מופלגים שמאפיינים את פרק י'. תחת זאת, משובצת החתימה: "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה" (יח).[8] יש לייחס את משמעות הקביעה של המספר על ריבוי הימים של מערכה זו לגורמים החסרים בתיאור המלחמה. האם הקביעה הכרונולוגית אודות הימים הרבים היא אך ורק קביעה ריאלית היסטורית, או שמא היא מביעה הערכה שקשורה להתנהלות מלחמה זו? חז"ל דרשו מונח זה באופן מפתיע לגנותו של יהושע:

אמרו רבותינו: כתיב ביהושע: "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך" (יהושע, א', ח), והיה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו. ולמה נתקצרו שנותיו י' שנים? בשעה שאמר הקב"ה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמך" (במדבר, ל"א, ב) ואף על פי שנתבשר בשורות מות, לא אחר הדבר אלא נזדרז - "וישלח אותם משה" (במדבר, ל"א, ו). אבל יהושע, כיון שבא להלחם עם שלושים ואחד מלכים אמר: אם אני הורגם מיד, מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו; מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנאמר "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה" (יהושע, י"א, יח). אמר לו הקב"ה: וכך עשית?! הריני מקצר שנותיך י' שנים. אמר שלמה "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי, י"ט, כא).[9]

(במדבר רבה, כ"ב, ו [מהדורת מירקין, עמוד 302]).

רד"ק פירש בדרך דומה, תוך שהוא מתייחס לאנלוגיה הניגודית בין פרק י"א לבין פרק י':

"ימים רבים" - ולמעלה אמר "לכד יהושע פעם אחת". רצונו לומר, כי כל המלכים ההם שזכר לכד בפעם אחת בלי הפסק קודם ששבו אל המחנה הגלגלה. ואחר כך עשה מלחמה ימים רבים עם שאר מלכי הארץ עד שלקח הכל.

(רד"ק, י"א, יח).

הקביעה שהמלחמה התמשכה "ימים רבים" אינה נאמרת בחלל ריק, לאור ההשוואה לתיאור המלחמה הקודמת שהדגיש במיוחד את מהירותה ואת משך הזמן הקצר שלה. זאת, גם אם להבחנה בין המלחמות היו סיבות אובייקטיביות הקשורות לכוחם החלש של מלכי הדרום מול כוחם החזק של מלכי הצפון. הסימטריה בין הסיפורים, המדגישה את השווה ואת השונה, מעבירה את הדיון בהבדלים מן השדה הריאלי-צבאי אל השדה הריטורי-ספרותי. לפיכך, מתבקשת המסקנה שמבחינת הכתוב ההבדל בין המערכות נעוץ בהבחנות תיאולוגיות, ולא ריאליות-צבאיות. המלחמה נגד מלכי הדרום זוכה להערכה חיובית, ואילו המערכה הצפונית מוערכת באופן שלילי יותר, והמונח 'ימים רבים' הוא אחד ההוכחות לכך. בהקשר זה יש לציין את ההופעה של המונח בספר דברים, בנוגע לתיאור השהייה הממושכת במדבר בעקבות חטא המרגלים: "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם" (דברים, א', מו). הקבלה זו חשובה במיוחד על רקע הזיקה המהותית בין ספר יהושע ובין סיפור חטא המרגלים, ולאור הטענה שאחת ממגמות המשנה של ספר יהושע היא לבחון את התנהלותם של היחיד והרבים תחת ההשוואה להתנהלות של המרגלים והעם בסיפור שהשפיע רבות על ההיבטים השונים הקשורים לכניסה לארץ. הופעתו החוזרת של המונח גם בסיפור שניים וחצי השבטים - "לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כ"ב, ג) - חוזרת ומדגישה את משך הזמן הארוך של הכיבוש, תוך ציון שניים וחצי השבטים לשבח.[10]

ג. השתתפות העם במהלך המלחמה

אחד ממאפייני העריכה הנבואית הבולטים של ספר יהושע הוא ההופעה וההשתתפות של כל ישראל כקולקטיב במהלך ההתרחשויות המרכזיות המתוארות בספר. איפיון זה קיים ברוב סיפורי המלחמה בספר יהושע, ובמקום שהוא אינו קיים, כמו במלחמה הראשונה בעי (ז'), פירשנו זאת בניתוח פרק ז' כהערכה שלילית. גם בשני הסיפורים הנבחנים בפרק זה - סיפור המלחמה במלכי הדרום וסיפור המלחמה במלכי הצפון - 'כל העם' נזכר בפתיחת תיאור המלחמה, בניסוח דומה:

 

תחילת המלחמה נגד מלכי הדרום (י' ז)

תחילת המלחמה נגד מלכי הצפון (י"א ז)

וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל.

וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם.

 

לעומת התמונה המשותפת בתחילת המלחמות, בהמשך מתפתח הבדל בין שני הסיפורים בנקודה זו. בתיאור המלחמה בפרק י' חוזר הצירוף 'יהושע וכל ישראל עמו' שבע פעמים:

14yehoshua-pic1 

 

בפעם הראשונה ביטוי זה מופיע בסוף תיאור המרדף אחרי חמשת המלכים (טו). לאחר מכן, הוא חוזר חמש פעמים בחלק המתאר את כיבוש ערי הדרום (כח - לט), ובפעם האחרונה הוא מופיע בחתימת הסיפור (מג). ההופעה האחרונה תואמת במדויק את ההופעה הראשונה, ושתיהן שונות מחמש ההופעות המשובצות בתיאור כיבוש ערי הדרום, הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינת ההתייחסות הגיאוגרפית. חמש ההופעות האמצעיות מתארות את אשר התרחש בכיבוש הערים במרחב של ערי הדרום, ואילו פסוקי המסגרת (טו; מג) מתארים את המערכה הגדולה השייכת למרחב הגיאוגרפי הרחוק מזירת המלחמות בדרום יהודה, בגלגל. יושם לב במיוחד לשינוי בניסוח המונח ביחס למקובל. בשונה מ'כל עם המלחמה' או 'כל אנשי המלחמה', בסיפור המלחמה נגד מלכי הדרום כתוב: "יהושע וכל ישראל עמו"; צירוף זה נדיר למדי במקרא,[11] ולכן הריבוי יוצא הדופן של הופעתו בפרקנו נראה מכוון. מסתבר שהוא נועד לחזק את תחושת ההרמוניה שמאפיינת את סיפור המלחמה נגד מלכי הדרום. ההתגייסות המלאה של העם לאורך המלחמה לצד מעורבות אלוקית-ניסית בעוצמה רבה, בתזמון יוצא דופן בניצוחו של יהושע, הביאה לניצחון בזק מוצלח במיוחד.[12] לעומת זאת, התמונה המתקבלת מן התיאור של המלחמה נגד מלכי הצפון, שונה. תיאור המלחמה פותח בנוסח הרגיל בסיפורי הכיבוש: "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ עֲלֵיהֶם עַל מֵי מֵרוֹם פִּתְאֹם וַיִּפְּלוּ בָּהֶם..." (ז), וכך גם נאמר בעקבות ההפתעה: "וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּרְדְּפוּם... "(ח), אך המשך התיאור מורכב יותר. בדרך כלל, הופעת שם המנהיג כפועל יחידי מתפרשת כדרך מקובלת לתיאור מעשי הקולקטיב באמצעות ההתייחסות למנהיג (מטונימיה[13]). אולם, במקרה שלפנינו המעברים החדים והחוזרים מההתייחסות לישראל כקולקטיב אל ההתייחסות ליהושע כפרט מעודדים פרשנות שונה. האנלוגיה בין שני הסיפורים, המבליטה את השינויים והמעברים החדים בין גיבורי הסיפור, מעודדים את התחושה שהכתוב השתמש באלמנטים אלה כדי להדגיש את המתח בין הפעילות של יהושע כאינדיבידואל מסור וצייתן, ובין המחדלים של ישראל כקולקטיב:[14]

וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ ה'....(ט)

וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיִּלְכֹּד אֶת חָצוֹר... (י).[15]

רַק כָּל הֶעָרִים הָעֹמְדוֹת עַל תִּלָּם לֹא שְׂרָפָם יִשְׂרָאֵל

זוּלָתִי אֶת חָצוֹר לְבַדָּהּ שָׂרַף יְהוֹשֻׁעַ.

וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְהַבְּהֵמָה בָּזְזוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ... (יג - טו)

