משמעות כיוון המשכן מזרח-מערב

בשיעורים הקרובים, ברצוננו לעסוק בסוגית כיווני המשכן, ובמשמעותה הרוחנית^[1]. בדומה לשיעורים הקודמים, ההנחה שבבסיס שיעורים אלו הינה כי כיוון המשכן ממזרח למערב אינו עניין מקרי וסתמי, כי אם בעל משמעות רוחנית. לאור הנחה זו, ברצוננו לבחון את סוגיית כיווני המשכן בשתי רמות:

• כיצד באה נקודה זו לידי ביטוי במשכן (ואחר כך במקדשים השונים), ומהי המשמעות של עניין זה בפרטי העבודה במשכן ובמקדש?
• מהי משמעות עובדה זו ברמה הכללית? כלומר, מהי משמעות ההליכה מזרחה בכל התנ"ך כולו? האם כיוון זה בא לבטא ענין שהוא לכתחילה או להיפך זוהי מציאות של תיקון? האם המשמעות הרוחנית של הכיוונים בתנ"ך, תואמת או מבטאת את משמעות ציר זה במשכן?

בשיעור זה נסקור את המקומות בהם עולה נקודה זו במשכן ובמקדש. בשיעורים הבאים בעז"ה נעסוק במשמעות נקודות אלו, במשכן ובכלל.

כיוון המשכן

א. כיוון המשכן אינו מפורש בתורה. אולם, מתוך ידיעת מיקומו של פתח המשכן בצד מזרח, והיות וחלקו המערבי האחורי סגור, ברור שהמבנה הוא מבנה ארוך מלבני.

כך גם בבית ה' בימי בית ראשון, הכיוון לא מפורש וניתן להסיקו רק מתוך ההקשר. רק במסכת מידות המתארת את המקדש בסוף ימי בית שני, נאמר במפורש כי קדש הקדשים ממוקם בצד המערבי.

ב. לאור דברים אלו, ברור כי העבודה הינה ממזרח למערב - וככל שנכנסים מערבה יותר, הכניסה הינה פנימית יותר. העבודה בחצר הינה חיצונית וגשמית יותר, לעומת העבודה בהיכל שהינה רוחנית ופנימית יותר[2]. ניתן לראות עובדה זו בכמה מקומות:

• היחס בין מזבח חיצון למזבח פנימי.
• היחס בין עבודת הקרבנות הגשמית יותר, להדלקת הנרות והקטרת הקטורת בכל יום.
• היחס בין בין העבודה בהיכל בכל יום, והעבודה המיוחדת ליום הכיפורים.

בצורה מפורשת, עניין זה נאמר במשניות שבתחילת מסכת כלים, המתארות את מדרגות הקדושה:

"...בין האולם ולמזבח, מקודש ממנה - שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם. ההיכל, מקודש ממנו -שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידיים ורגליים. בית קודש הקודשים, מקודש מהן - שאין נכנס לשם אלא כוהן גדול ביום הכיפורים, בשעת העבודה"     (כלים פ"א, משנה ט).

דרגת הקדושה הגבוהה ביותר היא קדש הקדשים הנמצא בחלק המערבי ביותר של המבנה, וממנו מזרחה מתפשטת הקדושה ויורדת בדרגתה.

ג. הפתחים מכוונים ממזרח למערב, מסך שער החצר הינו המזרחי ביותר, ממנו נכנסים לחצר, וממנה דרך פתח אוהל מועד אל הפרוכת המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים.

כך גם לדורות, הכניסה במזרח וקדש הקדשים במערב. בסוף בית שני, שער שושן במזרח מוביל לכיוון שער עזרת נשים ומשם דרך שער ניקנור, שער האולם ההיכל וקדש הקדשים, וכולם מכוונים באופן מדוייק ממזרח למערב.

עבודת האדם במקדש ממזרח למערב

מעבר לכיוון המשכן, המכוון בציר מזרח-מערב כפי שראינו לעיל, גם עבודת האדם במקדש מכוונת על ציר מזרח ומערב.

בטרם ניגש לבחון את פרטי העבודות המבטאות עקרון זה, נציין כי סוגיה זו עולה בדברי הגמרא במהלך דיוניה אודות מיקום השכינה:

"...דאריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה דכתיב 'וצבא השמים לך משתחוים' (נחמיה ט'). מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודלמא כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לאחוריו ומשתחוה?..."                (בבא בתרא כה.).

