משנת הרמב"ם לדורנו

  • הרב חיים נבון

נסיים את מסענו אל ספר מורה נבוכים של הרמב"ם בדיון על הרלוונטיות של משנתו בתקופתנו.

עצם הכותרת הזו אומרת דרשני: מדוע יש לדון ברלוונטיות של משנת הרמב"ם לדורנו, ולא ברלוונטיות של משנת רבי יהודה הלוי, למשל? ברם, דומני שהתשובה ברורה אף היא. ראשית, עובדה היא שתלמידים רבים מתקשים בשאלה זו, ואינם מבינים במה הגותו של הרמב"ם שייכת לחיינו היום. שנית, יש לקושי הזה סיבה ברורה: הגותו של הרמב"ם טבועה בחותם תקופתו יותר מהגותם של רוב ההוגים החשובים של מחשבת ישראל. זהו פרדוקס עצוב ומוזר: הרמב"ם הוא גדול ההוגים שקם בעם ישראל מאז ומעולם, ומשנתו היא פסגת המחשבה היהודית; אך דווקא משנה זו, על עוצמתה ועומקה, צריכה בחינה מדוקדקת, אילו חלקים בה שייכים לדורות.

הדבר הבעייתי ביותר בהגותו של הרמב"ם היא שעבודו לפילוסופיה בת זמנו, ובייחוד לאסכולה האריסטוטלית. על כך ביקר אותו בחריפות רש"ר הירש:

הכיוון הרוחני המיוחד שלו היה ערבי-יווני, וכך הייתה גם השגתו על החיים. מן החוץ חדר לתוך היהדות, והביא בידו השקפות כאלו, שמצא אותן קיימות במקום אחר – ובהן ביצע את הפשרה
                                  (רש"ר הירש, אגרות צפון, עמ' סח).

ההגות האריסטוטלית, שנראתה בזמנו של הרמב"ם כיתד איתנה, הפכה למשענת קנה רצוץ. יסודות רבים מהמחשבה האריסטוטלית נטמעו במחשבה המערבית המקובלת; אך חלקים רבים מהפיזיקה והמטפיזיקה האריסטוטליות נעלמו מהמפה המדעית והפילוסופית.

בשיעור זה ננסה להסביר מדוע יש להגותו של הרמב"ם ערך נצחי, שאינו תלוי בעמדות הפילוסופיות המסוימות שהוא מצטט. כמובן, לא ננסה למצות את הרלוונטיות של משנת הרמב"ם לדורנו. ננסה רק להעלות כמה קווי חשיבה בסיסיים. נזכיר גם מכתביו ההגותיים האחרים של הנשר הגדול, אך כמובן נתמקד בספר מורה נבוכים, שאיננו רק הישגו ההגותי הגדול של הרמב"ם, אלא ההישג ההגותי הגדול של יהדות ימי הביניים בכלל.

א. רעיונות נקודתיים

המישור הראשון שבו נוכל למצוא רלוונטיות לדורנו במשנת הרמב"ם הוא רשימה ארוכה של רעיונות נקודתיים שהעלה הרמב"ם, והם בעלי ערך נצחי לדורות. אף שֶלב משנתו של הרמב"ם טבוע בחותם הפילוסופיה האריסטוטלית, עדיין ניתן לבודד יסודות חשובים בהגותו שעמדו במבחן הזמן, והריהם רלוונטיים עכשיו כשהיו אז.

המשימה הזאת בעייתית כשמדובר בהוגה שיטתי כהרמב"ם. רוב הרעיונות העולים בהגותו שלובים ואחוזים זה בזה, וקשה לבודד אותם מן המוקד המרכזי של הגותו. ובכל זאת, יש רעיונות שלא היו תלויים מלכתחילה בעמדות האריסטוטליות של הרמב"ם, או שתלותן בהן רופפת.[1] הנה כמה דוגמות:

1.  תפיסת הרמב"ם על היחס בין נבואה והלכה, כפי שבאה לידי ביטוי בהלכות יסודי התורה ובהקדמתו למשנה. הרמב"ם טען כי אין כל יחס בין נבואה להלכה, והקים חומת ברזל בין הדיון ההלכתי לבין השראה שמימית.

2.  תפיסתו על פרשנות המקרא, כפי שבאה לידי ביטוי בפרק כה מהחלק השני במורה. הרמב"ם קובע שם שלוּ חִייב אותנו השכל אותנו להאמין בקדמוּת העולם, היינו יכולים לפרש בדרך זו את פשטי הכתובים. עולה מכאן מסר חשוב בדבר הבנת פשט המקרא: לימוד הפשט אינו יכול להצטמצם למישור הלשוני; לעתים יש לשעבד את המשמעות המילולית להיגיון. למשל, כשכתוב "ויחר אף ה' ", אנחנו מבינים שאין לה' אף, וזהו משל בלבד.