יהושע עקר את הסוסים ושרף את המרכבות (ט); יהושע לכד את חצור (י); הערים לא נשרפו על ידי ישראל (יג1); חצור בלבד נשרפה על ידי יהושע (יג2); השלל נבזז על ידי ישראל (יד); יהושע ציית לכל אשר צוה אותו ה' ומשה (טו). המעברים החדים בין מעשה יהושע לבין מחדלי ישראל, והניגוד הבולט לחזרה המרובה על השותפות בסיפור המלחמה נגד מלכי הדרום, מחדדים את היעדר תיאור השותפות של כלל ישראל בשלבים המתקדמים של המלחמה נגד מלכי הצפון. זאת, לעומת ההבלטה של חלקם בבזיזת השלל ובהימנעות משריפת שאר הערים. חזרת המוטיב "יהושע וכל ישראל עמו" במהלך פרק י', והיעדרותו בפרק י"א, מעודדות את הקורא להבחין בשינויים בין דרכי התיאור של כל אחד מהסיפורים. ניתוח זה תומך בפרשנות שהוצעה לעיל, לפיה הקביעה "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה" (י"א, יח) יוצרת לכאורה, התייחסות שלילית.[16] כלומר, שלא כמלחמה הקודמת, בה יהושע נעזר בה' ובחייליו המסורים, במלחמת הצפון יהושע לא נהנה מתמיכה לאומית ומהתלהבות של 'כל ישראל עמו', ומסתבר שגם לא זכה לתמיכה אלוקית מלאה. מיעוט הכוחות והיעדר הניסים הביאו להתארכות מלחמה. באופן זה נוצרת תמונה שונה מזו שהוצגה בפרק י': בפרק י' מתוארת מלחמה שהתרחשה בזמן קצר במיוחד, והתיאור ארוך ומפורט; ובפרק י"א מתאר העורך מלחמה שהתנהלה תוך קשיים ולאורך זמן רב, ודווקא היא מתוארת בקיצור יחסי. רוחם של רבים מבני ישראל רפתה, ולצד רפיון הרוח התרופפה גם העזרה האלוקית. בהמשך נברר מה גרם לרפיון הרוח ומה היו תוצאותיו.

ד. מנהיגות יהושע במלחמת הדרום ובמלחמת הצפון

בסיפור המלחמה במלכי הדרום מופיעה דמותו של יהושע כמנהיג מוביל, המנהל ויוזם בעצמו את מהלך העניינים, אפילו במה שקשור למעורבות האלוקית במהלך המלחמה. ההערה המפליגה: "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל" (י' יד) מדגישה דבר זה יותר מכל. שני סיפורי המלחמה בולטים בשונותם גם בתחום זה: בסיפור מלחמת הדרום שמו של משה לא נזכר כלל. נראה שעובדה זו קשורה למגמה נדירה בספר, המתארת את דמותו של יהושע כמנהיג עצמאי שאיננו תלוי בדמותו של משה. לעומת זאת, בסיפור המלחמה במלכי הצפון בולטת לעין המגמה השנייה, המעמידה את יהושע בצילו של משה: "וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה'" (י"א, יב); " ַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (י"א, טו). החזרה על יחסי ה'-משה-יהושע, כאשר ה' מצווה את משה ומשה מצוה את יהושע, וכן תוספת התואר 'משה עבד ה', מבליטים את הפערים בין דמותו של משה לבין דמותו של יהושע בפרק י"א, ובוודאי שהדבר ניכר לנוכח ההשוואה רבת הפנים לפרק י'. נתון זה מחזק את ההשוואה הניגודית בין תיאור המלחמה במלכי הדרום, בו זוכה יהושע להערכה יוצאת דופן, לבין תיאור המלחמה במלכי הצפון, בו יהושע מתואר בדרך שגרתית.

 

**********************************************************

 
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                               http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

לתגובות:[email protected]

 
 

**********************************************************

 

 

 



[1]   אפשר שהם שני שורשים שונים, 'ויהמם' שייך לשורשים הכפולים (ע"ע) ו'יהם' לשורשים הרגילים (ע"ו).

[2]   השוו תהלים, י"ח, יד - טו.

[3]   פסוק כח חוזר לתאר את אשר קרה במהלך אותו יום בזמן שהמלכים היו במערה, ולפיכך התיאור פותח בלשון העבר הרחוק: "ואת מקדה לכד...". עיקרון זה, שפועל המשובץ לאחר הנושא או המושא מצביע על פעולה קודמת שנגמרה, נוסח כבר על ידי רש"י:

"והאדם ידע" - כבר, קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן. וכן ההריון והלידה, שאם כתוב "וידע אדם" נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים"

(רש"י, בראשית, ד', א).

[4]   ייתכן שהביטוי "עד יקם", מורה על התכלית שלשמה נעשה הנס, דהיינו כדי לאפשר את הנקמה בגויים; וייתכן שהוא מורה על משך הזמן שהשמש נעצרה, דהיינו היא נעצרה עד לסיום הנקמה באויבים.

[5]   אמנם הפירוש המקומי לפסוק זה תומך בכיוון של צייתנות למצווה "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים, כ"א, כג); אך השדה הסמנטי שבסיפור כורך את הפסוק עם הנס ועם התיאור הנוגע לדחיפות שאפיינה את המהלך כולו. מעניין לשים לב לביטוי "ביום ההוא", המופיע בנוסח המצווה בספר דברים, ואפשר שגם הוא תומך בלכידות שבין תיאור קיום המצווה ובין תיאור לכידת הערים שכולן נעשו באותו היום.