אחת מן ההבנות העולות בפירוש הגמרא שם הינה כי האדם העובד במקדש פונה גם הוא לכיוון מזרח, ולכן הוא מעין שליח של הבריאה כולה. לבריאה בכלליותה אין בחירה, והאדם הבחירי העובד במקדש משמש לה כמעין שליח ציבור.

אם היינו מנסחים עקרון זה ניסוח מחשבתי היינו אומרים על פי השקפת הרב קוק זצ"ל כי האדם מוציא מן הכח אל הפועל את הערגה של הבריאה אל הבורא. האדם, נזר הבריאה, אמור בעצם לייצג אותה לפני הבורא.

ברגע שהאדם הנמצא במקדש משתחווה ממזרח למערב מידי יום ביומו, ופעמים יותר מפעם אחת ביום, הרי שהוא מכליל את הבריאה יחד עמו כביכול ובבחירתו. בצלם אלוקים שבו, הוא מעלה את הבריאה כלפי ה'^[3].

 

 

ניתן למצוא ביטויים רבים לעקרון שכינה במערב במקדש:

• תחילה כפי שציינו לעיל, מבנה המקדש עצמו מעיד על נקודה זו. כך במשכן, בבית ראשון, בבית שני ובמקדש העתידי עליו ניבא יחזקאל. נקודה זו באה לידי ביטוי בצורה ברורה בציר הכניסה למשכן ולמקדש, כאשר כל השערים מכוונים אחד מאחורי השני (במשכן: פתח שער החצר, פתח אוהל מועד והפרוכת, ובמקדש: שער שושן, שער עזרת נשים, שער ניקנור, שער האולם, שער ההיכל וקודש הקדשים)^[4].
• מיקום וכיוון הארון:

"תנו רבנן כל הכלים שבמקדש ארכן לאורכו של בית, חוץ מארון שארכו לרחבו של בית וכך היה מונח וכך היו בדיו מונחים... מה ארון צפון ודרום..."                                     (מנחות צח.)[5].

מיקומו של הארון בנקודה הכי מזרחית, וכיוונו על ציר צפון דרום, יוצר בעצם את נקודת ההתייחסות של כל ציר הכניסה מזרח-מערב^[6].

• כל כיוון עבודת האדם ממזרח מערבה:
  1. עבודות פנימיות: כניסה להיכל, וביוה"כ כניסה לדביר לקודש הקדשים.
  2. לגבי העזרות: עזרת נשים במזרח, עזרת ישראל מערבה יותר, עזרת כהנים מערבה יותר. השערים וכיוון הכניסה וההסתכלות ממזרח למערב (וראה להלן בדברי רש"י לברכות נד. ויומא טז).

 ד. ניתן לשרטט קו דמיוני בתוך המשכן, היוצר קו בציר מזרח-מערב:

I. בתוך ההיכל - מצפון לציר: השולחן. מדרום לציר: המנורה. במרכז: מזבח הקטרת.

II. בעזרת הכהנים - בצפון: בית המטבחיים. בדרום: המזבח.

מעניין כי בשניהם החלק החומרי-גשמי בצפון, ואילו החלק הרוחני בדרום: שחיטה בצפון, הזאת הדם בדרום.

נציין כי במבנה המזבח עצמו- בקרן דרומית- מזרחית אין יסוד, ויסוד מלא קיים רק בצד צפון ומערב. וכן זריקת מתנות הדם רק בקרן מזרחית-צפונית ומערבית- דרומית.

 

 

ה. אומר המדרש:

"הנה זה עומד אחר כותלנו- אחר כותל מערבי של בית המקדש, למה שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם- למה שהשכינה במערב"                               (מדרש רבה שה"ש פרשה ב פסקה כו).

"אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי שנאמר 'הנה זה עומד אחר כותלנו'"

                             (שמות רבה פרשה ב', זוהר חלק ב דף ה)

לא במקרה ההתייחסות היא דווקא לכותל המערבי של המקדש ולא לכתלים מן הכיוונים האחרים, וכך עולה גם מדרשות נוספות:

"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים"           (ברכות נד.).