3.  גם שיטתו של הרמב"ם בפרשנות אגדות חז"ל רלוונטית היום לא פחות משהייתה בימיו. בהקדמתו לפרק חלק דיבר הרמב"ם על "שלוש כתות" בהבנת אגדות חז"ל: אלו המבינים את האגדות כפשוטן ומקבלים אותן; אלו המבינים את האגדות כפשוטן ומזלזלים בהן; ודעת הרמב"ם עצמו, שיש להבין את האגדות על דרך משל. דומה שגם בימינו, כמו בימיו, כמות המצדדים בדרך זו "מעטה מאוד, עד שלא ייאמר עליה 'כת' אלא כמו שייאמר על השמש 'מין' " (הקדמות הרמב"ם למשנה, מהדורת הרב שילת, עמ' קלד).

4.  תורת המידות של הרמב"ם, הידועה בכינויה "שביל הזהב" ומסוכמת בהלכות דעות ובפרק הרביעי מהקדמתו למסכת אבות. תורה זו היא אחד הניסוחים הקלסיים של יחס היהדות לסגפנות ולפרישות.

5.  דיונו של הרמב"ם בפרק השישי מהקדמתו לאבות עודנו הטקסט המוצלח ביותר ללימוד סוגיית העמדה הנפשית של המאמין לנוכח המצוות.

ב. עמדות מהותיות

אכן, הגותו של הרמב"ם הושפעה מאוד מאריסטו. אך לא כל עמדה אריסטוטלית היא בהכרח הבל. דווקא הכרת הפילוסופיה בת זמנו הביאה את הרמב"ם לחשוף יסודות שנראים לנו היום מהותיים ליהדות. בסעיף הקודם תיארנו רעיונות נקודתיים ומבודדים יחסית ברמב"ם שרלוונטיים גם לבני דורנו. בסעיף זה נתאר רעיונות מרכזיים של הרמב"ם שנעשו נכסי צאן ברזל של היהדות.

א. הדוגמה הבולטת ביותר היא שלילת ההגשמה. הרמב"ם נאבק בעוז בנטייה להגשים את א‑לוהים ולתארו כבעל גוף. הרמב"ם לא נלחם כאן בטחנות רוח; זרמים דומיננטיים ביהדות סירבו לקבל אפיון זה. מאיגרתו של הרמב"ן לרבנים הצרפתים שהחרימו את כתבי הרמב"ם עולה, שאחת מטענותיהם כנגד הרמב"ם הייתה על דבריו "שאין למעלה צורה ותבנית".[2] עוד לפני הרמב"ם נלחמו הגאונים באמונת ההגשמה; אך הרמב"ם הוא שסתם את הגולל על ההגשמה בעולם היהדות.[3] הריטב"א כתב חיבור קטן, "ספר זכרון" שמו, שמטרתו להגן על הרמב"ם מהתקפותיו של הרמב"ן בפירושו לתורה; והוא כותב כי ראוי להגן על הרמב"ם אשר "ברכיים כושלות אימץ, בדברו דבר תורה נכוחה בהרחקת הגשמות הכורה שוּחה".[4] דברים ברוח זו כתב גם הרב קוק:

ואני תמה, איך נוכל להעלים את עינינו מלהחזיק טובה לרבנו הרמב"ם על עבודתו הגדולה בספר המורה, להעמיד את יסוד קדושת האמונה על טהרתו, ולהרחיק את ההבלים הנוראים של ההגשמה בא‑לוהות מעל גבול ישראל. נקל לנו לתאר מה היה גורל האמונה, לולא עבודתו הקדושה הזאת... ומפעלו זה גרם שברוך השם בכלל תמה ונכרתה אמונת טעות זו מלב האומה כולה, ונקבע יסוד בכל לב בעיקר הדת, להאמין באמונה שלמה שהקב"ה אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל                                       (מאמרי הראי"ה א, עמ' 106).

הבעיה של הרמב"ם כאן היא הצלחה יתרה: הרמב"ם עיצב את היהדות בצלמו, עד שהיום שוב איננו מבינים את גדולתו בעניין זה ואת עוצמת האתגר שעמד בפניו.