[6]   למסירות זו אתייחס בהמשך.

[7]   בסיפור מלחמת שאול במכמש (שמואל א', י"ד, לו - מו), למשל, עייפות העם הובילה לחוסר היכולת של שאול לממש במלואה את ההצלחה שהושגה במכה הראשונה.

[8]   בשיעור הקודם  עסקנו במקומם של פסוקים אלו בשאלת גבולות הסיפור. כאמור שם, לדעתנו פסוקים אלה שייכים לסיכום מלחמת הצפון, וזאת למרות שמדובר בהם גם על חבלי ארץ דרומיים. גם אם לא נקבל עמדה זו, מוסכם שהסיכום הכולל של מלחמות כנען מעלה נתון חדש על הימים הרבים של התמשכות המלחמה על מלכי כנען. בהתחשב בעובדה שהמלחמה נגד מלכי הדרום הסתיימה באופן מהיר (על פי הסיכום שבסוף התיאור בפרק י'), מתבקשת המסקנה שהעריכה הנבואית מייחסת לשלב המלחמתי שלאחר מלחמת הדרום  משך זמן ממושך. .

[9]  נראה שחז"ל דרשו את משמעות הביטוי 'ימים רבים' בהקשריו השונים כמונח שמתאר תחושות סובייקטיביות של צער:

"ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא, ט"ו, כה); והלא שבעת ימי נדה הן, ולמה קרא אותן "ימים רבים"? אלא לפי שפורשת מבעלה, והם ימים של צער, לפיכך קרא אותן ימים רבים. כיוצא בו: "ויהי בימים הרבים ההם" (שמות, ב', כג), לפי שהיו ימים של צער קרא אותן "ימים רבים". "ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית" (מלכים א', י"ח, א), והלא לא היו ג' שנים?...אלא לפי שהיו ימי רעב נקרא ימים רבים. כיוצא בו: "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום" (אסתר, א', ד), אלא לפי שהיו ימים של צער קרא אותן "ימים רבים". כיוצא בו: "ימים רבים עשה יהושע מלחמה" (יהושע, י"א, יח). כיוצא בו: "וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא כהן מורה" (דברי הימים ב', ט"ו). והא כתיב "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים" (יהושע, כ"ד)? אלא על שעבדו עבודת גילולים נקראו ימים רבים.

(תנחומא, מצורע, ו').

[10]  באופן זה משתמש הכתוב בשני מאפיינים מובהקים של העריכה הנבואית: התארכות הכיבוש והזיקה לחטא המרגלים מחד, ותיאור השבח של שניים וחצי השבטים מאידך.

[11]  בסך הכל 14 פעמים במקרא כולו, ובספר יהושע רק עוד פעם אחת: "ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנתיו ואת שורו ואת חמרו ואת צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו וכל ישראל עמו ויעלו אתם עמק עכור" (ז', כד). מעניין שביטוי זה מופיע בתיאור התיקון של חטא עכן ולאחר סיפור התבוסה בעי, שאחד המאפיינים הבולטים שלו הוא מיעוט הלוחמים שהשתתפו כתוצאה מעצת המרגלים.

[12] בהתאם לאחד המסרים של ספר יהושע, של שותפות במלחמה בין ה' ובין ישראל.

[13] כך מכונה השימוש ב'חלק המייצג את השלם'.

[14]  תופעה דומה מצויה בספר שמואל: "ויאמר שאול מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר... ואת היותר החרמנו" (שמואל א', ט"ו, טו). המעבר בין התיאור המבדיל של שאול: "חמל העם", ובין התיאור המכליל: "ואת היותר החרמנו" משמש כאן כאמצעי ריטורי-אירוני להציג את שאול כמי שמסיר מעליו את האחריות לחטא. במקרה שלפנינו, הכתוב נוקט בדרך דומה אם כי הפוכה: הוא מבחין בין פעילותו המסורה והצייתנית של יהושע ובין היעדר הפעילות של העם באמצעות ההתייחסות המבחינה.

[15] ניגוד זה בולט במיוחד לנוכח המונח הרווח בפרק י', "וישב יהושע וכל ישראל עמו", כפי שהודגש לעיל.

[16]  טענה זו נסמכת על ההוכחה שהובאה לעיל, שמשך הזמן "ימים רבים" מצוי בגבולות היחידה של סיפור המלחמה במלכי הצפון, והוא עומד בניגוד לאיפיון "פעם אחת" (י', מב), החותם את סיפור המלחמה במלכי הדרום.