"כנגד שער המזרח: ...לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה. שער המזרח, שער עזרת הנשים ושער עזרת ישראל ופתח האולם וההיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון כשהיה אמה טרקסין"           (רש"י שם).

ו. עקרון השכינה במערב, בא לידי ביטוי גם במבנה הכתלים, כפי שעולה מדברי הגמרא במסכת יומא (טז.) הדנה בדברי המשנה במסכת מידות:

"כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים, חוץ מכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל"                                                     (פ"ב, משנה ד).

ומסביר רש"י:

"ומתכוין ורואה - מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים הימנו פתחו של היכל כשהוא מזה בדם דכתיב 'והזה אל נוכח פני אוהל מועד' (במדבר י"ט). ואם היה הכותל גבוה, אעפ"י שהשערים מכוונים זה כנגד זה שער הר הבית כנגד שער עזרת הנשים ושער עזרת נשים כנגד שער העזרה הגדולה ושער העזרה כנגד פתח ההיכל, לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים לפי שההר הולך ומגביה ועולה..."                                                         (רש"י שם).

ז. עקרון השכינה השורה במערב, עולה גם מתוך העבודה עצמה, ונביא לכך מספר דוגמאות:

- פני השוחט ופני הבהמה הנשחטת - למערב:

"בא לו אצל פרו [פר כה"ג ביום הכיפורים] ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה"                                                 (יומא פ"ג, משנה ח).

"...וכך היתה עקידתו [של טלה קרבן התמיד] ראשו לדרום ופניו למערב. השוחט עומד במזרח ופניו למערב. של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, על טבעת שניה. של בין הערביים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה "      (תמיד פ"ד, משנה א).

הגמרא על אתר מבארת כי הטעם לשינוי המיקום בין שחיטת השחר לבין הערביים נעוץ במהלך קרני השמש. בבוקר, השמש במזרח ושולחת קרניים למערב, ובין הערביים השמש במערב ושולחת קרני אור למזרח. לפיכך, תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, ותמיד של בין הערביים על קרן צפונית מזרחית. בצורה דומה, גם בחירת הטבעת לשחיטה נובעת מאותה סיבה: מחמת גובהו של המזבח, שהיה גבוה עשר אמות, לא היה מגיע אור השמש לסדר הראשון של הטבעות אלא לסדר השני בלבד. כלומר ההלכה לוקחת בחשבון את היחס בין השחיטה לבין הופעת השמש^[7].

יש לציין כי רבנו חננאל בפירושו לגמרא ביומא (סב:) מבאר את מיקום הקרבנות באופן הבא:

"כנגד היום- כנגדו ולא אצלו כלומר של שחר ונשחט במערב כנגד המזרח ושל בין הערביים במזרח כנגד המערב".

בדבריו הוא כלל אינו מזכיר את עניין השמש או הצל[8].

- הנר המערבי במנורה:

" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם"           (ויקרא כ"ד א-ג).

"...אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים"                            (שבת כב:).

"דתניא 'אל מול פני המנורה יאירו' - מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה" (מגילה כא:).

רוב הראשונים פירשו כי מצות הנר המערבי הינה שיהיה דולק תמיד שנאמר "לפני ה' תמיד" (ויקרא כ"ד,ג) זה נר מערבי לפני ה', שממנו נדליק את המנורה בין הערביים (רשבא', תוס', ראב"ד ועוד).

ניתן לסכם ולומר כי בכל פרטי העבודה אנו רואים את הפניה למערב: בהיכל עצמו (נר מערבי), בעזרה (בשחיטה - השוחט וכן הבהמה) ואף בהר הזיתים מחוץ למקדש. כפי שראינו, נקודה זו אף משפיעה על מבנה הכתלים והשערים.

 -על פי אותו עיקרון ישנן עבודות במקדש בהן היו מוציאים את העבודה מזרחה:

- שריפת פרה אדומה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים"   (במדבר י"ט, א-ד).

"וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה כיפין על גבי כיפין וכיפה כנגד האוטם. מפני קבר התהום שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה                                

...וזקני ישראל היו מקדמין ברגליהם להר המשחה...

...ועצים היו מסודרים שם... ועושין אותה כמין מגדל ופותחין בה חלונות וחזיתה מערבה....