ב. בכותרת "עמדות מהותיות" נוכל לכלול גם גישות עקרוניות של הרמב"ם, אשר מתוות את דרכו לכל אורך הגותו. דוגמה לגישה עקרונית מסוג זה היא אמונתו הגדולה בעוצמת השכל האנושי. הרמב"ם הכיר את כוחו של השכל, וראה בו את צלם א‑לוהים שבאדם. הוא הכיר גם את גבולותיו של השכל, שאינו יכול לחדור לעומקן של סוגיות כתכלית העולם, ידיעת א‑לוהים, או אפילו שאלת קדמות העולם או חידושו. אנחנו היינו קובעים גבולות אחרים בין יכולת השכל לבין מגבלותיו; אנו היינו מצמצמים עוד יותר את גבולות יכולתו של השכל. אך עדיין מנחה אותנו דרכו של הרמב"ם, שאמר שהשכל הוא טוב, ולא רע, והודה מעומק לבו לחונן לאדם דעת. לעמדה זו יש השלכה, למשל, על יחסנו לתלמוד תורה כדרך להתקרב לא‑לוהים. אנו מתקשים להתקרב לא‑לוהים בלימוד פיזיקה, כדרך שהתקרב אליו הרמב"ם בלימוד זה; אך אנו מנצלים את השכל כדי להתקרב לא‑לוהים דרך לימוד התורה.

ג. גישה עקרונית אחרת של הרמב"ם העומדת לדורות היא הרצף שבין ההלכה וההגות. הרצף הזה מתגלם קודם כול באישיות של הרמב"ם, שהיה גדול חכמי ההלכה וגם גדול הפילוסופים של היהדות. הרצף הזה מתגלם גם בהגותו, אשר מוצאת מקום להלכה בתוך חיי ההגות. ייתכן שאנו היינו מתארים את היחס בין ההלכה וההגות מזווית הפוכה; בעיני רבים מאתנו, ההלכה קודמת להגות, שלא כמו שניסח הרמב"ם (כגון בדבריו המפורסמים בפרק נא מן החלק השלישי). ועדיין, עצם ההכרה שאין אלו שני עולמות נפרדים היא מורשתו הנצחית של הרמב"ם. אף על הדבר הזה עמד הרב קוק:

מבקרים עזי נפש היו בוודאי רוצים להפוך באמת את האישיות המוצקת הזאת לתמונה אגדית, אשר רק בדמיון המופרז יכול להיות לה מקום, ולא במציאות הרגילה בהגבלתה. כי כיצד יכול המוח הרגיל לחשוב, שאותו הגאון התלמודי, אשר יצר את פירוש המשנה הנפלא, את ספר המצוות ואת היד החזקה, עם כל מלא מרחבו ורוב פרטיו ודקדוקיו, הוא הוא אותו הפילוסוף הנשגב, המתרומם לאותה ההכללה וההפשטה העליונה המתגלה לנו במורה הנבוכים?        (מאמרי הראי"ה א, עמ' 115)

בעולם המחקר האקדמי של היום נעשה מאמץ אדיר לפורר את דמותו של הרמב"ם. אכן, עדיין לא קם מי שיטען, כרב יעב"ץ, שאת מורה נבוכים ומשנה תורה חיברו שני אנשים שונים (ראה שיעור 23). אך רווחת מאוד הטענה שהרמב"ם 'האמתי' היה פילוסוף, ואת משנה תורה כתב למען ההמון. למול הטענות הללו מתייצבת דמותו הענקית של הרמב"ם, שידע לצרף הלכה והגות זו לזו מבלי לקפח אחת מהן.

ג. זיהוי ליבת ההשקפה היהודית

הרמב"ם אימץ הרבה מהמשנה האריסטוטלית, אך לא את כולה. השוואה מדוקדקת בין עמדותיו לבין העמדות המקובלות בפילוסופיה האריסטוטלית יכולה ללמד על גבולות הליבה של היהדות בעיניו. מרתק לגלות באילו נקודות הסכים הרמב"ם לאמץ את התפיסה הפילוסופית על אף שסתרה את המקובל במסורת ישראל (כגון עמדתו בעניין השגחה פרטית כפי שנוסחה בחלק ג פרק יז). אך מרתק עוד יותר לגלות באילו נקודות סירב הרמב"ם לקבל את התפיסה הפילוסופית, אף שהסירוב הזה חִייב אותו למאמץ אינטלקטואלי אדיר. נקודות אלו מגלות מהם, בעיני הרמב"ם, גבולות המינימום של היהדות, שעליהם אסור לוותר; הן מתוות את הליבה הבסיסית של היהדות, שאין להתפשר עליה. ההגנה על היסודות הללו הייתה בעיניו "קאזוּס בֶּלי". נעמוד כאן על שני יסודות מסוג זה.