כפתוה בחבל של מגג ונתונה ע"ג המערכה ראשה בשרום ופניה למערב הכהן עומד במזרח ופניו למערב...טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים"                      (פרה פ"ג, משנה ו-ט).

"כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מהכותל המזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם"                 (מידות פ"ב, משנה ד).

בשעיר לעזאזל:

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה"    (ויקרא ט"ז, ח-י).

המשנה ביומא (פ"ו, משנה ד) מתארת כי לשם הוצאת השעיר, נבנה כבש מיוחד לכיוון המדבר. השעיר לעזאזל המוציא את עוונות בני ישראל מן המקדש לארץ גזרה, פונה דוקא מזרחה - לכיוון המדבר^[9].

בהקשר זה, מעניין מאוד לראות כי הבמות אותם בונה שלמה לעבודה זרה, נמצאות ממזרח לעיר:

"אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמלך שיקוף בני עמון וכן עשה לכל נשיו הנוכריות מקטירות ומזבחות לאלוהיהן"                                      (מלכים א י"א,ז).

וכן מתבאר מן הפסוק המתאר את ביעור העבודה הזרה בימי יאשיה:

"ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר מימין להרי המשחית אשר בנה שלמה מלך ישראל לעשתרת שקץ צידנים ולכמוש שקוץ מואב ולמלכו תועבת בני עמון טמא המלך"     (מלכים ב כ"ג, יג).

מהפסוק עולה כי הבמות הן מדרום להר המשחית הוא הר הזיתים, כלומר ממזרח לעיר דוד.

מעבר לנימוקים השונים לבחירת המקום (מקום גבוה לעבודה זרה, ממנו ניתן לפנות מזרחה לא רק לאהלי מואב ועמון אלא גם לכיוון הופעת השמש, לא מול מקום המקדש ממש אלא מול העיר), יתכן כי יש בבחירת המקום לעבודה זרה נקודה נוספת. בהמשך לדברינו כאן, ייתכן כי בניית הבמות ממזרח לנחל קדרון, גבולה המזרחי של ירושלים ממזרח למקדש ולעיר, קשור גם כן למגמה הזאת שבמות לעבודה זרה נבנות ממזרח וזאת למרות שהיתה אפשרות לבנותן במקומות אחרים, ממערב או מדרום.

דוגמה נוספת של סילוק מזרחה היא הוצאת הדמים מן המקדש לנחל קדרון:

"ובקרן מערבית-דרומית (של מזבח) היו שני נקבים. כמין שני חוטמין דקין שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון" (מידות פ"ג, משנה ב).

לסיום פרק זה נציין נקודה מעניינת כי סילוק השכינה מן המקדש לקראת חורבן הבית הראשון כפי שמתואר ביחזקאל מציין את עזיבת השכינה מזרחה אל הר הזיתים "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר" (יחזקאל י"א, כג)^[10].

צדדי המזבח ומשמעותם הרוחנית

הרב הירש בפירושו (ויקרא א', ה) עמד על כמה משמעויות של הכיוונים הקשורים למיקומו של המזבח ולעבודות הנעשות בו:

"...ולפיכך משנפתחו דלתות ההיכל, הרי צידי המזבח הם בצידי המקדש: צד מערב מסמל בארון את התורה; צד דרום מסמל במנורה את הרוח; צד צפון מסמל בשולחן את השפע החומרי; ואילו בצד מזרח מצוי השער, שהעם יבוא בו למקדש. הוא מסמל אפוא את העם בדרכו למקדש, מוצאו מן התורה, השולחן והמנורה- ושלמותו האידאלית במזבח הקטורת. צדדים אלה נפגשים בפינות, וזו משמעותן: מערב-דרום מסמל את חיי הרוח הנובעים מהתורה; דרום-מזרח האומה שמקורה בחיי רוח ופניה לתורה; מזרח-צפון שפע חומרי המתפתח מכוח האומה; צפון-מערב שפע חומרי המוקדש לתורה, ומקורו באומה הנישאת ברוח התורה...

ארבעת היסודות האלה רמוזים גם במצוות תפילין. בתפילין של ראש הם פונים אל ההכרה- אחד לאחד; בתפילין של יד הם באים כאחד לידי קיום. "קדש" – קידוש האומה בתורה: מזרח; "והיה כי יביאך" – השפע החומרי המושפע על האומה: צפון; "שמע" – חיי הרוח שנתעוררו בתורה: דרום; "והיה אם שמוע" – קיום התורה מתוך עושר: מערב. או מוטב "קדש" – דרום-מזרח; "והיה כי יביאך" – מזרח-צפון; "שמע" – מערב-דרום; "והיה אם שמוע" – צפון-מערב.

והנה כבר הסברנו במאמרנו על תפילת שמונה עשרה (ישורון, שנתון יב): אופייני הדבר לכל תפיסת ההיסטוריה היהודית, שלא היה יסוד לקרן דרומית-מזרחית של המזבח. רק בצד צפון ומערב היה יסוד מלא. ואילו בצד מזרח ודרום היתה רק התחלה ראשונה של יסוד. אמה בקרן צפונית-מזרחית ואמה בקרן מערבית-דרומית. אורכו של יסוד המזבח היה שלושים ושתים אמה. אך בצד מזרח ובצד דרום חסרו שלושים ואחת אמה. וזו משמעות הדברים: קיבלנו מידי ה' תורה וארץ חמדה טובה; הללו הם בבחינת מערב וצפון, והיה להם יסוד מלא; אך מתנות אלה הנתונות מידי ה' דורשות מאיתנו מסירות ופעילות: חיי רוח שמקורם בתורה – ואומה שכל מעייניה בתורה; הללו הם בבחינת דרום ומזרח, ונעשתה בהם רק התחלה ראשונה. ואולי אין בכך משום העזה יתרה: חסרון היסוד הדרומי-מזרחי הוא סיבת כל התלאות של תולדות ישראל; ואילו השלמת הקרן הדרומית-מזרחית היא התכלית והתקווה של כל עתיד בישראל.

תפיסה היסטורית זו מקבלת משקל נוסף על פי האמור במסכת זבחים נג ע"ב; שהרי כך מתבאר שם חסרון היסוד שבקרן דרומית-מזרחית: לפי שלא היתה בחלקו של "טורף"; הוה אומר: הקרקע לצורך השלמת היסוד לא היה בחלקו של בנימין כי הגבול בין בנימין ליהודה עבר בהר הבית; זאת – לשיטת הסוברים, שירושלים נתחלקה לשבטים (יומא יב ע"א, מגילה כו ע"א). בתחום יהודה היתה כל הכניסה המזרחית, הלשכות - ביניהן גם לשכת הגזית, שהיתה מושב הסנהדרין הגדולה – ומן שלוש העזרות: עזרת נשים, עזרת ישראל ועזרת כהנים עד למזבח. ואילו מקום המזבח וכל אשר ממערבו – כלומר, המזבח, המקדש, וקדש הקדשים - כל אלה היו בגבול בנימין. וכבר העיר מהרש"א בחידושי אגדות לזבחים שם: גם מספר שופטים (א ח,כא) מוכח, שיהודה ובנימין נטלו שניהם חלק בירושלים; וכן נראה גם מחלוקת גבולות הארץ שבספר יהושע (טו,ח: יח,כח). גם בברכת משה נזכר בנימין לאחר יהודה; מפסיק ביניהם רק שבט לוי שהיה שותף עם שניהם, יהודה זכה במלכות (דברים לג,ז) בנימין זכה בשכינה (שם יב) ואילו לוי נטל חלקו עם שניהם (שם י). הוא היה שותף בסנהדרין שביהודה – שהרי נאמר בו "יורו משפטיך ליעקב"; והיה לו חלק במזבח שבגבול בנימין, שהרי נאמר בו "ישימו קטורה" וגו'. לא בגבול שבט המושלים של גור אריה יהודה, אלא בתחום הדל והצעיר שבשבטים עמד בית המקדש על פי מסורת זו; ובמידה שהיסוד פגע בגבול יהודה- לא הושלם בניינו. והרי כאן אמת גדולה, הממצה את כל תכלית תולדות ישראל: ראוי, שמלכות ישראל תהא חדורה ברוח התורה: אף היא תהיה רק אמצעי כדי לכוון את האומה לתורה. ראוי, שיונח בה היסוד הדרומי והמזרחי של המזבח. אך איחוד זה של הכוח והרוח הוא חזון לעתיד לבוא. נצר יפרה משורש יהודה, והוא יכרוך כח וחיל עם רוח ממרום. רק בנוח עליו הרוח הוא ילבש גאות ועוז (ישעיה יא,א ואילך): ורק הוא יהיה "כהן על כסאו" (זכריה ו,יג). אך ברוב התקופות של תולדות ישראל לא היתה בעמנו "ממלכת כהנים". רוח התורה ועם התורה לא מצאו להם יסוד בגבול המלכות; לא הושלם היסוד הדרומי והמזרחי – משפגע בגבול יהודה.