א. תורת שלילת התארים של הרמב"ם סותרת את גישתו האריסטוטלית. תורת התארים שאימץ הרמב"ם קובעת כי אין ביכולתנו לדעת דבר על הא‑לוהים, וממילא אין ביכולתנו לומר עליו דבר. הא‑לוהים עליון ונשגב על כל השערותינו. הפילוסופיה האריסטוטלית לא היססה לתאר את האל: היא תיארה אותו כ"סיבה הראשונה" וכן כאחדות "שכל-משכיל-מושכל". אחת השאלות הקשות בפרשנות הרמב"ם נוגעת לשילוב בין שתי התפיסות הללו, שמבחינת המסורת הפילוסופית שייכות לאסכולות שונות לחלוטין.

תהא אשר תהא הדרך ליישוב הסתירה, לענייננו חשובה התעקשותו של הרמב"ם על שלילת התארים. בכך כונן הרמב"ם עיקרון חשוב: הפער שבין א‑לוהים לאדם. האל האריסטוטלי הוא חלק בלתי-נפרד מהעולם. הא‑ל היהודי הוא טרנסצנדנטי, נשגב מעולמנו, מהבנתנו ומידיעתנו.[5]

ב. האל האריסטוטלי הוא בלתי-אישי. הוא שכל טהור, העסוק אך ורק במחשבה על עצמו, ואין לו שום עניין במה שמחוצה לו. השפעתו על העולם היא אגבית ופסיבית. הרמב"ם נלחם בעיקשות כנגד תפיסה זו. הדוגמה הבולטת ביותר היא התעקשותו על שלילת הדעה שהעולם קדום ואישוש הדעה בדבר חידושו. מאבקו באמונת הקדמוּת הוא הנושא המרכזי בתחילת החלק השני במורה. הרמב"ם הדגיש בהקשר זה את הזיקה בין סוגיה זו לשאלת הנסים. אך דומה שיש כאן יותר מזה: הרמב"ם סירב לקבל את דמות האל הפסיבי והאדיש, ותיאר את א‑לוהים כבורא העולם ומחוללו, שהחליט מרצונו ליצור את עולמנו מאין.

דוגמה נוספת נוכל למצוא בתורת הנבואה של הרמב"ם. בדומה לפילוסופים האריסטוטליים, ראה הרמב"ם את הנבואה כתופעה טבעית ביסודה. אלא שהוא הוסיף עיקרון חשוב: א‑לוהים יכול למנוע את הנבואה ממי שהגיע לדרגה שמצד הטבע אמורה 'לזכותו' בה (מורה נבוכים חלק ב פרק לב). גם כאן מוצג א‑לוהים כא‑ל פעיל, יוזם ואקטיבי. הנבואה אינה תופעה אוטומטית; הקב"ה שולט בה.

עיון מעמיק במורה מגלה את הרמב"ם כלוחם מלחמת הדעות של אמונת ישראל. תפיסותיה של הפילוסופיה האריסטוטלית היו חלק חשוב מעולמו. אך מבעד להן מבצבצת אמונה עזה ומלאת להט בה' א‑לוהי אבותינו.

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב חיים נבון, תשע"ב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

לביטול רישום לשיעור:

http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   דוגמה למהלך מעין זה נוכל למצוא בספרו של הרב סולוביצ'יק, עבודה שבלב, עמ' 42. הרב סולוביצ'יק דן שם במהותה של "עבודה שבלב". הוא מצטט את דברי הרמב"ם בחלק ג פרק נא, ומעיר ששני יסודות המופיעים אצל הרמב"ם, רציונליזם וסגפנות, אינם רלוונטיים לנו. אך העיקר בעיניו נשאר, ולוֹ מסר נצחי: ריכוז התודעה בקב"ה והשאיפה לקִרבה לא‑לוהים ולדבקות בו.

[2]   כתבי הרמב"ן א, מהדורת שעוועל, עמ' שמה. דוגמות להגשמת הא‑לוהים אפשר לראות בספר "שיעור קומה" ובספרו של ר' משה תקו, כתב תמים.

[3]   י' לורברבוים עמד על השפעתו האדירה של הרמב"ם גם על עולם המחקר, ש'מחק' את ההגשמה מן היהדות. ראה: י' לורברבוים, צלם א‑להים, ירושלים-תל אביב תשס"ד, עמ' 27–82.

[4]   ספר הזכרון לריטב"א, מהדורת כהנא, ירושלים תשמ"ג, עמ' מו–מז.

[5]   השווה: מאמרי הראי"ה א, עמ' 107.