משלא היה יסוד בקרן דרומית-מזרחית, יכלו שתי מתנות שהן ארבע להיזרק רק בקרן מזרחית-צפונית ובקרן מערבית-דרומית. זריקה ראשונית היתה בקרן מזרחית-צפונית והשניה בקרן מערבית-דרומית".

בהמשך הדברים הרב הירש עומד על משמעות צפון ודרום, ובסוף דבריו הוא עומד על טעמן של הזריקות על הקרן המזרחית-דרומית ועל הקרן המערבית-דרומית:

"המילה, ההכנעה והקידוש של החומר והחושים, היא תנאי ראשון לקיום המוסרי של הכלל והפרט בישראל (עי' בראשית יז,י) שחיטה בצפון וקיבול דם בצפון. ביטול הקיום החושני ללא ביקורת וכניסה לתחום שלטון המקדש – הם תנאי ראשון לתיקון כל חסרון מוסרי. מש"הומתה" החושניות, הרי היא מצפה לתחיה מוסרית. לשם כך היא תובא לדרום כדי ליאור באור הרוח. תוך כדי הליכה מדרום למזרח היא תלמד במזרח, שהיחיד הוא חלק של "עם התורה". ותוך כדי זריקה בקרן מזרחית-צפונית תידרש ממנה פעילות ראשונה: ניצול כוחות החומר והחושים תוך זיקה לכלל הלאומי. וכך יזכו החומר והחושים לקידושם הראשון. שהרי זו ראשית השחרור של החומר והחושים. הם יצאו מכבלי השעבוד הגופני ויחלו להתעלות בחירות מוסרית, - אם תינטל מהם מגמת האנוכיות והם ישתעבדו לאחוזת אדם ולמטרות הכלל. ממון שנרכש רק לצורך פרנסת בעליו איננו עולה במעלתו על מאכל בהמה. אך אם הוא נרכש כדי לפרנס בו אחרים, אן אם בעליו מתפרנסים בו כדי לגמול חסד עם אחרים – כבר הוא כלול בתחום חירות המוסר של החובה והאהבה והקדושה. הן זו התורה היוצאת ממזרח המקדש שממול ארון העדות: אין דין ליחיד שהוא רואה את עצמו כחלק מן הכלל. אלא עליו לדעת, שייעוד כלל ישראל הוא בתורה. והן תורה זו איננה דורשת את השמדת כוחות החומר והחושים. אלא היא מורה, לנצל את החומר והחושים כדי להגשים מטרות אלוהיות. היא שואפת לזווג שמים וארץ. "לנטוע שמים בארץ ולהעלות את הארץ לשם שמיים" – וכמאמר הנביא: "לנטוע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז). הנה זה כלל הייעוד של כנסת ישראל. אכן החושניות שהומתה בצפון תזכה להארה בדרום, - והיא תקום לתחיה אלוהית-אנושית בזוית העלייה של קרן מזרחית-צפונית.

האדם המורכב מחומר ורוח ממשיך בהקפתו כלפי ימין. תוך כדי הליכה מצפון למערב הוא ילמד להקדיש את כל כוחותיו לה'. כל מה שנערך לפניו בשולחן חייו ישועבד לקיום התורה, המונחת תחת כנפי הכרובים, הנה זו תכלית כל חייו ותוך כדי זריקה לקרן מערבית-דרומית תידרש ממני פעילות שניה: עליו להאיר את רוחו בתורה ולהגות בה יומם ולילה. שהרי זו תנאי לכל עליה אל פסגת המוסר. הנה אתה שתי הפעיליוית הרמוזות בשתי מתנות שהן ארבע בקרן מזרחית-צפונית ומערבית-דרומית. סיפור החומר ללא אנוכיות והארת הרוח בתורה. באלה הוא התרשל בעבר, ומכאן ואילך ישקוד על קיומם. רק כך יתכפר לו על רשלנותו, ורק כך יזכה להתקרב אל ה'".

הרב מונק (עולם התפילות א, ע' קכו-קל) דן אף הוא במשמעויות הכיוונים בהקשר לזריקת הדם על המזבח:

"בהסתמך על פירושי המקובלים (עיין של"ה בסידור שלו), נשתדל להראות לקמן, כיצד י"ב (או י"ג) הברכות האמצעיות של תפילת י"ח הן חיקוי מדוקדק של זריקת הדם על פרטי פעולותיה, ואילו שלוש הברכות הראשונות בתורת פתיחה ושלוש האחרונות כדברי סיום הן מסגרת לגרעין העיקרי הזה.

ואלה הם דברי הפסוק (ויקרא א', יא), המצוה על זריקת דם התמיד בעולת הצאן: 'וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב'. לפי פירוש הגמרא (זבחים נג:) ולפי ההלכה שבמשנה נעשה פה בעצם 'שתי מתנות שהן ארבע' (משנה זבחים ה,ד), דהיינו, שהכהן 'בא לו לקרן מזרחית-צפונית ונותן הדם מזרחה-צפונה', ואחר כך הוא הולך מסביב למזבח לקרן 'מערבית-דרומית ונותן מערבה-דרומה' (משנה תמיד ד,א). וכך נזרק הדם 'על המזבח סביב' לשם הבאת כפרה. אין ספק שלפי המסורת יש משמעות רעיונית מסוימת לארבע קרנות המזבח (או בכלל לארבע רוחות השמיים), שבכל אחת מהן מתבטא רעיון מיוחד: [המזרח, למשל, מסמל את חיי הרוח וכל הכוחות הרוחניים (עיין במדבר רבה, ב: 'מזרח שממנו אור יוצא לעולם, יהיו כנגדו בעלי תורה'), ומכאן גם מקומה של המנורה במזרחו של ההיכל; הצפון, כנגד זה שבו עמד שולחן הזהב עם לחם הפנים, רומז על החיים הגשמיים והחומריים (עי' גם איוב לז,כב: 'מצפון זהב יאתה'); במערב שרתה השכינה, עיין גמ' זבחים קיח, ע"ב. שלפי דבריה השכינה לעולם במערב: 'בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל... ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין' (שבמערב); ואולם הדרום, ששם מגיע מסלול השמש לשיאו, נחשב כמקור כל הכוחות החיוביים הפוריים והמיטיבים (עיין במדבר רבה ב: 'דרום- טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם'), ומשום כך היה בדרום גם חלקו של שבט יהודה, שהוא מוכתר בכתר המלכות וממנו יצא גם המלך המשיח לעתיד לבוא.

לפי דברינו, הרי הקרן המזרחית-צפונית היא המקום שבו נפגשים הכוחות הרוחניים והחומריים של האישיות הפרטית, ואילו הקרן המערבית-דרומית מסמלת את הכוחות המקבילים של ברכה ופריון בתחום הרוחני והחומרי, כאשר הם פועלים במסגרת הכלל והציבור. 'השראת השכינה' מצד אחד, שבה מתגלה ה' כמחוקק הא-לוהי, ומיאדך גיסא הכתרת מלך או מינויו של מנהיג על העם. ולפי זה משמעות זריקת הדם על ארבע קרנות המזבח היא, שהמקריב או המתפלל תפילה תמורת קרבן, מוכן להתמסר לעבודת ה' בכל גופו ובכל נפשו. ואפילו לשפוך בשירות זה את דמו ממש בשעת הצורך - כדי לזכות לכפרה ולטהרה לפני מזבח ה' במובן 'הכפול שהוא פי ארבע': כאישיות פרטית וכחבר הציבור או האומר. י"ב הברכות האמצעיות של תפילת י"ח, המקבילות לפעולותיה של זריקת הדם, אינן כוללות אפוא אלא ארבע קבוצות של שלוש שלוש ברכות, הנוגעות בדיוק כמו 'שתי המתנות (של הדם) שהן ארבע', לכוחות הרוחניים והפיסיים של כל אישיות בפרט ושל האומה בכלל.

ברם, התייחסות זו של ערכי העולם הזה לארבע רוחות השמים איננה מבוססת על השקפה סמלית בלבד כי אם על הכרה מציאותית עמוקה, שלפיה כל ההרמוניות העיקריות של התבל מיוסדות על סדר קבוע, המקביל לפעולותיהם התכליתיות-המתואמות של כוחות הטבע השונים. וכשם שבעולם התחרות המדומה של הכוחות אינה אלא התמזגות מתוכננת מראש של זרמי כוח הנובעים מארבע רוחות השמים, כך מסתמך גם בחיי האנושות שיתוף הפעולה המוצלח שבין כל הכוחות הפרטיים המנוגדים על סידור שיטת הארמוני הנצחי, שהוא מעשה ידי המנהיג האלוהי. הדוגמה הקלאסית לעריכת כוחות אלה היא סדר השבטים במחנה ישארל בעת חנייתם במדבר. סדר זה מקביל בדיקדוק לסדר ארבע חיות הקודש, נושאי המרכבה האלוהית של הקב"ה (עיין יחזקאל א): 'כשם שברא הקב"ה ד' רוחות העולם כך סיבב לכיסא (כבודו) ד' חיות, וכנגדן סידר הדגלים למשה' (במדבר רבה,ב). לסידור המחנה הזה יש אפוא חשיבות על זמנית, עולמית, כסולם המדרגות של כל הערכים. משום כך הוא שימש יסוד ומופת לחכמינו, כאשר הם תיקנו את בקשות התפילה. להערכת משאלותינו לפי הסדר של דגלי השבטים מתכוון, כנראה, גם דוד המלך ע"ה בדברי תהילים (כ,ו): 'נרננה בישועתך ובשם אלוהינו נדגול – ימלא ה' כל משאלותיך"!

בתיאורו של סדר המחנה דלקמן, אנו מתחילים במזרח ומשם פונים למערב, בדרך שסובב הכהן הזורק את הדם את המזבח. הרי זה גם כיוון מסילת הכוכבים ברקיע, כי גם הם עובדים את בוראם במהלכם היום-יומי לפי החוקים הנצחיים שהוא שם להם: 'וצבא השמים לך משתחוים' (נחמיה ט,ו: עיין גם גמרא בבא בתרא כה, ע"א)

על פי הבנות אלו, רוצה הרב מונק לבחון את משמעות סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה.

סיכום

ניסינו להראות כאן כי עניין שכינה במערב, וכיוון המשכן והמקדש מזרח ומערב. אינו עניין טכני כלל ועיקר. ראשיתו כבר בגן העדן ועל פי הרמב"ם אברהם בוחר את צד מערב בעקדה וכן בהר סיני לאחר מכן במשכן ובמקדש.

נעמוד בהמשך על המשמעות הרוחנית של קביעה זאת הן על יסוד הניגוד הקוטבי לעבודה זרה שפנתה מזרחה אל השמש והן על יסוד השתחווית הבריאה לקב"ה. וראינו ביטויים שונים ומגוונים לעיקרון זה במבנה המקדש ובעבודתו.

מעניין כי כאשר חז"ל רוצים לבטא את המשך השראת השכינה במקום, הם אומרים:

 "א"ר אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי שנאמר (שיר השירים ב) 'הנה זה עומד אחר כותלנו'"

                                                                   (שמות רבה ב', ב).

כשהכוונה לקיר המערבי של המקדש עצמו, הצמוד ביותר למקום השראת השכינה לקדש הקדשים.

מן הראוי לציין כי נושא זה הרבה יותר רחב מאשר שכינה במערב כפי שבאה לידי ביטוי במקדש וכפי שנראה בהרחבה בהמשך. המקרא כולו מראה מתחילתו כי התרחקות מאת ה' או סילוק מאת ה' מתבטא בהליכה מזרחה.

כמו כן, יש לתת את הדעת האם המציאות המתוארת בה שכינה במערב היא המציאות האידיאלית הלכתחילאית או שהיא עצמה פועל יוצא של חטא אדם הראשון כאשר השכינה הסתלקה מערבה מן הצד המזרחי בה מופיע האור ובה היה ראוי שתהיה זהות בין הופעת האור לבין הופעת השכינה.

בנושאים אלו נעסוק בעזרת ה' בשיעורים הבאים.

.